אלון שלו הוא ד"ר למחשבת ישראל מהאוניברסיטה העברית ועמית מחקר במכון שלום הרטמן. הוא עוסק בשאלת משמעות החיים בהגות היהודית, בפילוסופיה והגות פוליטית ובממשקים ביניהן. בשיחה איתי הוא מתאר את תפיסת ההומניזם שלו כנקודת השקה בין רעיונות שמרניים וליברליים. "הדיון בין שמרנות לליברליזם הוא נושא שמעסיק אותי זמן רב. הקטגוריה של הומניזם מפגישה את שתי התפיסות האלה ומבליטה את המכנים המשותפים שלהן". שלו מצביע על המתח בין אוניברסליות ופרטיקולריות; והוא מדגיש את חשיבותם של קשרים אנושיים, של זיקות משפחתיות וקהילתיות ושל תרבות, מסורת ומורשת כבסיס לחיים ראויים, תוך ביקורת על נטייתן של גישות ליברליות מסוימות להתעלם מערכים אלו בשם החירות האינדיבידואלית.
האם אתה מגדיר את עצמך כהומניסט?
בהחלט נוח לי עם ההגדרה הומניסט. אני מבין הומניזם כרעיון שלפיו בני אדם הם תכליות בפני עצמן, בניגוד לתפיסה שהאדם הוא אמצעי למטרה או לתכלית שהיא נעלה ממנו, בין אם מדובר בתכלית דתית, כגון תוכנית אלוהית, ובין אם במטרה חילונית כלשהי. מבחינתי, הומניזם הוא הרעיון שהאדם הוא תכלית בפני עצמה. הוא לא משרת שום דבר, להיפך: שאר הקיום משרת אותו.
מה שעולה בקנה אחד עם תפיסה קנטיאנית.
הרעיון שהאדם הוא תכלית בפני עצמה הוא אכן מוטיב חשוב בהגותו של קאנט. קאנט מתמקד בהקשר מוסרי, בעוד שאני חושב על זה במושגים שהם אתיים במובן יותר רחב, כלומר לא רק בשאלות כמו מה אני חייב לאנשים אחרים או איך מותר לי להתנהג, אלא גם שאלות על משמעות החיים ותכליתם. מה משמעות חיי? מה הם חיים שראוי לחיותם? שאלות אלו מניחות שהאדם איננו אמצעי אלא תכלית, ושעלינו לכוון את קיומנו לחיפוש אחר הדרך לחיים מלאים וראויים.
אם כך, האם האדם הוא מקור הסמכות? האם תפיסתך את האדם כתכלית בפני עצמה כוללת גם תפיסה של אדם ריבוני, אשר "בורא" את סיפור חייו?
אני מאמין מאוד באוטונומיה של האדם, אך איני מקבל את התפיסה שהאדם הוא "טבולה ראסה", שהוא נולד ללא שום כיוון או מהות, או שהוא יכול לעצב את עצמו בצורה מלאה, לבחור מה הוא, ולכונן בעצמו את כל צדדי האישיות שלו והאנושיות שלו באופן מוחלט. במובן הזה, יש בתפיסה הליברלית פרדוקס שהופך את ההומניזם לכזה שסותר את עצמו, שכן, אם אין שום מהות שמגדירה אותו כאדם או כפרט, כיצד ניתן לדבר על חיים אנושיים טובים? אם האדם יכול להיות כל דבר – חייזר טוב, בעל חיים טוב או רהיט טוב – אנחנו מאבדים את הבסיס לשאלה מהי תכלית החיים האנושיים.
אז מהם הגורמים שמשחקים תפקיד בכינון-העצמי של אדם?
יש טבע ביולוגי בסיסי. בנוסף לכך, אני חושב שיש תוכן יחסית מוגדר לשאלה מהם חיים אנושיים מלאים. לתפיסתי, חיים אנושיים מלאים כוללים בהכרח זיקות משמעותיות בין בני אדם – זיקות משפחתיות, זיקות קהילתיות וזיקות לתרבות ולמורשת. אלה אינם אלמנטים שהאדם בורא עבור עצמו, אלא הם נובעים מהנסיבות שבהן הוא נולד וגדל. במובן זה תפיסתי שמרנית, כלומר כזו המדגישה את הצורך בשימור וטיפוח קשרים אלו, גם אם לעיתים הדבר בא על חשבון ערכים אחרים, כמו חירות אינדיבידואלית. הליברליזם, במופעיו המודרניים, נוטה להתעלם מהחשיבות של קשרים אלה ואף לראות בהם מעמסה על האדם ופגיעה בחירות שלו. גישה כזו, לדעתי, עלולה לפגוע בהומניזם עצמו, שכן היא מציבה את האדם כאטום מנותק מסביבתו ומההיסטוריה שלו, במקום לראות בו חלק ממארג חברתי חיוני.
זה בוודאי נכון באשר לליברליזם הקלאסי; אבל יש גם ליברליזם רב-תרבותי, או ליברליזם שמנסה להטמיע לתוכו תפיסות קהילתניות – ואלה יהיו בהסכמה עם עמדתך.
כשאני מלמד תפיסות פוליטיות או דן בשמרנות, אני מקפיד להדגיש שאין מדובר בחבילות אקסקלוסיביות. תפיסות שונות חולקות מאפיינים מסוימים שיכולים להתבטא בדרכים מגוונות. בהחלט ייתכנו נקודות השקה בין גישות שנתפסות כמנוגדות. כך, כאשר שמרנות מדגישה קשרים אנושיים – משפחתיות וקהילתיות – היא אינה היחידה שעושה זאת. גם בליברליזם יש כיוונים שהתקרבו לשמרנות, ולעיתים נוצרו רעיונות משותפים, הפריה הדדית ואפילו אימוץ הדדי, לצד מצבים שבהם הליברליזם, במופעיו הרדיקליים יותר, התרחק לכיוונים מנוגדים, שהם בעיניי איום על ההומניזם.
איזה מושג של חירות תואם את ההומניזם שלך?
חירות שמכוונת להשגת תכלית, משמעות. אני מאמין שהחיפוש אחר משמעות הוא במהותו יסוד הומניסטי עמוק. אם התחלתי לתאר הומניזם מפרספקטיבה של תכליות מול אמצעים, אז אומר שערכים רבים שנתפסים מקודשים בחברה שלנו, אם חושבים עליהם באמת – הם אמצעים. המושג "חירות" – לגווניו – מה הוא בעצם מייצג במציאות? מה המשמעות שלו בפועל? הוא מייצג צבר דינמיקות ותנאים חומריים, פוליטיים וחברתיים, שבמסגרתם טווח הפעילויות שהפרט יכול או עשוי לבחור בהם הוא רב. אך האפשרות לפעול ודאי אינה העניין עצמו – התכלית – אלא הפעולות שבהן לבסוף נבחר עם החירות הזו שזכינו בה. אף אדם לא חָפֵץ, באמת, בחירות-לשמה. אדם רוצה להיות חופשי כדי להשיג תכלית מסוימת; כדי לפעול, לבטא את עצמו, להיות מי שהוא. נדמה לי שהמרדף אחר חירות בעולם הליברלי בן זמננו, קידוש החירות, ובכלל חיים המוקדשים למיני "ערכים" (שכולם אינם אלא תיאורים של דינמיקות ותנאים), הם לעתים דרך להסיח את הדעת מעיסוק בשאלה המהותית באמת – כיצד עלי לחיות?
אדם רוצה להיות חופשי כדי להשיג תכלית מסוימת; כדי לפעול, לבטא את עצמו, להיות מי שהוא. נדמה לי שהמרדף אחר חירות בעולם הליברלי בן זמננו, קידוש החירות, ובכלל חיים המוקדשים למיני "ערכים" (שכולם אינם אלא תיאורים של דינמיקות ותנאים), הם לעתים דרך להסיח את הדעת מעיסוק בשאלה המהותית באמת – כיצד עלי לחיות?
אתה מתכוון למושג החירות החיובית, על פי ההבחנה של ישעיה ברלין בין חירות חיובית לחירות שלילית?
אני מסתייג ממושג החירות החיובית, מסיבות דומות לאלו שבעטיין גם ברלין הסתייג ממנו: פעמים רבות אנשים המקדמים חירות חיובית עושים זאת בדמות הגנה על הרעיון שגופים פטרוניים – ממשל או דת – צריכים להגביל אנשים או לכפות עליהם דברים מסוימים כך שהם יוכלו לממש את העצמי "האמיתי" שלהם. לא לזה אני מכוון. כאשר אדם, למשל, מתחזק קשרים משפחתיים קיימים או יוצר חדשים (בנישואין ובהורות), הוא למעשה בוחר להגביל את עצמו מכל מיני בחינות, לוותר על מופעים של החירות השלילית שלו. בהקשר זה אם, לצורך העניין, יש לי הזדמנות להעצים את החירות השלילית שלי, אבל במחיר החלשת חלק מהקשרים המשפחתיים שלי, כך שלקרובי משפחה שלי יהיו פחות תביעות כלפיי – אז אני אסרב. אני מאד רוצה להיות חופשי, אבל לא תודה. "העסקה" הזו אולי תיתן לי יותר חירות אבל היא תגזול ממני משמעות ותחושה של ערך.
גישות ליברליות מסוימות בנות זמננו לא מקבלות בחירות כאלו. הן מדמיינות מעין עצמי היולי, אמורפי, שכל זיקה המערבת מגבלות או תיחומים היא מעמסה עליו וחוסמת את ההגשמה שלו. אבל המחשבה הזו היא אבסורד. העצמי אינו דבר מה היולי אלא דבר מה ייחודי מסוים, שמה שמכונן אותו ומעצב אותו הן בדיוק הזיקות הללו.

לאור המסגור שלך את ההומניזם בתוך מסגרת חשיבה שמרנית, אני אשאל – האם לדעתך נכון יהיה לדבר על "הומניזמים" – בשונה מן הנטייה לדבר הומניזם בעיקר בשפה ליברלית-חילונית?
כן, ללא ספק. אם אני מגדיר הומניזם כרעיון שבו האדם הוא תכלית בפני עצמה – זו הגדרה שיכולה לקבל פרשנויות שונות באשר לשאלה, מה משמעות הקביעה הזאת, שהאדם הוא תכלית בפני עצמה. הומניזם ליברלי נוטה לעתים קרובות להיות כמעט-אטומיסטי, במובן זה שהוא תופס את האדם כיחידה שלמה בפני עצמה, שכל הגשמתה תלויה בשחרור מכבלים מגבילים – דבר שבעיני, כאמור, הוא אבסורד. לעומתו ישנו הומניזם שמדגיש את האדם כחלק ממארג של זיקות אנושיות ותרבותיות, שחירות היא אמצעי לשכלולם. אפשר גם לדבר על הומניזם חילוני לצד הומניזם דתי, כאשר האחרון יוצר זיקה עמוקה בין האלוהים וההתגלות שלו לבין הרעיון שהאדם הוא תכלית בפני עצמה.
אבל, לצד הריבוי הזה, מה שלא אקבל כ"הומניזם" – זה פירוש להומניזם שסותר את העיקרון שהאדם הוא תכלית בפני עצמה.
האם תוכל לתת דוגמא לסתירה שכזו?
לדוגמא, מי שמגדיר הומניזם כגישה לפיה ההגשמה העצמית של האדם היא להיות עבד לאלוהים ולהקדיש את החיים לביאת הגאולה – סותר למעשה את ההומניזם. זה לומר דבר והיפוכו, כי בפועל המשמעות היא שהאדם צריך לשרת כל חייו תכלית שהיא חיצונית לו. זה שימוש במלים באופן המבטא את ההיפך המוחלט מהמושג המקורי שהן מסמנות. הביטוי "עבד השם הוא לבדו חפשי", למשל (שורה מתוך שירו של רבי יהודה הלוי, שהפכה למטבע לשון), מקפל בתוכו לעתים קרובות את הסתירה הזאת.
יחד עם זה, כפי שאמרתי קודם, יש הומניזם דתי. ההיגד המשנאי "כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין ד', ה') מגלם גישה כזו. אם האל ברא אותנו, כל אחת ואחד מאתנו, לשם חייו שלו עצמו, והדת היא חלק מכינון והגשמה של חיים עשירים, יש בכך הומניזם. ואילו דת שמשמעותה שעל האדם להקריב את עצמו, לשעבד את חייו לתכנית אלוהית – זה לא הומניזם.
אותו הדבר נכון, כמובן, לגבי תפיסות עולם חילוניות. תפיסות אוטופיסטיות, הנכונות לראות בחיי "העולם הזה" רק פרוזדור בדרך לטרקלין שהוא העולם המתוקן, ומכוח זאת תופסות את ערך חיי האדם כנגזר מהמידה בה הוא פועל למען הגשמת היעד הזה – לא חשוב כמה הן מתנסחות במושגים של שחרור האדם, גאולתו, ופעולה עבורו – הומניסטיות הן לא. פעולה "למען האדם", שמשמעותה בפועל פגיעה בו או בדברים היקרים לו בחייו, אינה הומניסטית כי אם אנטי-הומניסטית.
איך אתה רואה את היחס בין הומניזם, שהוא אוניברסלי, לבין זהות לאומית, שהיא פרטיקולרית – האם זה יחס של סתירה? של השלמה?
אני אספר לך אגדה פילוסופית שאני אוהב. פילוסוף יהודי-אמריקאי בשם סידני מורגנבסר רצה להמחיש נקודה פילוסופית לסטודנטים שלו. הוא לקח אותם למסעדה, וכשהמלצר שאל אותו מה הוא רוצה להזמין, הוא אמר: 'מרק.' המלצר השיב: 'יש לנו מרק ירקות, מרק פטריות ומרק עוף. מה אתה רוצה?' ומורגן ענה: 'אני לא רוצה אף אחד מהם. אני רוצה פשוט מרק.' מה המסר של הסיפור הזה? אין 'פשוט מרק.' אין אוניברסליות – יש רק הופעות פרטיקולריות. כל הדברים החשובים בחייו של אדם – האהבות שלו, הקשרים שלו, אוצרות התרבות – הם תמיד פרטיקולריים. לומר לאדם להיות 'אוניברסלי' פירושו לבקש ממנו למחוק את מה שייחודי לו, את מה שעושה אותו מי שהוא. לכן הלאומיות (ובכלל שיוכים קבוצתיים פרטיקולריים) לא רק שאינה סותרת הומניזם, אלא היא מעניקה לו פשר, בסופו של דבר.
אבל האם, לשיטתך, ייתכנו מופעים של לאומיות שהם אנטי-הומניסטיים?
בוודאי. יש מופעים של לאומיות שמובילים לפגיעה בבני אדם, להתייחסות אליהם כאל אמצעים או לדיכוי של קבוצות אחרות. לאומיות הרואה בהשמדה או דיכוי של אחרים יעד לגיטימי עומדת בסתירה להומניזם – זו בעיה מכל זווית שהיא, לא רק מפרספקטיבה הומניסטית. גם ליהדות יש פרשנויות שמבוססות על היררכיה בין יהודים לבין עמים אחרים. גישות אלו, כאשר הן הופכות לפעולה פוליטית או חברתית, עלולות להוביל להדרה ואף לגזענות, במידה המשנמכת בני אדם מסוגים מסוימים למעמד של דברים שאינם תכליות בפני עצמם. ההומניזם רואה באדם תכלית בפני עצמו, וזה כולל כל אדם, כל לאום, וכל קבוצה – אם יש בכל זאת מובן ל"אוניברסליות" של ההומניזם, זה המובן: התפיסה שהאדם הוא תכלית בפני עצמה חלה על כל אדם, בכל חברה ומכל לאום.
גם ליהדות יש פרשנויות שמבוססות על היררכיה בין יהודים לבין עמים אחרים. גישות אלו, כאשר הן הופכות לפעולה פוליטית או חברתית, עלולות להוביל להדרה ואף לגזענות, במידה המשנמכת בני אדם מסוגים מסוימים למעמד של דברים שאינם תכליות בפני עצמם. ההומניזם רואה באדם תכלית בפני עצמו, וזה כולל כל אדם, כל לאום, וכל קבוצה – אם יש בכל זאת מובן ל"אוניברסליות" של ההומניזם, זה המובן: התפיסה שהאדם הוא תכלית בפני עצמה חלה על כל אדם, בכל חברה ומכל לאום.
אנחנו חיים בתקופה שבה 'האנושי' מאוים – על ידי מלחמות ואלימות מצד אחד, ומצד שני על ידי תיאוריות חדשות כגון טרנס-הומניזם ופוסט-הומניזם. האם אנחנו בעיצומו של משבר הומניזם חריף יותר מאשר בעבר?
המשבר הזה אינו חדש כמובן. אבל יש משהו במודרניות, ובעיקר בעת העכשווית, שהוא מאד ניהיליסטי. יש המון בלבול ומבוכה בנוגע למשמעות החיים ובנוגע לחיים הראויים מצד עצמם שאפשר לשאוף אליהם. חלק מהתגובה לבלבול הזה היא נטייה אידאולוגית חזקה, ועיסוק אובססיבי בערכים וחזונות למיניהם, עד כדי דה-הומניזציה של מי שלא שותפים לפרוייקטים הללו מצד אחד, ונכונות להקריב פרטים בכל מיני דרכים על מזבח הגשמתם מצד שני. אתן דוגמה שהיא אולי שנויה במחלוקת: בעיני, הנכונות לבצע הליכים רפואיים בלתי-הפיכים בילדים קטנים, או לכלוא גברים שעברו עבירות אלימות, הבוחרים להזדהות כנשים, במתקני כליאה לנשים, ותופעות דומות הנעשות בשם קידום אוטופיה-כביכול של חירות רדיקלית בדמות נזילות מגדרית – וכל זאת תוך ניהול מלחמת חורמה כנגד אלו המתנגדים לכך או אפילו מסתייגים מכך – היא מקרה כזה.
בנוסף לכך, תפיסות פוסט-הומניסטיות וטרנס-הומניסטיות שבאות לידי ביטוי בגרסאות קיצוניות של טבעונות או של אידיאולוגיות אקלים מסוימות, מערערות את ערך האדם, את "מותר האדם". בן האנוש עובר רדוקציה ומוצג כמעמסה, כנזק לכדור הארץ… בסופו של דבר, זו תפיסה אנטי-הומניסטית.

מה לגבי גילויי הרוע והאלימות האנושיים – האם הם לא מערערים את האופטימיות ביחס לאדם, לאנושות?
זו שאלה קשה. אני אופטימי מטבעי. אני מאמין שהאדם יכול להיות טוב. יש הרבה בני-אדם טובים. אני גם – אולי כחלק מהשמרנות שלי – מאמין גדול בסלחנות. האדם לא חייב להיות מושלם, כדי שנוכל לומר שהוא טוב, ושלחייו יש ערך. בנוסף לכך, האדם הוא יצור רב-עוצמה, יצירתי, בעל יכולת להגיע למקומות נפלאים שמקדמים אותנו… מקומות שאתמול לא יכולנו להעלות אותם על דעתנו, של התפתחות ושגשוג אנושי. ובאותו הזמן אנחנו ניצבים גם לפני ממדים של רוע וזוועה שלא היינו מסוגלים להעלות על הדעת, ושמערערים את אמונות היסוד שלנו. ועדיין, כשם שאני מאמין שיכול להיות רע, אני מאמין שיכול גם להיות טוב.
לסיום – מיהו המנהיג ההומניסט? מה דרוש כדי להכשיר מנהיגות הומניסטית? ובכלל, איך מחנכים להומניזם?
חינוך להומניזם הוא בעיניי בראש וראשונה חינוך המכוון לשאילת השאלה "כיצד עלי לחיות?", בלי לחמוק ולברוח ממנה – וזאת, לא במובן המוסרי של אלו מעשים מותר, אסור או חובה עלי לעשות, אלא במובן של מהם הדברים המלאים, המשמעותיים והטובים בפני-עצמם שבהם אני יכול למלא את ימיי. זו השאלה היחידה אשר באמת מעמידה את האדם כתכלית בפני עצמה. זו שאלה שבאופן תמוה החינוך ממעט לעסוק בה (וזאת לעומת עיסוק מרובה ב"חינוך לערכים", שכאמור, אני רואה במיקוד בהם מידה של בריחה). לצד זאת ולא פחות חשוב, צריך לחנך ולאמן למידות טובות המקנות לאדם את הנטייה והמסוגלות לקחת את תובנותיו בנוגע לשאלה כיצד עליו לחיות, ולהפוך אותן למציאות. מידות טובות כגון הכרת הטוב, כנות עצמית, משמעת עצמית ועוד, שראוי שהפילוסופיה של החינוך תעסוק בהמשגה שלהן.
מבחינת הדרך, או הפדגוגיה, חינוך להומניזם הוא כפול. צדו האחד הוא הדרכה. תפקידו של המחנך אינו להטיף לחניך מה עליו להיות, במה עליו להאמין ולטובת מה עליו לפעול, אלא לעבוד יחד אתו כדי שיוכל להתוות לעצמו דרך ללכת בה, ולרכוש כלים ללכת בה. הצד השני – וזה דווקא צד בחינוך שלהתרשמותי הוזנח שנים רבות – הוא העשרה. כפי שניסיתי להדגיש, העושר והמשמעות בחיי האדם לא יכולים לנבוע מאיזה מעיין בלתי-נראה ובלתי-נדלה החבוי היכן שהוא בתוכו ונובע יש מאין. תפקידו של המחנך הוא גם להרוות את המתחנך בדעת ובידע ולשכלל את כישוריו התרבותיים, כך שיהיה לו מתוך ועם מה לחיות חיים עשירים.
המנהיג ההומניסט הוא בעיניי בראש ובראשונה דמות לחיקוי. אם לצטט הוגה אהוב עלי, שאודותיו כתבתי את הדוקטורט שלי, הרב יצחק הוטנר: "אישיות אחת החיה את חייה הגדולים[…] משקלה גדול מכמה וכמה רעיונות ונאומים ויצירות שברוח". מנהיג הומניסטי הוא קודם כל אדם העסוק בעצמו בשאלה כיצד עליו לחיות ובטיפוח מידותיו הטובות. הוא לא חייב להיות מושלם בזה – הוא לא חייב להיות מי שמצא את כל התשובות והשתלם בכל המידות – אבל הוא חייב להיות מי שמעורב בזה.