"כי באדם אאמין": שיחות על הומניזם בעת הזאת

בסדרת השיחות שתתפרסם כאן בהמשכים נעסוק בהומניזם ובחינוך להומניזם בעת הזאת – עת שבה מושגי האדם, האנושות, הרוח האנושית, מוטענים בסימני שאלה נוקבים ומערערים מצד אחד; ומצד שני זוכים לתיקוף ולחיזוק בזכות גילויים מפעימים של רוח האדם, דווקא בשעה זו של משבר, טראומה ואובדן. 

במציאות החברתית הישראלית, המתאפיינת במגוון עצום ובקיטוב חריף, פוליטיזציה צרה השתלטה גם על הבנה של מושגים ושל פרדיגמות חשיבה, באופן שמצמצם אותם וכולא אותם בסד החלוקה המחנאית הצרה. חשיבה מחדש על מושגים הללו נחוצה כדי לברר מה משמעותם היום, בתוך ההקשר והנסיבות שבתוכן אנו חיים, וגם כדי לבדוק האם אפשר להציע בעזרתם חיבורים חדשים, בלי לטשטש הבדלים ותפיסות עולם בין קבוצות.

מנהיגות דורשת את היכולת לנתח ולפרש את המציאות על פניה השונים, לזהות ולהבין תופעות ומגמות חברתיות-תרבותיות ולתרגם אותן לחזון ולעשייה בזירות פעולה ספציפיות, לאורם של ערכים מנחים והשקפת עולם, במטרה להשפיע על המציאות לטובה. כחלק מארגז הכלים של מנהיגים חברתיים וחינוכיים, הכלים המושגיים הם כלים יקרי ערך להבנת המציאות ולפעולה מושכלת בתוכה. זה מה שביקשנו לעשות כאן עם ההומניזם – קיימנו  שיחות עם נשות ואנשי הגות וחינוך, השונים בזהותם ובהשקפת עולמם; שאלנו אותם על תפיסת ההומניזם שלהם, על שורשי משבר ההומניזם בימינו, על מנהיגות ועל חינוך להומניזם. הצפנו מחדש את שאלות היסוד – מהו הומניזם, מהו חינוך להומניזם ומהי מנהיגות הומניסטית, וקיבלנו תשובות שונות ומגוונות שפורסות מפה של "הומניזמים".

המושג השגור והנפוץ של הומניזם הוא ההומניזם של הנאורות, הנתון בתוך פרדיגמת חשיבה מערבית, חילונית, ליברלית, ונקשר לתהליכי חילון ולשחרור מכבלי סמכויות דתיות ומסורתיות – בדרך אל אידאל האדם התבוני, הבורא את סיפור חייו באופן אוטונומי וחופשי. להומניזם של הנאורות קדם ההומניזם של תקופת הרנסנס, אשר עסק בפיתוח האדם על-ידי שיבה לעולם הקלאסי ושילובו בחינוך הדתי-תאולוגי, לשם עיצוב דמות אדם שלם. ההומניזם של הרנסנס התגלגל אל מה שנתפס היום כחינוך הומניסטי, שעיקרו חשיפת הלומד לאוצרות הרוח האנושית ולטקסטים ה"גדולים", במטרה לפתח אותו כאדם במישורים האינטלקטואלי, הרוחני והמוסרי. הפדגוגיה של חינוך הומניסטי היא מבוססת טקסטים, בעוד שחינוך להומניזם מבקש להתמקד גם בערכים ובחינוך לאורו של אידאל אנושי.

ואולם, ברבות הזמן הוצמד המושג "הומניזם" לפרדיגמות חשיבה נוספות, כאלה שהציעו וריאציה על ההומניזם של הנאורות, וכאלה שחתרו תחתיו והציעו אלטרנטיבה תפיסתית וערכית, תחת אותו השם. בד בבד אפשר לראות גם חזרה למסורות ולמורשות עתיקות, כדי לגלות בהן תפיסות הומניסטיות – שאף שלא כונו בשם זה, הן מגלמות ערכים הומניסטיים מובהקים. כך נוסחו למשל הומניזם סוציאליסטי, הומניזם פמיניסטי, הומניזם רב-תרבותי; הומניזם דתי; הומניזם יהודי (או עברי); הומניזם ערבי, הומניזם מוסלמי והומניזם ים-תיכוני; אקו-הומניזם, ועוד.

לשיחה ההומניסטית הנמשכת נוספו בעשורים האחרונים האידאולוגיות העכשוויות של "פוסט-הומניזם" ו"טרנס-הומניזם" – שיש הרואים בהן המשך ואף הרחבה של ההומניזם, תוך תיקון הכשלים המובנים לתוכו; ואילו אחרים רואים במגמות האלה ביטוי למשבר ההומניזם וסכנה לעצם הקטגוריה של האנושי, כפי שהובנתה ונתפסה עד היום. תהא אשר תהא עמדנו בשאלה זו, אין ספק שהאידאולוגיות האלה מעלות שאלות יסוד על האנושי: מהו האדם? מה מותר האדם מן הטכנולוגיה? ומה אשר למותר האדם מן הבהמה – האם בן האנוש נעלה על יצורים ומינים אחרים ביקום? האם העוולות שהמין האנושי מייצר בעולם ניתנים לתיקון, כל עוד נשמרת תפיסת העליונות של האנושי? 

פעולת ההרחבה של המושג מעלה מטבע הדברים מתחים וניגודים, וגם את השאלות – האם אפשר, בתוך הריבוי הקיים, לזהות "ליבה" ערכית או תפיסתית משותפת? האם יש קרבה מהותית בין התפיסות השונות המתכנות "הומניסטיות"? האם הן יכולות להתכנס תחת מושגים משותפים, כמו כבוד האדם, קדושת החיים, זכויות אדם? ומהם גבולות ההומניזם – על אלו תפיסות ופרקטיקות נאמר שהן אנטי-הומניסטיות?

ההומניזם מצוי תדיר במאבק נגד מגמות אנטי-הומניסטיות; הוא היה ונותר שביר, ונדמה שבימים אלו – יותר מתמיד. על כן הדיון בו איננו תאורטי בלבד אלא כרוך בשאלות מעשיות ורלבנטיות תמיד – שאלות על מקומם של ערכים הומניסטיים ושל זכויות אדם בעת מלחמה; על התמודדות עם אלימות, גזענות, דה-הומניזציה ודמוניזציה של פרטים וקבוצות; השאלה איך לשמור על ערך כבוד האדם ואיך לחנך לכבוד האדם בהקשר של פוליטיקה ותרבות של ביזוי, ואל מול מגמות פופוליסטיות שנלווית אליהן לאומנות גואה; כיצד מתמודדים עם מגמת הירידה במעמדם של לימודי הרוח והכרה במרכזיותם בפיתוח האדם כיצור חושב ומוסרי; ולבסוף, איך מקדמים מנהיגות הומניסטית שהאופק שלה הוא אופק אתי, שמעבר לאופקים הפוליטיים הצרים.

לקריאת השיחה עם ד"ר תומר פרסיקו
לקריאת השיחה עם ד"ר אלון שלו

יפה בניה

יפה בניה היא עמיתת מחקר במכון הרטמן, מרצה בקריה האקדמית אונו, חוקרת וכותבת על מסורתיות ועל נשים ביהדות הספרדית מזרחית

20.02.25

"כי באדם אאמין": שיחות על הומניזם בעת הזאת