שירה מהמגירה

פרויקט זה הוא במה לשירתם של בוגרות ובוגרים, שירה המבטאת את המנעד שבין שבר לתקווה. שירים אלה, שנכתבו אולי למחשכי המגירה בלבד, זוכים לראות אור לראשונה. השנה משתתפים בפרויקט 16 כותבות וכותבים, ששיריהם עוצבו כסימניות עם איור ייחודי לכל שיר.

אשמח את הילדים

נעמי טולדנו

                              "לְשַׂמֵּחַ אֶת הַיְלָדִים!" 

                                               (-) ט. כרמי

אֲשַׂמֵּחַ אֶת הַיְּלָדִים צֹפֶן שֶׁל מְבֻגָּרִים
תָּפַח הַבָּצֵק וְנִקְלְעָה לַחְמָנִיָּה
וְלֹא תֵּדְעוּ אֶת הַצֹּפֶן יְלָדַי 
בְּעָרְמָה אַמְתִּיק לִבְּכֶם
אֲוַתֵּר שָׁם עַל הַמִּשְׁמָר 
גַּם כְּשֶׁיִּמּוֹג עֲנַן הַסֻּכָּר

הֲתִרְאוּנִי עַל הַמִּשְׁמָר יְלָדַי? 
הֲתִרְאוּנִי חֲמוּשָׁה מִבַּעַד לְהָרֵי שׁוֹקוֹלָד?
עָטִיתִי שִׁרְיוֹן שִׁגְרָה וְיָדַי עֲמוּסוֹת זוּמִים
לֹא תִּרְאוּנִי בָּעֶמְדָּה 
לֹא תֵּדְעוּ הַצֹּפֶן

יֵעָרֵם הַסֻּכָּר, בִּיצוּרִים בִּיצוּרִים
לֹא יִפָּתְחוּ פְּחָדַי תְּפִלּוֹתַי
מַרְאוֹת עֵינַי 
כָּל עֲתִידֵנוּ
בְּשׁוֹקוֹלָד
יִשְׁכֹּן

לִפְעָמִים בַּלַּיְלָה
כְּשֶׁזְּמַן הוֹפֵךְ חֲלוֹם
וַחֲלוֹם מְשַׁנֶּה אֶת כִּוּוּן הַזְּמַן
אֲנִי חוֹזֵר לַבְּרֵאשִׁית,

מְנַגֵּב דְּמָעוֹת, דָּם וָאֵפֶר
וּמִבְּלִי שֶׁיַרְגִּישׁוּ
קוֹבֵר אֶת הַמַּאֲכֶלֶת
מִתַּחַת לַמַּדְרֵגוֹת,

מְוַדֵּא שֶׁהָאָב הַיָּשִׁישׁ יָשֵׁן נִנּוֹחַ, 
שֶׁשָׂרָה וְהָגָר יַחַד מְבַשְּׁלוֹת לְכָל הַיְּלָדִים
שֶׁשׁוֹמְעִים אֶת נְחִירוֹת הָאַף הַגָּדוֹל
וְצוֹחֲקִים, אֲבָל בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט:

הֵם לֹא רוֹצִים לְהָעִיר
אֶת הַשֵּׁדִים,
אוֹ אֶת אַבָּא'לֶה 
שֶׁיְּשַׁחְרֵר אוֹתָם

שָׁטַפְתִּי הֵיטֵב מַרְצְפוֹת חֲדָרַי. רֵיחַ מַלְבִּין לִימוֹנִי עָלָה בָּאֲוִיר. אֶת הַסְּמַרְטוּט הוֹסַפְתִּי לַכְּבִיסָה. כִּבַּסְתִּי, קִפַּלְתִּי, בִּשַּׁלְתִּי דַּיְסָה חַמָּה לְבֹקֶר קַר וְצַח. קִדַּמְתִּי פְּנֵי יַקִּירַי הַמִּתְעוֹרְרִים בְּלִוּוּי האוֹבֶרְטוּרָה לְנִשּׂוּאֵי פִגַרו של מוֹצַרְט מֵהַמַּעֲרֶכֶת הַחֲדָשָׁה הָעוֹמֶדֶת בְּזָהֳרָהּ עַל מִתְקַן הַנַּעֲלַיִם שֶׁל אִיקֵאָה, הַמְּסַיֵּעַ לִבְנֵי הַבַּיִת לָצֵאת אֶל הָעוֹלָם. רְחוּצִים וּנְעוּלִים, לְקוֹל צִיּוּץ הַדְּרוֹרִים, דֶּרֶךְ הַגְּפָנִים וְהַתְּאֵנָה שֶׁבֶּחָצֵר, לִדְרֹשׁ בִּשְׁלוֹם שְׁכֵנִים, בַּגִּנָּה הָאוֹרְגָּנִית הַמְּשֻׁתֶּפֶת. יָשַׁבְתִּי לִי בְּכִסֵּא הַמָּהָגוֹנִי הַמִּתְנַדְנֵד הַגָּדוֹל, הַגּוֹלְדֶּן הַנֶּאֱמָן מְכֻרְבָּל לְמַרְגְּלוֹתַי, עָטוּף בְּצָעִיף הַצֶּמֶר הַמְּשֻׁבָּץ סְתָו, לָנוּחַ, לְהִנָּפֵשׁ וְלִרְאוֹת מָה יֵעָשֶׂה בָּעוֹלָם. 

נִתְקַדְּרוּ שָׁמַיִם בְּעָשָׁן. רֵיחַ גּוּמִי שָׂרוּף עָלָה בְּאַפִּי. קוֹל זִמְזוּם כַּטְבָּ״ם. אַזְעָקָה. צְעָקוֹת. הֵדֵי הַמַּעֲרֶכֶת הַמְּיָרֶטֶת הַחֲדָשָׁה. נְבִיחַת כְּלָבִים. שְׁרִיקַת טִיל. פִּיצוּץ. שְׁתִיקַת צִפּוֹרִים. סִירֵנוֹת. שָׂדוֹת וּכְרָמִים עוֹלִים בָּאֵשׁ. גִּשְׁמֵי זַעַף. רוּחַ עַזָּה. נַעֲלֵי חַיָּלִים, תְּקוּעוֹת עָמֹק, בְּבֹץ הַר הַלְּבָנוֹן, פְּלִיטִים מִכָּל עֵבֶר, אֲרָזָיו שְׂרוּפֵי אֵשׁ… וְהוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא עֲנָנָיו, עוֹטֶה שַׂלְמַת כּוֹכָבָיו, מַבּוּל שׁוֹטֵף כָּל חַי עַל הָאָרֶץ, נְמוֹחִים סְבִיב כַּפּוֹת רַגְלָיו.

סָגַרְתִּי אֶת תְּרִיסֵי הַבַּרְזֶל הַחִיצוֹנִיִּים שֶׁל הַמָּמָ״ד. נָעַלְתִּי הֵיטֵב הַדֶּלֶת. "Σήμερα βρέχει, πρέπει να καθίσουμε στο σπίτι״ (הַיּוֹם גָּשׁוּם נֵאָלֵץ לָשֶׁבֶת לָנוּ בַּבַּיִת), אָמַרְתִּי לִבְנֵי בֵּיתִי, בָּבַת צְחוֹק עַל שְׂפָתַי. סָגַרְתִּי בִּזְהִירוּת אֶת צֹהַר הַזְּכוּכִית הַפְּנִימִי שֶׁל הַמָּמָ״ד וְיָשַׁבְתִּי בְּכִסֵּא הַמָּהָגוֹנִי לִסְרֹג וִילוֹן כָּבֵד, מְעֻטָּר בְּכָל עֵץ נֶחְמָד,  גּוּיָאבָה וּפָּסִיפְלוֹרָה, נְהַר הַנִּילוּס הַכָּחֹל וְהָאָמָזוֹנָס. אוּלַי בַּחוּץ עָמְדוּ שְׁנֵי כְּרוּבִים וְלַהַט חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת. 

יום רביעי, פרשת נח, תשפ״ד (29.10.24)

בּוֹאִי נִצְלֹל יַחַד 
לַתְּהוֹמוֹת הָעֲמֻקִּים
הַמַּיִם יְלַטְּפוּ
אֲנַחְנוּ נִתְעַטֵּף בִּשְׁתִיקָה
נַסְדִּיר נְשִׁימָה
כָּל אַחַת בַּקֶּצֶב שֶׁלָּהּ
בּוּעוֹת אֲוִיר תִּפְרַחְנָה
בְּמַעְגָּלִים שֶׁל שְׁאִיפָה וּנְשִׁיפָה
הִזְדַּכְּכוּת, נוֹכְחוּת, הַרְפָּיָה
נְשָׁמָה מְרַפֵּאת אֶת עַצְמָהּ

בשבילי כפר עזה

דודי יצחקי

מִלִּים שֶׁל גַּעֲגוּעַ
מִלִּים שֶׁל אוֹהֲבִים
מִסְתַּחְרְרוֹת בָּרוּחַ
בֵּין שְׁבִילִים רֵיקִים

וְיוֹם אֶחָד תַּחֲזֹר
רַגְלוֹ שֶׁל יֶלֶד קָט לִפְסֹעַ
וּנְשָׁמוֹת אֵינְסְפוֹר
עוֹד יִנְשְׁבוּ מַרְגּוֹעַ

וּצְחוֹק מָתוֹק
וְעֵץ יָרֹק
יְשַׁלְּבוּ עָנָף בְּיָד רַכָּה
בְּלִי פַּחַד, בְּלִי אַזְעָקָה

רַק הַזְּקֵנִים יוֹדְעֵי דָּבָר
יִזְכְּרוּ אוֹתוֹ אוֹקְטוֹבֶּר מַר
וְכָל חִיּוּךְ שָׁלוֹם בַּשְּׁבִיל יֶחְסַר

שָׁם זֶרַע הַחַיִּים וְזָהֹב צִבְעוֹ
נָטוּעַ הֵיטֵב בְּאַדְמַת הֲוָיָתוֹ
וְתוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה 
כָּזֶה אֲשֶׁר בּוֹרְאוֹ

וּמְשִׁיכוֹת גִּבְעוֹלוֹ 
נוֹבְעוֹת מִמֶּנּוּ 
כְּמַעֲשֵׂה קְסָמִים 
וּמֵעָלָיו שָׁמַיִם נִפְרָשִׂים
בְּדוּמִיַּת כָּבוֹד
וְהָאֲדָמָה רוֹגַעַת
בִּהְיוֹתוֹ בָּהּ

וְיוֹדֵעַ הוּא תַּכְלִית בְּרִיאָתוֹ
וְשׁוֹקֵק חַיִּים הוּא,
וּשְׁבִילֵי לֶכְתּוֹ רַבִּים,
כִּי בָּא הוּא לִמְקוֹם אֱמֶת הַפְרָיָתוֹ. 

וְסֵדֶר וְשֶׁקֶט בַּכֹּל

חצי שנה ברצף

צבי טבצ'ניק

רַק אֲנִי בַּבַּיִת
כְּבָר חֲצוֹת הַיּוֹם
תֵּכֶף תַּגִּיעַ
שְׁעַת הַחֲזָרָה
שֶׁל
הַיְּלָדִים
עִם רַעֲבוֹנָם

רַק אֲנִי בַּבַּיִת
רֵעִי בַּמִּלּוּאִים
כְּבָר חֲצִי שָׁנָה בְּרֶצֶף

גַּם הַיּוֹם
אַקְדִּים וְאֲבַשֵּׁל
רַק אֲנִי בַּבַּיִת
רוֹצָה לְהָקִיץ מֵהַחֲלוֹם

סליחה, רחל

מאיה דן

לֹא רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי
רָחָב עוֹלָמִי כְּצִפּוֹר נוֹדְדָה
מַשְׂאוֹתַי, שְׁזוּרִים בְּמַשָּׂא הַזּוּלָת 
אוֹתָם לָמַדְתִּי לִסְחֹב 
כָּתֵף אֶל כָּתֵף
בְּחֶבְרָה טוֹבָה. 

גַּם אֶת דַּרְכִּי, עָמַלְתִּי  
כְּדֵי לִשְׁזֹר בְּדַרְכֵי
הַשִּׂמְחָה
יַד אֱלֹהִים חֶמְלָה וּבוֹטַחַת
אֶת כָּל אֹרְחוֹתַי כִּוְּנָה לְטוֹבָה

קָרְאוּ לִי חוֹפֵי הַפֶּלֶא,
קָרְאוּ לִי אוֹרוֹת רְחוֹקִים, 
אַךְ מִבְּלִיל הַקּוֹלוֹת
דַּוְקָא שָׁר לִי זֶה
שֶׁאָמַר: וּבָחַרְתּ בַּחַיִּים

עוף החול

רות קנאי

עוֹף הַחוֹל
כְּבָר לֹא יָכוֹל
לָקוּם מִתּוֹךְ הָאֵפֶר.

בְּגוּפוֹ הָאַלְמוֹתִי, הַשָּׁחוּחַ
הוּא מַדְגִּים
כַּמָּה כָּזָב, כַּמָּה יֵאוּשׁ,
כַּמָּה כֹּבֶד-כְּנָפַיִם
יֵשׁ 
בְּאַשְׁלָיַת הַתְּקוּמָה.

דֶּה-גֶּנֶרַצְיָה
רֶה-גֶּנֶרַצְיָה
מְחֻדָּשׁ. מֵחָדָשׁ 
"כְּמוֹ חָדָשׁ".
זֶה מָה שֶׁאוֹמְרִים עַל חֵפֶץ
עָיֵף מְאֹד.

הוּא נוֹלַד זָקֵן יוֹתֵר בְּכָל פַּעַם.
זִכְרוֹן חַיָּיו הַקּוֹדְמִים לֹא נִמְחָק
בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵף, שׁוּב, 
בְּעוֹלַם הַתֹּהוּ.


בְּרַעַשׁ כְּנָפַיִם קְמוּטוֹת הוּא מִתְעַלֶּה מִקִּנּוֹ 
לְעוֹד מָעוֹף אֶחָד, לְעוֹד אֶלֶף שָׁנִים שֶׁל צַיִד
בַּדֶּרֶךְ אֶל הָאֵפֶר שֶׁמִּמֶּנּוּ לֹא יָקוּם עוֹד
כְּפִי שֶׁהָיָה.

הוּא נִדּוֹן לִתְחִיָּה

צל

שגיב אלבז

בָּאָרֶץ הַלּוֹהֶטֶת הַזֹּאת,
מִלִּים צְרִיכוֹת לִהְיוֹת צֵל.
(יהודה עמיחי)

אֲסֵפַת הַהוֹרִים כֻּנְּסָה
בְּצֵל הַמִּלְחָמָה,
בְּתֹם חֻפְשַׁת הַקַּיִץ שֶׁלָּהֲטָה
בְּצֵל הַמִּלְחָמָה
לְאַחַר שְׁנַת לִמּוּדִים שֶׁחָלְפָה
בְּצֵל הַמִּלְחָמָה
וְנָשְׁקָה לָאֶחָד בְּסֶפְּטֶמְבֶּר 
שֶׁנִּפְתַּח אַף הוּא
בְּצֵל הַמִּלְחָמָה. 

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה צֵל
בְּאֶרֶץ לוֹהֶטֶת
הַמְּחַפֶּשֶׂת וְרוֹקֶמֶת קַרְנֵי אוֹר
בֵּין הַחֲרָכִים

Polarity

סטיבן הורנשטיין

Tik-tok moves ‘tween hurt and hope,
two poles with views opposed.
Inhale, exhale, in and out
like hues of wood and metal rust
stand side by side.

As hand on stove burns flesh pulled off
another flies to the sky, as we
stand by. We burn, we fly in times of war
to rupture organs, stress drills and more,
then morsels, calm, that circulate, oxygenate
bring life alive while surely part of us
will die.

Laugh and cry, the opera’s built by choice
(or not) but circumstances past control,
a phi-phenomenon of hope that tears
our guts and souls, we sew us up, how much
we bare before we split in two or walk
as one.



קוטביות

(מאנגלית: סוזן קודש)

בֵּין כְּאֵב לְתִקְוָה נִטַּלְטֵל וְנָנוּד
קֹטֶב מַבִּיט לְקֹטֶב בְּנִגּוּד.
שְׁאִיפָה, נְשִׁיפָה, הַחוּצָה וּפְנים
כְּמוֹ גּוֹנֵי עֵץ וּמַתֶּכֶת חֲלוּדָה
אֲשֶׁר זֶה לְצַד זֶה נִצָּבִים.

כְּשֶׁיָּד נִכְוֵית עַל הכִּירָה וּבְשָׂרָהּ נִתְלַשׁ,
עָפָה הַשָּׁמַיְמָה יָד אַחֶרֶת, כְּשֶׁאָנוּ עוֹמְדִים 
מִנֶּגֶד. נִשְׂרָפִים, עָפִים, כְּשֶׁהַתּוֹתָחִים רוֹעֲמִים,
אֵיבָרֵינוּ נִקְרָעִים, בְּתַרְגִּילֵי מַאֲמָץ וַאֲחֵרִים,
וְאָז פְּתוֹתֵי רֹגַע חַגִּים סָבִיב, מְחַמְצְנִים,
מַעֲנִיקִים חַיִּים, בִּזְמַן שֶׁחֲלָקִים מֵאִתָּנוּ
אָמְנָם לְעוֹלָם אוֹבְדִים. 

מִצְּחוֹק וְדֶמַע הָאוֹפֵּרָה נוֹצֶרֶת, בִּמְחִי הַחְלָטָה 
(אוֹ לֹא) אַךְ הַנְּסִבּוֹת חוֹרְגוֹת מִכְּלַל שְׁלִיטָה,
בְּהִתְגַּלּוּת שֶׁל תִּקְוָה שֶׁקּוֹרַעַת
אֶת הַקְּרָבַיִם וְאֶת הַנְּשָׁמות, נִתְפֹּר אֶת עַצְמֵנוּ, כַּמָּה
עוֹד נִשָּׂא לִפְנֵי שֶׁנִּשָּׁבֵר לִשְׁנַיִם אוֹ שֶׁנַּמְשִׁיךְ כְּאֶחָד

לעתים אהבה

רוית גרוסמן

מָה קוֹרֶה לִי בִּקְצֵה הַנְּשִׁימָה?
מֵאִית שְׁנִיָּה שֶׁל חֶנֶק 
וּבִקְצֵה הַנְּשִׁיפָה? 
הֻלֶּדֶת 
מָה קוֹרֶה בְּתֹם חֲלוֹם?
הִתְעוֹרְרוּת וְהִתְפַּכְּחוּת 
מָה קוֹרֶה בְּסוֹף הַיּוֹם?
מַחֲשָׁבוֹת, לְעִתִּים אַהֲבָה
וּמָה בִּקְצֵה הַיֵּאוּשׁ? 
תִּקְוָה

עֲרָפֶל תָּלוּי עַל הָעִיר
כְּמוֹ תִּקְוָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת
אָמְרוּ אוּלַי מָחָר יֵרֵד קְצָת גֶּשֶׁם
אָמְרוּ אוּלַי מִלְחָמָה 
חֲדָשָׁה
בָּבוּאָתִי צוֹלֶלֶת בַּמַּרְאָה
אָבִיב מְהַסֵּס וְנָסוֹג
יֵשׁ יָמִים שֶׁהָאָפֹר מְאֹד
וְאֵין כִּמְעַט תְּכֵלֶת
עֲרָפֶל חָג עַל הָעִיר
כְּמוֹ תִּקְוָה מִטַּלְטֶלֶת

כי עזה כפר עזה

תחיה ברוך

כִּי עַזָּה כְּפַר עַזָּה
מִמָּוֶת. מֵאַהֲבָה. מִזְּעָקָה.
בָּתֶּיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ. 
קָשָׁה כִּשְׁאוֹל. קִינָה. 
קָשֶׁה כִּשְׁכוֹל
אַדְמָתָהּ. 

וַאֲנִי אשים כְּחוֹתָם עַל לִבִּי
אֶת שֶׁבֶר אֶחָי. 
לְמַעַן יָדְעוּ עַד דּוֹר אַחֲרוֹן
כִּי אַף עַל פִּי כֵן
וְלַמְרוֹת הַכֹּל-

עַם יִשְׂרָאֵל עוֹד חַי

כַּמָּה אֱמוּנָה צָרִיךְ
כְּדֵי לְזַהוֹת בַּשָּׁרָב לוֹהֵט 
אֶת
הֻלֶּדֶת הָרוּחַ
וְהִקָּשְׁרוּת טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם בַּמֶּרְחָק.
כַּמָּה תְּעוּזָה דְּרוּשָׁה, לִזְקֹף כָּךְ רֹאשׁ, 
יָחִיד מוּל הַמַּחֲנָק. 
כַּמָּה כּוֹחַ רָצוֹן רָווּי בַּפְּקַעַת הַקְּטַנָּה
הַמַּצְמִיחָה חַיִּים מִתּוֹךְ אָבָק 
כַּמָּה תִּקְוָה כְּדֵי לִלְהֹב כָּךְ; כּוֹכָב מַדְלִיק כּוֹכָב
מַדְלִיק כּוֹכָב. 
מִי יִתֵּן שֶׁנִּהְיֶה חָצָב

בבוקר בדרך לרכבת

מיכל שדה גולדווסר

אֲנִי שׁוֹלַחַת אוֹתְךָ לַבֹּץ שֶׁל עַזָּה
עִם שְׁנֵי כְּרִיכִים וְעוּגַת שׁוֹקוֹלָד
גּוֹנֶבֶת דַּקּוֹת מְתוּקוֹת בַּדֶּרֶךְ לָרַכֶּבֶת
לֹא שׁוֹאֶלֶת –
מָה שְׁלוֹמְךָ וְאֵיךְ אַתָּה מַרְגִּישׁ
כְּדֵי לֹא לְקַבֵּל שְׁתִיקָה
כְּדֵי לֹא לְקַבֵּל שְׁחִיקָה

מְלַהֶגֶת עַל הַזֶּה וְהַהוּא,
וְהָאַלְבּוֹם הֶחָדָשׁ, וְהַגֶּשֶׁם
הוֹ, הַגֶּשֶׁם
וְאַתָּה? וְהֵם?
הַמְּצִיאוּת חוֹרֶכֶת אֶת הָרֶכֶב הַקָּטָן

אֲנִי יוֹרֶדֶת וְאַתָּה מַמְשִׁיךְ
נִפְרָדִים בַּחֲטָף
בְּלַחַץ הַמְּכוֹנִיּוֹת הַמְּמַהֲרוֹת מֵאָחוֹר
נוֹתֶנֶת נְשִׁיקוֹת וְחִבּוּקִים
שֶׁיִּהְיוּ לְךָ אֵפוֹד אוֹ מָגֵן
מָגֵן מִפְּנֵי חֹסֶר צֶדֶק
מֵאַשְׁמָה
מִגֶּשֶׁם
מִבֹּץ
מֵעָוֶל
מֵגֵן עַל אִמָּהוֹת
שֶׁלֹּא יְכוֹלוֹת לְהָגֵן עַל יַלְדֵיהֶן