"יש תקווה לרעיון ההומניסטי": ראיון עם תומר פרסיקו

תומר פרסיקו

לקריאת המבוא לסדרת הראיונות

ד"ר תומר פרסיקו הוא חוקר של רוחניות עכשווית, זהות יהודית וצורות של חילון ודתיות בישראל. ספרו "אדם בצלם אלוהים: הרעיון ששינה את העולם ואת היהדות" יצא לאור ב-2021. בספרו האחרון, "ליברליזם: שורשיו, ערכיו, משבריו" הוא מבקש להתחקות אחר לידתו של הסדר הליברלי, מתוך ימי הביניים ודרך הנאורות, וכן לעמוד על הסיבות למשבר שבו מצוי הליברליזם בעת הזו, בישראל ובעולם כולו.

בשיחה שנערכה עמו במיוחד למנדליסט, תומר פרסיקו מגדיר ומאפיין את ההומניזם הקלאסי כפי שהתגבש במסגרת הנאורות המערבית, בתוך הפרדיגמה הליברלית – ליתר דיוק, מה שמכונה היום "ליברליזם של האוטונומיה". לצד זה, הוא מתייחס לאפשרות להרחיב את השיח ההומניסטי מעבר לגבולות הצרים שבהם הוא מתנהל לרוב – מערב, חילוניות, תפיסת אדם ליברלית אינדיבידואליסטית. שוחחנו גם  על משבר ההומניזם העכשווי ועל ההתמודדות עמו במישורים חינוכיים ומנהיגותיים.

כיצד אתה מגדיר הומניזם?

הומניזם שם במרכזו את האדם ומדגיש את ערכו הסגולי של האדם כאדם, של היצור האנושי כנעלה על שאר היצורים, וגם כמקור סמכות בשביל עצמו. ואולי זה הדבר העיקרי – ההומניזם מפריט ומפנים את מקורות הסמכות: האדם הוא מקור הסמכות ולא האל, ותבונתו של האדם, או האינטואיציה שלו, או מצפונו הם המקורות שמהם הוא דולה סמכות, וכן את משמעות חייו, ולפעמים גם את זהותו. הייתי מוסיף שבדרך כלל ההומניזם מדבר גם על שוויון בין כל בני האדם.

לאור ההגדרה הזו, האם אתה רואה עצמך כהומניסט?

אני מגדיר את עצמי כהומניסט, כליברל וגם כיהודי דתי. אני לא רואה מתח או סתירה בין החלקים האלה. בבסיס היהדות, בפרק הראשון של ספר בראשית עומד הרעיון שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים. בפרק ג' בבראשית עומד הרעיון שמקור הסמכות אינו רק אלוהים. הרי האדם הופך להיות יצור אנושי כפי שאנחנו מכירים אותו, על ידי מרד באלוהים. אם האדם הראשון לא היה מורד באל ואוכל מפרי עץ הדעת הוא לא היה מגורש מגן עדן והאנושות לא הייתה קיימת. כלומר, יצירת היצור האנושי במלוא מובן המילה כרוכה מניה וביה בהעברת סמכות מהאל אל האדם, בתבונתו של האדם, באוטונומיה של האדם.

אתה לא רואה התנגשות תפיסתית וערכית בין שני מקורות הסמכות שדיברת עליהם – מצד אחד ההומניזם שמציב את האדם כמקור סמכות, ומצד שני המסורת היהודית שבה מקור הסמכות הוא האל הטרנסצנדנטי?

המסורת היהודית תמיד הדגישה את האוטונומיה של האדם ואת עובדת היותנו בברית עם האל. ברית משמעותה דיאלוג – ודאי שהאל חזק יותר ויודע יותר, והוא זה שקובע את הכללים, אבל אנחנו צריכים להסכים, וזה לא שאין לנו קול. המסורת שלנו לא מאדירה אידאל אנושי של כניעה מוחלטת לאל; יש ויכוחים עם אלוהים כל הזמן. אברהם אבינו, הנביאים, משה ועוד – כולם התווכחו עם אלוהים, כל אחד על פי דרכו. לא בכדי המסורת ההומניסטית נולדה מתוך המערב, מתוך המסורת היהודית והנוצרית. כמובן שגם יוון ורומא השפיעו בדרכן, והשפיעו רבות, אבל אני לא חושב שזה מקרה שהמסורת היהודית הוציאה מתוכה בסופו של דבר הומניזם. זה נושא שהתייחסתי אליו באריכות בספרי הקודם, שבו הצבעתי על מקורותיו של האינדיבידואליזם המודרני, שהתפתח מהרעיון המקראי של בריאת האדם – כל בני האדם – בצלם אלוהים. מהרעיון הזה נגזרת התפיסה ההומניסטית, שמייחסת כבוד סגולי וערך סגולי לכל אדם ואדם, באופן אוניברסלי. זה החוב של ההומניזם, החילוני אמנם באופיו, למסורת העברית הקדומה.

ובכל זאת, האם לדעתך אפשר ליישב בין הומניזם שהוא אוניברסלי וחותר לשוויון בין כלל בני האדם, לבין תפיסות לאומיות בכלל, והתפיסה היהודית בפרט – שכוללת בתוכה את הרעיון של עם ישראל כעם נבחר?

2

אני לא רואה בעיה עקרונית עם קונספט של עם נבחר או עם סגולה, או סתירה בין לאומיות והומניזם. אפשר לתאר לעצמנו הבדלים בין העמים או שיש עמים שיש להם לכאורה שליחות מסוימת. אני חושב שהעם היהודי הוא מיוחד, אבל הוא לא מיוחד בהיותו מיוחד. גם העם הטיבטי מיוחד. השליחות שהעם היהודי רואה לעצמו היא הפצת המסר האלוהי בעולם. אלוהים ייעד את אברהם אבינו להפיץ את תורתו בעולם: 'וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה'. זה אומר שאלוהים התאכזב מהפרויקט האנושי האוניברסלי במגדל בבל, אבל אחר כך הוא מבקש לנסות דרך אחרת, באמצעות השליחות שהוא מעניק לאברהם ומשפחתו המורחבת (שאגב, גם ישמעאל בתוכה). כמובן שאפשר לקחת את זה למקומות גזעניים, לתפיסה כאילו יש בנו נשמה יתירה שלגויים אין, לתפיסות פשיסטיות או של עליונות לאומית; אבל זה יהיה כמו לקחת כלי שאין בו בעיה עקרונית ולהפוך אותו לכלי נשק.

אני לא חושב שזה מקרה שהמסורת היהודית הוציאה מתוכה בסופו של דבר הומניזם. זה נושא שהתייחסתי אליו באריכות בספרי הקודם, שבו הצבעתי על מקורותיו של האינדיבידואליזם המודרני, שהתפתח מהרעיון המקראי של בריאת האדם – כל בני האדם – בצלם אלוהים

מה באשר לקהילות שהן סמכותניות והיררכיות באופיין, ושערך השוויון בין בני האדם איננו חלק מן האתוס שלהן: האם תגדיר אותן כאנטי-הומניסטיות, או שאפשר לדבר על הומניזם גם ללא שוויון כערך מנחה מרכזי? 

ערך השוויון, לדעתי, אינו תנאי הכרחי להומניזם. אם הומניזם שם את האדם וסמכותו במרכז, דליית משמעות וסמכות מהחיים הפרטיים של האדם, זה לא בהכרח כולל את ההנחה שבהיותנו בני אדם, כולנו שווים. ניטשה היה הומניסט, אבל דחה את ערך השוויון באופן קטגורי. לכל אורך ההיסטוריה של ההומניזם, היו מי שסברו שלא כל בני האדם שווים, מכל מיני טעמים שונים, לאו דווקא גזעניים, אלא מעמדיים ואחרים.

איך זה מתיישב? האם ערך השוויון איננו חלק מליבת התפיסה ההומניסטית?

ליבת ההומניזם עוסקת במקור הסמכות ומקור המשמעות של החיים. האדם הוא במרכז, והוא דולה את הסמכות והמשמעות מתוך עצמו – מהתבונה, מהמצפון, מהאינטואיציה, מהאותנטיות של חייו, מהמרד הקדוש בכל המוסכמות. בדרך כלל, מכיוון שאנחנו תופסים את עצמנו כבני אדם, אנחנו תופסים את עצמנו גם כשווים, כי אנחנו אותו יצור; יחד עם זה, היו הומניסטים בתקופת הרנסנס וגם בתקופת הנאורות שלא ראו בשוויון חלק מתפיסתם ההומניסטית. הדוגמא הכי מובהקת היא ההומניזם של הקולוניאליסטים האירופאים במהלך המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20. הם ללא ספק ראו עצמם הומניסטים; הם סברו שהם מבינים איך לנהל חברה ומהם הערכים הנעלים, ודחו מכל וכל את מה שהם ראו כדעות הקדומות של המסורת, הדתית ובכלל. ויחד עם זה הם חשו עליונים על העמים שהם כבשו; לשיטתם הם הביאו את האור – הנאורות, הקידמה – לעמים הכבושים, שאותם תפסו כנחשלים וזקוקים ל"תירבות".

נשאלת השאלה, למה לראות בהם הומניסטים ועל סמך זה להגדיר הומניזם ללא שוויון, במקום להצביע על הפער שבין רטוריקה הומניסטית לבין מציאות שסותרת ערכים הומניסטיים בסיסיים?

אני לא מצדיק את זה, אבל אני לא חושב שהם לא הומניסטים. ההומניזם שלהם לקח אותם לדרך הזאת, שאנחנו היום מצטערים עליה ומבקרים אותה, וגם אז – לא מכל הבחינות. בתוך כל השלילי קרו במשטרים הקולוניאליים גם דברים חיוביים: בהודו הפסיקו את המנהג של שריפת אלמנות; במקומות אחרים נאסר הנוהג של מילת נשים. אפשר לומר שההומניזם (כמו הדמוקרטיה) משתנה ומתפתח, ויש שלבים בהתפתחות שלו, אפשר אולי לדבר על "גיל ההתבגרות" של ההומניזם שבו מנסים לכפות ערכים של "קידמה" על עמים אחרים. היום לא נמליץ, כמובן, על מסעות קולוניאליסטיים ואימפריאליסטיים. זה משהו שלמדנו, שעדיף שעמים יתפתחו בעצמם, מבלי שנכפה עליהם את הערכים שלנו. אולי אפילו למדנו שלא כל האמת אצלנו.

בתוך כל השלילי קרו במשטרים הקולוניאליים גם דברים חיוביים: בהודו הפסיקו את המנהג של שריפת אלמנות; במקומות אחרים נאסר הנוהג של מילת נשים. אפשר לומר שההומניזם (כמו הדמוקרטיה) משתנה ומתפתח, ויש שלבים בהתפתחות שלו, אפשר אולי לדבר על "גיל ההתבגרות" של ההומניזם שבו מנסים לכפות ערכים של "קידמה" על עמים אחרים

נעבור מן העבר אל העתיד. מהו החזון שלך לחברה הומניסטית?

ודאי שחזון עתידי לחברה הומניסטית צריך לכלול בתוכו שוויון, ומה שהשוויון מצווה עלינו זה סובלנות וראיית ערך בהומניזם של הזולת או באנושיות של הזולת ובדרך המסוימת שבה הזולת מבטא את האנושיות שלו. זאת אומרת, כבוד בסיסי לתרבויות אחרות, לקהילות אחרות, למסורות אחרות, גם אם הן לא עומדות בסטנדרטים שלנו. לאומיות, מסורת או קהילה אינן מנוגדות להומניזם אלא משלימות אותו, לדעתי. ואפשר לומר שחלק מההומניזם יהיה לכבד את האדם באשר הוא אדם, ולא לכפות עליו את האמונות שלנו.

פרסמת לאחרונה ספר על ליברליזם. מהו היחס בין ליברליזם להומניזם?

יש הרבה חפיפה בין השניים. הליברליזם הוא למעשה תרגום פוליטי של חלק הארי של ההנחות ההומניסטיות. הבסיס הוא ההנחה שהאינדיבידואל ותבונתו הם במרכז. בליברליזם יש תוספת של מימוש עצמי, של חירות כלשהי, של אוטונומיה, וגם כמובן התעקשות על שוויון בין כל בני האדם. כל זה מאורגן במסגרת פוליטית ששומרת על האוטונומיה שלנו, על הממדים בחיינו שאנחנו קוראים להם זכויות – שעליהן המשטר הליברלי מחויב לשמור. אנחנו מארגנים חברה שבה אנחנו בני אדם אוטונומיים וקובעים בעצמנו כיצד לחיות חיים שיש להם ערך ומשמעות בעינינו. השלטון במדינה ליברלית מאפשר לכל אחד להיות מקור הסמכות של עצמו או עצמה, ולקבוע את מהלך חייו או חייה. בכך הוא נובע מתוך הנחות יסוד הומניסטיות ויוצר תנאים למימושו של האתוס ההומניסטי.

האם ההומניזם הוא אחד, או שיש ריבוי של תפיסות הומניסטיות – הומניזמים ולא הומניזם? אני חושבת על הומניזם סוציאליסטי, שיוצא דווקא מביקורת הליברליזם; על ההומניזם הדתי של הרב אברהם יהושע השל ואחרים; על הפילוסוף עמנואל לוינס, שטבע את המושג "הומניזם של האדם האחר" והציע אתיקה הומניסטית שממוקדת ב"אחר" ולא בעצמי – ואלה רק כמה דוגמאות.

אני נתתי כאן הגדרה מאוד מינימלית להומניזם – האדם במרכז, אוטונומיה, תבונה, מקורות של סמכות ומשמעות. על גבי זה אפשר לעשות אלף דברים ואני בעד שיהיו גוונים שונים של הומניזם. באמת לוינס, לדוגמא, נותן גוון מסוים, אחר, להומניזם.

שקצת חותר תחת המסד של ההומניזם המערבי החילוני, הליברלי.

אפשר לומר חותר תחת, ואפשר לומר שהוא לוקח אותו לכיוון מסוים או מוסיף לו נופך. אפשר להתווכח על זה. הוויכוח נוגע, למשל, להגדרתה של אוטונומיה: מתי אדם באמת אוטונומי? האם כשהוא "עושה מה שהוא רוצה", או כשהוא מממש את עצמו? במילים אחרות, יש לנו כאן דיון במשמעותה של חירות, יש לנו דיון במשמעותם של חיים אנושיים, של אנושיות. על כל אלה יהיה ויכוח, אבל זה ויכוח פנים-הומניסטי. הומניסט דתי יטען אולי שללא אלוהים או ללא אלוהות בעולם האדם לא מסוגל באמת להגשים את עצמו, לחיות חיים ראויים, להתעלות על עצמו; שתפיסת האדם שנברא בצלם אלוהים היא קריטית להומניזם. אפשר לטעון את זה.

בוא נדבר קצת על משבר ההומניזם העכשווי – שורשי המשבר, הביטויים שלו.

אנחנו נמצאים למעשה בעיצומה של תקופה ארוכה שנשלטת על ידי מגמה של ריקון התוכן של ההומניזם, למעשה תקופה שבה רבים פשוט התרגלו לכך שאין סובייקט אנושי משמעותי, ואנחנו נאלצים לחזור ולהעלות את הערכים ההומניסטיים כמעט באוב, כדי להילחם היום על ערך האדם

אני חושב שמשבר ההומניזם הנוכחי החל עם עליית השיח הביקורתי, ההגות הפוסטמודרנית, בשנות הששים של המאה הקודמת. הוגים כמו מישל פוקו, הוגים ניאו-מרקסיסטים, אנשי אסכולת פרנקפורט – כל אלה ניסחו תפיסות שמערערות את חשיבות הסובייקט האנושי ואפילו את עצם קיומו כסובייקט אוטונומי שאינו, או אינו רק, תוצר של הבניות ויחסי-כוח: אם הכול הוא טקסט, הכול נובע מהבניה, ההומניזם הוא לא רק רעיון תלוי חברה ותרבות ועל כן נטול תוקף אוניברסלי, אלא הוא בסופו של דבר גם תוצר נצלני של יחסי כוח. עוד מנגנון דיכוי. הגישות האלה באמת חותרות תחת יסודות ההומניזם ומרוקנות מתוכֶן את האתוס ההומניסטי, שהיה אתוס של מרד, של קימום סמכות אנושית, של חירות, של תבונה. בכל היסודות האלה של התפיסה ההומניסטית מצאו ההוגים הפוסט-מודרניסטיים פגם וראו בהם ניסיון כוחני של כפייה. ואם אין סובייקט אנושי ואין אתוס, אין אוטונומיה ואין קהילה אנושית אוניברסלית – ממילא אין הומניזם. שם התחיל המשבר. אנחנו נמצאים למעשה בעיצומה של תקופה ארוכה שנשלטת על ידי מגמה של ריקון התוכן של ההומניזם, למעשה תקופה שבה רבים פשוט התרגלו לכך שאין סובייקט אנושי משמעותי, ואנחנו נאלצים לחזור ולהעלות את הערכים ההומניסטיים כמעט באוב, כדי להילחם היום על ערך האדם.

האם יש למשבר ההומניזם ביטויים נוספים, ייחודיים לימים האלה?

היום אנחנו בשלב הרבה יותר "מתקדם" מבחינת המגמה של ערעור הסובייקט האנושי, שכן יש ניסיונות פוסט-הומניסטיים וטרנס-הומניסטיים שמקבלים לגיטימציה ממשבר ההומניזם ובונים תיאוריות שלמות שעל פיהן האדם יוחלף על ידי סייבורג או על ידי בינה מלאכותית. גם השיח הפוסט-הומניסטי על זכויות בעלי חיים חותר לבטל את ההבדל בין בני אדם לבין בעלי חיים – מותר האדם מן הבהמה – אין; האדם הוא כבר לא יחיד ומיוחד אלא עוד "מכונה". וזה הרי יסוד ההומניזם – התפיסה בדבר ייחודו של הסובייקט האנושי.

ומעל לכול, לפי דעתי, טמון משבר ההומניזם העכשווי במשבר הליברליזם שאותו אנחנו חווים היום, והוא הולך ומערער את הסדר החברתי שנולד ונבנה על בסיס הרעיון ההומניסטי.

עוד ביטוי למשבר ההומניזם קשור בשאלת האלימות והרוע האנושי, שהמרחב שלנו חווה אותו בשנה האחרונה בעצימות גבוהה ובלתי-נסבלת. האם הסוגיה הזו לא מערערת בעצם מן היסוד את התפיסה האופטימית של האדם כיצור תבוני ומוסרי?

אני לגמרי לא מסכים עם הטענה הזו! ייתכן שאואשם בנאיביות או באופטימיות-יתר, במה שנקרא "היסטוריוגרפיה וויגית" – הוויגים היו הליברלים באנגליה והם תיארו את ההיסטוריה כמתקדמת כל הזמן, כשאנחנו הולכים ונעשים יותר ויותר מוסריים. אז תוך סיכון להישמע נאיבי, אני לחלוטין עומד על זה, שהמצב המוסרי של האנושות משתפר, ולא זו בלבד אלא שבני אדם רוצים מעצם טבעם להיות טובים. זה אחד הפלאים של היצור האנושי. כולנו רוצים להיות טובים, אולי נגדיר את הטוב בצורה שונה, אבל יש לנו, לרוב-רובנו, רצון עמוק להיות טובים. פלא אמיתי.

גם במבחן התוצאה – הטוב האובייקטיבי בעולם הוא במגמת שיפור מתמדת: רמות העוני יורדות, רמות האוריינות עולות, השוויון עולה. קבוצות מוחלשות מקבלות יותר כוח, קבוצות חזקות מאבדות כוח. כך, שלפחות מאז המאה ה-16 ועד היום אנחנו רואים שיפור מתמיד בכל הקריטריונים האלה של המצב האנושי. יש לאנושות היכולת והרצון להשתפר כל הזמן; זה הוכח במאות השנים האחרונות.

בניגוד למגמה של אסכולות ביקורתיות לצייר את האנושות כולה כפועלת אך ורק על פי אינטרסים חומריים ואגוצנטריים – ההיסטוריה מראה דווקא את היכולת והנכונות של בני אדם לוותר על הפריבילגיות שלהם, היא מוכיחה לנו שמערכות היחסים האנושיות אינן מבוססות אך ורק על כוח – וזה מקור לתקווה גדולה; תקווה לרעיון ההומניסטי ולהומניזם.

מה אם כן אפשר וצריך, לדעתך, לעשות עם משבר ההומניזם שבתוכו אנחנו שרויים? מה תפקידה של מנהיגות חינוכית או חברתית לנוכח המשבר?

מעצם טיבו המשבר מעלה שוב שאלות-יסוד בנוגע לאדם, לחברה; הוא מערער את הסדר הקיים; תפיסות וערכים שנתפסו (אולי בטעות) כמובנים-מאליהם ומקובלים על הכול, נתונים עכשיו תחת איום. מצד שני, השבר הזה הוא גם מקור להתגייסות למאבקים קולקטיביים, ליצירה וחיזוק של אתוס, שבימים של שגרה נוטים לשכוח. פתאום אנחנו כן נלחמים על הדמוקרטיה, על ערך האדם, על השוויון. כך שלהבנתי, במשבר עצמו יש כבר חצי פתרון.

עכשיו השאלה היא איך נלחמים על הערכים האלה. אני חושב שהנהגה צריכה לעודד חזרה למקורות ולמידה של הומניזם, לעמוד על הערכים האלה בצורה תקיפה וחד-משמעית. לא להתפשר, לשים גבולות: גזענות היא מחוץ לתחום, שוביניזם הוא מחוץ לתחום, כל תפיסה שבאופן עקרוני מדכאת את ערך האדם, מרדדת את ערך האדם, רואה בבני אדם אחדים עליונים ובאחרים נחותים – אנחנו צריכים לדחות אותה. זוהי לפחות התחלת הדרך.

יחד עם זה, כפי שכתבתי בספר שלי, יש להומניזם ולליברליזם נקודות תורפה. אי אפשר לחשוב שאנחנו פשוט נהיה הומניסטים וליברלים, ונבנה עולם הומניסטי וליברלי ולא נדע עוד צער. התפיסות האלה, המסגרות הערכיות והפוליטיות האלה, צריכות השלמה משדות אחרים של משמעות ושל זהות. מלאומיות, מקהילה, ממסורת ודת, מתרבויות אחרות. לבד הן לא מצליחות, וזה בסדר. אין פתרון אחד לכל הצרכים, אין נוסחה אחת שפותרת את הכול, וזה אולי עוד פן של הומניזם: האדם הוא יצור אינסופי: אין לו פתרון אחד, אי אפשר להנדס את החברה כך שנגיע להומיאוסטזיס. יש כל הזמן התפתחות, כל הזמן מורכבות. לכן אנחנו צריכים מראש גם לדעת שיש בשדות האחרים, במסגרות האחרות, בתרבויות אחרות, משאבים חברתיים, משאבי משמעות, משאבי זהות, שאנחנו זקוקים להם; והם לא סותרים את ההומניזם, הם חלק ממנו. כך למשל, קהילה או מסורת אינן סותרת את האינדיבידואל: הן משלימה את האינדיבידואל. כהומניסט דתי אני ודאי חושב שמסורת, פניה אל הטרנסצנדנטי, היא משהו שאנחנו זקוקים לו באופן עמוק. צריך לשים לב לזה, לשים לב לנקודות התורפה, ולהיות מוכנים להשלמה של ההומניזם והליברליזם על ידי שדות אחרים.

קראו תכנים נוספים בנושא: ,

יפה בניה

יפה בניה היא עמיתת מחקר במכון הרטמן, מרצה בקריה האקדמית אונו, חוקרת וכותבת על מסורתיות ועל נשים ביהדות הספרדית מזרחית

20.02.25

"יש תקווה לרעיון ההומניסטי": ראיון עם תומר פרסיקו