ד"ר רוני פורת היא פסיכולוגית חברתית ופוליטית, חוקרת ומרצה במחלקות למדעי המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. במחקריה היא עוסקת בהתנהגויות של יחידים וקבוצות במצבי קונפליקט, ובהתערבויות המצמצמות דעות קדומות ומקדמות שלום וסובלנות בין קבוצות. בשיחה שקיימנו עלו שאלות נוקבות על טבע האדם ועל היכולת האנושית לראות את האחר, גם בעידן של דה-הומניזציה טוטלית. דנו במנגנונים הפסיכולוגיים שמאפשרים לנו להפחית מאנושיותו של האחר, בעיקר כשהוא משתייך לקבוצה יריבה.
מהו הומניזם, לתפיסתך?
כפסיכולוגית חברתית, אני שואלת מנקודת מבט פסיכולוגית, מהו הומניזם בעידן של דה-הומניזציה טוטלית. אני עסוקה באופנים שבהם אנחנו תופסים את האחר כקבוצה, בתפיסות הקולקטיביות שלנו את הקולקטיב האחר, ובהתאם גם באופנים שבהם הקבוצה האחרת תופסת אותנו. להבנתי, הומניזם הוא היכולת לראות את הפן האנושי באחר באשר הוא אחר, לראות את בן האדם שהוא. בהקשר הזה אני מאוד מושפעת מחנה ארנדט ב"הבנאליות של הרוע" ומפרימו לוי בספריו השונים – שניהם כתבו על הנטייה האנושית לראות את האחר כרע מטבעו. אנחנו נוטים להאמין שהאחר, בעיקר כשהוא אויב, הוא רע במהותו, רוע שלא ניתן לשינוי. זה מנגנון פסיכולוגי שעוזר לנו להתמודד עם רוע בעולם: אנחנו מפחיתים מן האנושיות שלו – הופכים אותו לחיה, או מדביקים לו מחלת נפש או הפרעת אישיות – כאשר למעשה, מדובר באנשים נורמטיביים לחלוטין, לרוב אנשים שמבצעים את העבודה שלהם או את השליחות המסוימת שלשמה הם פועלים; אין להם הפרעה נפשית, הם לא תמיד מוּנָעִים משנאה, והם דומים לנו הרבה יותר מכפי שהיינו מעזים להעלות על דעתנו. הומניזם, לפיכך, הוא להכיר בזה – בעובדה שאין חלוקה פשוטה בין "רעים" ל"טובים".
זו נקודת-מבט חשובה שכן השיח על הומניזם מתמקד בדרך-כלל באדם היחיד – בערכו הסגולי, בתבונתו, באוטונומיה שלו. מנקודת-המבט של יחסים בין קבוצות, אנחנו עדים למגמות הולכות ומחריפות של דמוניזציה ודה-הומניזציה בין קבוצות. מה לדעתך גורם לתופעות האלה?
במצבים של סכסוכים אלימים בין קבוצות או חברות, דה-הומניזציה של האחר הוא מנגנון הגנה בלתי-נמנע שמאפשר לנו לשרוד. מנגנון שעוזר לנו להישאר שפויים ולהגן על עצמנו מפני מה שעשו לנו, אבל בעיקר מפני מה שאנחנו עושים לאחר. כאשר אנחנו חדלים לראות את האחר כבן אנוש, אנו גם משתחררים מכבלים מוסריים ביחס אליו, ולכן יכולים לתמוך במעשים קשים כלפיו. המנגנון הזה, גם מונע מאתנו להתקדם לעבר מצב בטוח יותר.
האם כל מופע של רוע ודה-הומניזציה הוא בהכרח מנגנון הגנה פסיכולוגי? האם אין רוע ושנאה בעולם?
נקודת המוצא שלי היא שבני האדם נולדים טובים. מחקרים מראים שלילדים קטנים יש נטיות אלטרואיסטיות פרו-חברתיות מובהקות. ילדים הם הוגנים וטובים, ולכן נקודת המוצא שלי היא שרוע לא נובע ממאפיינים אישיותיים, מסדיזם או מרצון להרע, אלא מהסביבה ומתנאי החיים שבהם גדלנו. אנחנו בסופו של דבר תבנית נוף מולדתנו. ואם אנחנו גדלים במקום שאין בו תקווה, אין בו פרנסה, אין בו ביטחון תזונתי, אין בו עתיד, שאי-אפשר לדמיין בו מימוש עצמי בשום צורה, והמשפחה שלי ענייה ונאבקת כדי לשרוד מיום ליום, אז אפשר להבין למה אנשים פונים לאלימות – וזאת, בלי להצדיק אלימות כזו בשום פנים ואופן.
האם ההסברים הפסיכולוגיים או תנאי החיים החומריים ממצים את תופעות הרוע והאלימות בעולם? מה המקום של מניעים אידאולוגיים, פוליטיים?
נקודת המוצא שלי היא שבני האדם נולדים טובים. מחקרים מראים שלילדים קטנים יש נטיות אלטרואיסטיות פרו-חברתיות מובהקות. ילדים הם הוגנים וטובים, ולכן נקודת המוצא שלי היא שרוע לא נובע ממאפיינים אישיותיים, מסדיזם או מרצון להרע, אלא מהסביבה ומתנאי החיים שבהם גדלנו.
אני מתעקשת על הסיטואציה ותנאי החיים, כי הם אלה שמזינים את הנהייה אחר אידאולוגיה זו או אחרת. הפסיכולוג החברתי הנודע פיליפ זימברדו ערך את סימולציית הכלא בסטנפורד ב-1971, בה שובצו אנשים נורמטיביים לתפקידים של סוהרים או אסירים בסביבה מדומה. בתוך זמן קצר, הסוהרים החלו להתאכזר לאסירים, להשפיל אותם, ואף לפגוע בהם פיזית, מה שהוביל לעצירת המחקר כעבור שישה ימים בלבד. הסימולציה הדגימה איך אנשים נורמטיביים לחלוטין הופכים למפלצות ממש, כשהם נתונים בתנאים המתאימים.
היתה כמובן ביקורת נוקבת כלפי זימברדו. טענו כלפיו שהוא פוטר אנשים מאחריות: אם הם תוצר של המערכת, אז המשמעות היא שאין להם אחריות אישית. בקשר לזה אגיד שברור שאין חברה מתוקנת ללא אחריות אישית שמוטלת על אנשים ועל המעשים שלהם. אבל, אני מבחינה בין הבנה או ניסיון להבין התנהגות אנושית כלשהי – מה גורם לה ואיך אפשר להסביר אותה – לבין הצדקה של ההתנהגות הזו. זה שאני יכולה להבין אלימות ומאיפה היא מגיעה, לא אומר שאני מצדיקה אותה או שאני פוטרת אנשים מהאחריות שלהם לאלימות.
גם סטנלי מילגרם, מאבות הפסיכולוגיה החברתית, ערך בשנות השישים של המאה הקודמת בארצות הברית את מחקר החישמול. במסגרת המחקר נאמר לאנשים שהם משתתפים במחקר שבוחן למידה; שבחדר הסמוך נמצאים הנבחנים, והם מחוברים לאלקטרודות חשמליות. בכל פעם שמי מהנבחנים טועה בתשובה, יש לתת לו מכת חשמל. המטרה היתה לבדוק, מי ייתן את מכת החשמל המכסימלית (שמשמעותה מוות) שלוש פעמים. בניגוד לכל התחזיות, שדיברו על פחות מאחוז שייתנו את מכת החשמל המקסימלית, כמעט בכל שחזור של המחקר, כ-62% מהמשתתפים נתנו את מכת החשמל המקסימלית! וזאת גם כששמעו את האדם בחדר הסמוך זועק מכאב (זה היה כמובן שחקן). התוצאות האלה מדגימות, שהאלימות והרוע לא נובעים בהכרח ממניעים אידיאולוגיים עמוקים או מטבע אישי, אלא לעיתים קרובות מהקשר חברתי, היררכי או מוסדי שמאפשר – ולעיתים אף מתמרץ – התנהגות קיצונית. זה מחזק את הטענה שלי שהסיטואציה ותנאי החיים הם אלה שמזינים את הפנייה לאידיאולוגיות מסוימות, ולא להפך.
האם יש הבדלים בין גברים לנשים בכל מה שקשור ברוע ואלימות?
מילגרם עצמו ביצע את המחקר הזה 17 פעמים. בכל פעם הוא שינה מעט את הנסיבות, כדי לראות האם יש תנאים מסוימים שיובילו לשינויים ברמת הציות להוראות. למשל, האם כשאני נמצאת קרוב יותר למי שאני מחשמלת, או כשהאדם בחלוק שנותן לי את ההוראות להמשיך בניסוי לא נמצא אתי בתוך החדר, התוצאה תשתנה? והפרמטרים האלה אכן הורידו את רמות הציות. אבל נשים צייתו באותה מידה כמו גברים. זה נכון שרוב האלימות בעולם מתבצעת על ידי גברים וכמעט 99% מהאלימות המינית בעולם היא גברית. אבל אני יודעת להגיד שתופעות כמו ציות לרוע או לנורמות חברתיות ששולטות בחברה מסוימת, אינן זרות לנשים.
אם האדם טוב מטבעו, והרוע נוצר מתוך התפתחות של נורמטיביות שהתעוותה – תוכלי לתאר איך זה קורה?
באופן בסיסי, בני אדם רוצים לתפוס את עצמם כטובים, ולא חושבים שהם מוּנָעִים מערכים פסולים. הם רוצים להאמין שהם פועלים למען ערכים ראויים, שהם מאמינים בהם. לכל אדם יש צורך לתפוס את עצמו באור חיובי, ובין היתר הוא שואב מן הקבוצה שאליה הוא משתייך את תפיסת העצמי החיובית שלו. אחת הדרכים לחזק את התפיסה העצמית החיובית שלי ושל הקבוצה שלי היא אל מול האחר, אל מול האויב. כשאני מנמיכה את האחר, אני מגביהה את עצמי. יש מחקר מפורסם שנעשה בישראל ובעזה במקביל בשנת 2014, על ידי חוקרים אמריקאים. הם שאלו יהודים ופלסטינים למה היהודים תוקפים בעזה ולמה הפלסטינים בעזה יורים טילים לעבר ישראל. האם הם עושים את זה בניסיון להגן על הקבוצה שלהם, או מתוך שנאת הקבוצה האחרת ורצון לפגוע בה? גם ישראלים וגם פלסטינים השיבו שהם פועלים מתוך אהבה לקבוצה שלהם ולא משנאה לקבוצה האחרת; לעומת זאת, כל קבוצה ייחסה לקבוצה האחרת פעולה מתוך שנאה. זו תמונת מראה שבה כל צד תופס את עצמו כמוסרי, ואת הצד האחר כרע ופועל מתוך דחפים של שנאה.
הומניזציה קשורה גם במנגנון הפסיכולוגי נוסף שנקרא הומוגניות של קבוצת החוץ. אנחנו נוטים לחשוב שאצלנו יש המון צבע והמון מגוון, ואילו האחר נתפס כעשוי מקשה אחת. זה נכון גם לאופן שבו יהודים תופסים פלסטינים וההיפך, אולם זה קורה גם בהקשרים אחרים הרבה פחות אלימים
דה-הומניזציה קשורה גם במנגנון הפסיכולוגי נוסף שנקרא הומוגניות של קבוצת החוץ. אנחנו נוטים לחשוב שאצלנו יש המון צבע והמון מגוון, ואילו האחר נתפס כעשוי מקשה אחת. זה נכון גם לאופן שבו יהודים תופסים פלסטינים וההיפך, אולם זה קורה גם בהקשרים אחרים הרבה פחות אלימים. למשל, חילונים נוטים לתפוס את החרדים כמקשה אחת. חילונים נוטים לחשוב שכל החרדים הם אותו הדבר – הם תומכים באותם הדברים. רוב החילונים הם כמעט עיוורים לזרמים השונים בתוך החברה החרדית. וגם להיפך – חרדים נוטים לתפוס את החילונים כמקשה אחת גם כן.
המסקנה החשובה מהשיחה הזו היא שמנהיגות – ובמיוחד במערכות חינוכיות – אינה רק שאלה של כוונות טובות או חזון ערכי, אלא גם שאלה של עיצוב סיטואציות. כלומר, איך אנחנו בונים סביבות שמעודדות חמלה, מורכבות מחשבתית ואחריות מוסרית – ולא ציות עיוור, דה-הומניזציה ודיכוי. מנהיגים ומנהיגות חינוכיים משפיעים לא רק דרך מה שהם אומרים, אלא דרך מה שהם מאפשרים: איזו שיחה מקבלים בכיתה, איזה שיח מושתק, אילו מודלים לחיקוי מוצבים בפני תלמידים.