פרופ' אמל ג'מאל הוא דיקאן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב, מרצה וחוקר למחשבה פוליטית, עורך כתב העת "המרחב הציבורי", וראש מכון וולטר ליבך לחקר יחסי יהודים-ערבים. ג'מאל הוא גם חבר סגל במכון מנדל בצפון. מחקריו עוסקים בדמוקרטיה, לאומיות, חברה אזרחית ויחסי כוח. בשיחה עמו הוא מדגיש את התרומה שיכולה להיות למחשבה הערבית ההומניסטית בימים אלה. "בנסיבות המדיניות והפוליטיות שאנחנו נמצאים בהן, זה חשוב והכרחי לקחת בחשבון את המחשבה הערבית ההומניסטית כחלק מההומניזם," הוא אומר. "יש סכנה באופן שבו כוחות מסוימים רוצים לצייר אותנו כשחור ולבן, כטובים ורעים, כנאורים וחשוכי דעת. אנחנו צריכים להתעקש יחד על מחשבה שממקמת בקדמת הבמה את האדם ואת יכולתו לעצב את ערכיו באופן משותף, תוך שימור השונות וקיום דיאלוג ביחס לשונות הזו."
האם אתה מגדיר את עצמך הומניסט?
אני חושב שאני הומניסט מעצם כך שאני ממקם את אושרו של האדם, האוטונומיה והחופש שלו, כמדד המרכזי של ההוויה האנושית. הקיום האנושי איננו כפוף לא לטקסט או רצון חיצוני, ולכן ההיסטוריה פתוחה לעיצובו של האדם ולעיצוב עצמי של הווייתו בעתיד.
כלומר, אתה הומניסט חילוני?
כן. גם אם אני לוקח בחשבון את חשיבותה של המסורת והדת, אני חושב שהתבונה האנושית, חירותו של האדם והצדק של ההוויה האנושית-חברתית צריכים להיות בקדמת הבמה. שטקסטים דתיים אמורים להיות כפופים לרצון האנושי וליכולת של בני האדם להגיע לשיפוטים אפיסטמיים ומוסריים התואמים את רצונם לנהל את אורחות חייהם, בהתאם למערכות ערכיות שהם בעצמם קובעים.
כשהמחשבה ההומניסטית נעשית במסגרת דתית יש ניסיון לייצר איזונים בין כפיפות האדם לטקסט הדתי, לבין הרעיון של מרכזיות האדם – התבוניות שלו, חירותו, כבודו; להראות שהרעיון ההומניסטי לא סותר באופן בסיסי את הדת בכלל, ואת דת האסלאם בפרט. נדונות כאן שאלות כמו שאלת השחרור מדוגמטיות דתית; או כמו השאלה האם הכפיפות של האדם הדתי לאל היא מוחלטת, או שיש לו מרחב אוטונומי מסוים? ומהו המרחב הזה? מה מקומה של התבונה במחשבה הדתית? מה מקומה ומה אופייה של פרשנות הקוראן?
מאיפה, לדעתך, כדאי להתחיל את הדיון בהומניזם בחברה הערבית?
התקופה היוונית מהווה נקודת מוצא יסודית וחשובה, אבל אני לא מסתפק בזה. אם אנחנו הומניסטים באמת, אנחנו צריכים לבחון את מקורות ההומניזם בתרבויות שונות, ואז ניווכח לראות שכל התרבויות שאפו, במידה זו או אחרת, לחירות האדם, גם במובן התבוני וגם במובן הערכי-מוסרי. פילוסופים יוונים כמו אריסטו הציבו את אושרו של האדם כתכלית האולטימטיבית של ההוויה האנושית, אבל אני בא גם מתרבות מזרחית; הוגה מרכזי בהקשר הזה הוא אבן רושד האנדלוסי, הפילוסוף הערבי מוסלמי שמיקם את הביקורת התבונית כמאפיין מרכזי של האדם. הוא היה דתי, כמובן, אנחנו מדברים על המאה ה-12, אבל יש אצלו הכפפה מפורשת של הטקסט הדתי לתבוניות האדם. במקומות שבהם יש התנגשות בין הטקסט הדתי לבין ההוכחות האמפיריות והלוגיות, הטקסט הדתי צריך להתפרש בהתאם לנתוני המציאות – של השכל ושל הניסיון. בכך אבן רושד מקדם את מרכזיות הלוגיקה והשכלתנות על חשבון האמונה העיוורת באמונה הדתית, ואת התפיסה שצריך ליישב את הדת עם התבונה ושלא תיתכן סתירה בין השתיים. הוא עצמו נרדף וגורש מעירו קורדובה למרוקו, שם הוא מת.

לשיטתך, אם כן, רעיונות הומניסטיים קיימים הרבה לפני תקופת הנאורות, בתרבויות אחרות מזו המערבית.
בוודאי. הפילוסופיה לא עברה מהתקופה היוונית ישר לתקופה האירופית. זהו תהליך היסטורי שבמהלכו הפילוסופיה היוונית תורגמה לערבית ורק לאחר מכן לשפות אירופיות. מי ששמרו עליה היו הערבים והפרסים, שנמחקו מהתודעה הפילוסופית לאחר מכן. אם תסתכלי על התרבות העתיקות – המצרית, הסינית, ההודית, ובוודאי הערבית הקלאסית, את תראי שישנה שאיפה חזקה לביסוס מקומו של האדם התבוני כנקודת מוצא מרכזית. לא השתמשו במושגים כמו "כבוד האדם" באותה תקופה, אבל בהחלט התייחסו לאדם כאל ישות מרכזית שבתבונתה היא יכולה להעניק משמעות להוויה החיצונית לה.תפיסה זו משקפת חשיבה התחלתית על מרכזיות התבונה מול האמונה העיוורת בכוח עליון כל יכול.
בהמשך, הפילוסופיה הערבית-אסלאמית תורגמה לשפות אירופאיות ועברה דרך האימפריה הביזנטית ודרך אל-אנדלוס (ספרד של ימינו) למערב, שם היא השפיעה מאד על הפריחה מחדש של הפילוסופיה היוונית כמקור מרכזי לפילוסופיה המודרנית. מתומס אקווינס ועד קאנט, ודקארט שהושפע מאוד מהמתודולוגיה של אל-ע'זאלי, אפשר לראות רעיונות דומים לגבי שני המרכיבים שהזכרתי קודם: תבוניות האדם ביחס לשאלות הקיומיות הגדולות והכרחיות התבונה להבנת הטקסט הדתי.
שני ענקי הרוח, אבו חאמד מחמוד אלע'זאלי ואבן רושד מהווים דוגמה לתקופה הקלאסית המוסלמית; בסופו של דבר האסכולה של אבן רושד הפסידה, ידו של אלע'זאלי היתה על העליונה ותפיסתו התמקמה בלב השיח הממסדי הדתי-פילוסופי-פוליטי. וזה היה לא רק מאבק רעיוני אלא גם מאבק על כוח, מצד הממסד הדתי-פוליטי שחתר לדכא את המחשבה החופשית ולשמור על הסדר הקיים.
מהי התפיסה של אל ע'זאלי?
אל ע'זאלי טען, שאין ביכולתם של הפילוסופים להוכיח שיש להם תשובות משכנעות לשאלות הגדולות של ההוויה אנושית: קיומו של האל, כוחו כמניע או יוצר הוויה, ושבסופו של דבר לתבוניות האנושית יש אופק מוגבל. הוא עשה שימוש בפילוסופיה כדי להוכיח שהטקסט הדתי נותן לנו תשובות טובות ומשכנעות יותר מאשר הפילוסופיה לשאלות הגדולות וכך האדיר את הטקסט הדתי והמעיט בערכה של הפילוסופיה כתחום חשיבה שכלתני ואוטונומי. אבל, באופן פרדוקסלי, בעצם השימוש בחשיבה וכלים פילוסופיים כדי לטעון נגד הפילוסופיה, אל-ע'זאלי חיזק את מרכזיות הפילוסופיה כתחום מרכזי העוסק בשאלות הגדולות של ההוויה האנושית.
בסופו של דבר, הפילוסופיה הערבית נשארה מאחור מסיבות שאינן קשורות לאיכות שלה, אלא למאבק בין השכלתנות והמוסר האנושי לבין הממסד הדתי, שהיה תלוי בטקסט הדתי – הקוראן. הממסד הדתי ניצח והפילוסופיה נדחקה לשוליים.
לפי דעתך, התפתחות ההומניזם במערב התאפשרה בזכות החילון וההפרדה בין המדינה לכנסייה, בעוד שבעולם הערבי-מוסלמי כוחו של הממסד הדתי עיכב או אפילו חסם התפתחות של תפיסות הומניסטיות?
ללא ספק. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 אנחנו מתחילים לראות אנשי דת, בעלי נטיות פילוסופיות, שמנסים לבצע רפורמה במחשבה הדתית ולאפשר סוג של מחשבה חופשית או לפחות תבונית, שמתיישבת עם התפיסה הדתית. בתקופה הזו יש התעוררות של רעיונות הומניסטיים במסגרת תנועת הנהד'ה – תנועה שכללה הוגים דתיים, שניסו לחבר בין הומניזם לדת, הציעו רפורמות דתיות והובילו את המודרניזם האסלאמי. הוגים כמו רפאעה אל-טהטאוי, ג'מאל אל-דין אל-אפגאני, מוחמד עבדו, עבד אל-רחמאן אל-קואקבי, קאסם אמין ועוד – הציגו רעיונות ומחשבות מגוונות שהדגישו את התבוניות כמאפיין מרכזי בעיצוב הקיום האנושי, תוך כדי הכפפה של ערכי המוסר הדתי לשיקול דעת תבוני. הם עוררו שאלות על השפעתם של רעיונות כמו חירות ואוטונומיה על הסדר החברתי, ותהו האם הסדר החברתי המבוסס על הטקסט הדתי מונע מהאדם לחשוב באופן חופשי ולהשיב באופן מגוון על התהיות האפיסטמיות, האונטולוגיות והערכיות שעולות אצלו.
תנועת הנהד'ה – שכללה הוגים דתיים, שניסו לחבר בין הומניזם לדת, הציעו רפורמות דתיות והובילו את המודרניזם האסלאמי, קידמה רעיונות ומחשבות מגוונות שהדגישו את התבוניות כמאפיין מרכזי בעיצוב הקיום האנושי, תוך כדי הכפפה של ערכי המוסר הדתי לשיקול דעת תבוני. הם עוררו שאלות על השפעתם של רעיונות כמו חירות ואוטונומיה על הסדר החברתי, ותהו האם הסדר החברתי המבוסס על הטקסט הדתי מונע מהאדם לחשוב באופן חופשי ולהשיב באופן מגוון על התהיות האפיסטמיות, האונטולוגיות והערכיות שעולות אצלו.
קאסם אמין ובוטרוס אל-בוסתאני הבליטו במיוחד את חירות האישה והשוויון בין נשים לגברים, והדגישו את חשיבות הנגשת ההשכלה לנשים, כדי לעצב מציאות חברתית חדשה ומודרנית. שניהם קראו גם להפרדת הדת מהמדינה כתנאי לבניית חברה תבונית, דמוקרטית ומודרנית.
בסופו של דבר, התנופה ההגותית הזו נחסמה מבחינת כוח ההשפעה שלה, ונשאר פער בינה לבין הציבור. אחד ההסברים המרכזיים לפער הזה נוגע לשליטה הנמשכת של הדת והממסד הדתי בחברות הערביות, ולסמכותנות של המשטרים הפוליטיים. בסופו של דבר, הנסיבות ההיסטוריות והפוליטיות לא אפשרו מיזוג בין המחשבה שכן היתה קיימת והתפתחה, לבין החיים עצמם – והפרויקט ההומניסטי נשאר מנותק למעשה. לא נוצר רצף בין מחשבה למציאות החברתית; הפילוסופיה לא תורגמה לשפה פופולרית, שווה לכל נפש, ולא הפכה להיות אורח חיים.
אתה מדגיש בדבריך תהליכים ומגמות פנימיות בחברות הערביות. האם הנסיבות ההיסטוריות שאתה מדבר עליהן כוללות גם כוחות חיצוניים – הכיבושים הקולוניאליים של ארצות ערב, למשל?
אני טוען שלקולוניאליזם הייתה השפעה מאוד רצינית – גם לרעה וגם לטובה. מצד אחד, הוא ללא ספק היווה גורם מעכב, במובן זה שהוא דיכא את העצמאות של אומות ועמים. מצד שני, הוא יצר מרחבים חדשים לחשיבה שהושפעה מהעולם המערבי. המדע התחיל להיענות לשאלות שהיה נהוג לתת עליהן תשובות מתוך הטקסט הדתי בלבד, בצורה שלא תמיד התיישבה עם העובדות המדעיות. כתוצאה מכך, חלק מאנשי הדת החלו לחשוב שצריך לצאת מהתפיסה הדתית הקלאסית ומהחיקוי והפרשנות המצומצמת של הטקסט הדתי. הפער בין הקדמה באירופה למציאות בחברות הערביות הופכת לשאלה המעסיקה הוגים רבים ומאלצת אותם להדגיש את חשיבות חירות המחשבה והאוטונומיה האינדיבידואלית, כמרכיבים מרכזיים בהבטחת הקדמה והשגשוג.
מעניינת כאן שאלת הפרשנות של הטקסטים המקודשים.
הפרשנות היא המפתח פה, קצת כמו במסורת היהודית. מי קובע את המשמעות של הטקסט? האם הממסד הדתי מציע פרשנות אובייקטיבית או שמא הוא מציע פרשנות שמשקפת יחסי כוח, משמרת תפיסות עולם, מכתיבה אורח חיים שמרני ותפיסה פוליטית אוטוריטרית? מתחילה להישמע ביקורת כלפי הממסד הדתי והאופן שבו הוא משתמש בפרשנות השמרנית של הדת, כדי לדכא כל אפשרות למחשבה חופשית בנוגע לערך האדם, ובוודאי כאשר זה נוגע לנשים.
הפרשנות הדתית הקלאסית היא שיש עליונות של הזכר על הנקבה, שבאישה צריך לשלוט. עולה השאלה, האם האדם במחשבה הזו הוא רק גבר? אבן רושד אומר, למשל, שהנשים במדינה האידיאלית יכולות למלא תפקידים שגברים יכולים למלא והן אמורות להיות שותפות מלאות לגברים. מאבן רושד ועד פילוסופיות פמיניסטיות עכשוויות כמו פאטמה מרניסי, נוואל א-סעדאווי, ועוד יש טענה שהפרשנות של הטקסט הדתי לא חייבת להיות שמרנית, שקריאה שמרנית ומקובעת מבוססת על תפיסה לא נכונה של הטקסט הדתי.

האם יש אסכולות או הוגים שהתנתקו לגמרי מהטקסט הדתי?
יש פילוסופים של שלהי המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, שמתנתקים ממנו במידה כזו או אחרת, או לפחות מפרשים אותם כמי שהתנתקו. טהא חוסיין הגן על חופש המחשבה ותקף את קידוש המסורת. הוא יצא בהאשמה חריפה כלפי הממסד הדתי וביקר את הפרשנות הדתית המסורתית של הטקסט. הוא מדבר על חירות התבונה האנושית ועל הצורך בקידמה תרבותית ופתיחות כלפי העולם המערבי. חוסיין תפס את עצמו כהומניסט תבוני וכבעל ערכים הומניסטיים בסיסיים, לא כאנטי דתי, ובכל זאת הוא נתפס ככופר על ידי הממסד הדתי.
פילוסוף אחר בן זמננו, פתחי אלמסכיני מתוניסיה, מנסה ליישב את הקונפליקט בצורה שקרובה יותר לחילוניות. הוא מדגיש את המרכזיות של הישות האנושית החופשית, השכלתנית, בעלת היכולת לעצב את הווייתה כאוות נפשה. הוא מבקש להשתחרר מהתפיסות המסורתיות של הדת ושל החברה הדתית, מבלי לאמץ את הקדמה המערבית במלואה. הוא הושפע מפילוסופים מערביים כמו פרידריך הגל ומרטין היידגר, במיוחד ממושג הזהות של הראשון ומושג האותנטיות של השני. מתוך המשקפיים האלה, הוא מתאר את הפרט הערבי כמי שאיננו אותנטי, שכן הוא סובל מניכור כפול: הן מהמורשת שלו, הסגורה והשמרנית; והן מההוויה המערבית שהוא אמביוולנטי כלפיה – היא לא שלו ובו-בזמן היא קוסמת לו.
מצד שני, אלמסכיני שואב מן המסורת הערבית: הוא חוזר לאבן רושד כדי לבסס מחשבה אותנטית הומניסטית חדשה. הומניזם, לדידו, הוא סוג של התנגדות, חלק מצורך להגדיר מחדש את ה'אני' הערבי ממקום חופשי ואותנטי. לשיטתו, הפרשנות שאנחנו מעניקים למערכת הערכית שלנו לא יכולה להיות כפופה לתפיסות דטרמיניסטיות של הטקסט הדתי. כבוד האדם בא לידי ביטוי ביכולתו לעצב לעצמו חוויה שמתיישבת עם רצונו לחיות על פי ערכים שהוא בעצמו קבע.
איך התקבל אלמסכיני בקרב הקהל והממסד?
על הממסד הדתי הוא לא בהכרח מקובל, אבל בקרב החוגים הפילוסופים הוא נחשב פילוסוף מאוד חשוב ואותנטי, בין היתר כי הוא לא משועבד לזהות. אלמסכיני מפתח תפיסה מרתקת בנושא הזהות. לטענתו, אסור שהזהות תהיה בית כלא; הזהות היא דבר שאנחנו יוצרים כל הזמן, באופן דינמי ומשתנה, ולכן אנחנו צריכים להחליט איזו זהות אנחנו רוצים לייצר לעצמנו. מהי הזהות הערבית-אסלאמית? חשוב לדעתו שנהיה קשורים למה שהיינו בעבר, אבל לא באופן שמשעבד אותנו, לא מתוך התייחסות לעבר כמה שכולא אותנו, אלא יש לקחת מתוך אהבה את מה שמתאים לנו, כדי למצוא את עצמנו מחדש בעידן העכשווי. מחשבה כזו היא מחשבה שמציעה רוח חדשה להוויה הערבית אסלאמית – כזו שבה כבוד האדם, חירות האדם, מרחב המחייה עם האחר, הם ערכים מרכזיים.
'העולם הערבי' הוא לא מושג הומוגני, ובכל זאת, האם אתה אופטימי ביחס לאפשרות שההומניזם, במופעיו השונים כפי שהצגת כאן את חלקם, יתקבל ברחבי העולם הערבי?
אני סבור שרוח האדם בסופו של דבר תנצח. המשטרים האלה לא יוכלו כל הזמן לדכא ולמנוע. התעקשותה של נוואל א-סעדאווי על מחשבה פמיניסטית והפרשנות של התפיסה הדתית למעמד האישה, ההצבעה על האופן שבו הדת שיחקה תפקיד מרכזי בדיכוי הנשים – אלה דוגמאות מצוינות לעניין הזה, והיא לא היחידה. אין ספק שחירות האישה ומעמד האישה, צריכים לעמוד למבחן אמיתי מבחינת תפיסת ההומניזם בעולם הערבי. אני חושב שיש שם תקווה גדולה
אני לא לגמרי אופטימי אבל גם לא לחלוטין פסימי. למרות המשטרים הערביים האוטוריטריים, פילוסופים ערביים הצליחו להתקיים בתוך החברות האלה. אמנם, חלק מהם נאלצו לגלות מארצם או נכנסו לכלא, אבל חלק גדול נשארו בעולם הערבי. בעשורים האחרונים, במה שמכונה 'האביב הערבי', מתערער השלטון האבסולוטי בכל מיני מדינות, יש שינויים שיאפשרו לדעתי התפתחות חדשה. האקדמיה הערבית מתפתחת ומתבססת, מתחוללים שינויים מאוד מעניינים. לדעתי זה יבוא לידי ביטוי גם בתחומים האלה. זה דורש מאבק. אבל, אם התפיסות הללו לא יגלשו מהמרחבים הפילוסופיים, האקדמיים, האליטיסטיים, לתוך החברה הכללית – לא יתחולל שינוי. כל עוד המרחב האקדמי-פילוסופי מופרד מהציבור הרחב, למשטרים הערביים אין בעיה לאפשר חופש מחשבה מהסוג הזה. אבל העתיד תלוי בזה.
אני סבור שרוח האדם בסופו של דבר תנצח. המשטרים האלה לא יוכלו כל הזמן לדכא ולמנוע. התעקשותה של נוואל א-סעדאווי על מחשבה פמיניסטית והפרשנות של התפיסה הדתית למעמד האישה, ההצבעה על האופן שבו הדת שיחקה תפקיד מרכזי בדיכוי הנשים – אלה דוגמאות מצוינות לעניין הזה, והיא לא היחידה. אין ספק שחירות האישה ומעמד האישה, צריכים לעמוד למבחן אמיתי מבחינת תפיסת ההומניזם בעולם הערבי. אני חושב שיש שם תקווה גדולה.
אני רוצה להחזיר אותנו להקשר הישראלי. אפשר לזהות בישראל נסיגה הומניסטית ואני רוצה לשאול אותך, איך נכון לדעתך לחנך להומניזם ולייצר מנהיגות הומניסטית בתוכנו?
אכן יש נסיגה משמעותית בישראל; הממסד הדתי בחיבור עם המדינה ועם חוגים מסוימים בפוליטיקה, משתמשים בזרוע של המדינה כדי לדכא מחשבה חופשית ולהסיג אותנו לאחור. יחד עם זאת, גם לממסד האקדמי יש יכולת לשמור על עצמו ולאפשר חופש מחשבה. למוסדות אזרחיים כמו קרן מנדל יש תפקיד לדאוג להעצמת החינוך ההומניסטי, התעקשות עליו לא רק במרחבים אקדמיים צרים אלא תוך מעורבות חברתית רחבת היקף, חינוך מנהיגים ודורות העתיד על פי הצו של המחשבה ההומניסטית, תוך שמירה על פלורליזם של חשיבה ודיאלוג סביב השאלות הגדולות של ההומניזם.
לקריאת המבוא לסדרה מאת יפה בניה

