פנים שונות להומניזם: שש המלצות קריאה

במהלך 2025 התכנסה קבוצה של בוגרות ובוגרים לחשוב, ללמוד ולשוחח על הומניזם וחינוך להומניזם בעת הזו. המוטיבציה הייתה מציאות של מלחמה וקיטוב. הצורך לבאר ולברר נבע מרצון מתמשך לקדם חינוך להומניזם דווקא עכשיו, כאשר משמעות המושג הומניזם, גבולותיו והרלוונטיות שלו לחיי היום-יום נדמית כמעט תלושה ויחד עם זה, נחוצה יותר מתמיד.

ריבוי ומגוון קולות היו העיקרון המנחה של המפגשים. ניסינו להרחיב את המושג "הומניזם" כך שיכלול מסורות שונות ופרדיגמות חשיבה שונות; לדון בטקסטים הומניסטיים שנכתבו גם על ידי נשים, הוגים ערבים ומוסלמים, לעסוק בהומניזם דתי, ועוד. זאת, תוך שמירה על ערכי הליבה הבסיסיים של המושג. שוחחנו עם פרופ' חנוך בן פזי על הומניזם עברי; מפרופ' משה הלברטל שמענו על מסגרת מושגית חדשה להומניזם; ד"ר דן מישייקר דיבר אתנו על פוסט-הומניזם ביצירה של יצחק בשביס-זינגר, ופרופ' אמל ג'מאל פרש לפנינו סקירה של המחשבה ההומניסטית בעולם הערבי. הטקסטים שבחרו חברי וחברות הקבוצה שיקפו גם הם מגוון של נקודות מבט.

הומניזם כמפגש בין מרחב מוסרי אוניברסלי למרחב פרטיקולרי

המסגרת המושגית שפרש בפנינו הלברטל למושג "הומניזם" עזרה לנו לסלול דרך להבנה מורכבת ומרובדת של המושג ותמציתה מובאת כאן. הומניזם, על פי הלברטל, תופס את האדם כיישות מוסרית המתנהלת בשני מרחבים מוסריים: מרחב אוניברסלי של זכויות אדם, החלות על כל בני האדם ונגזרות  מן האנושיות המשותפת; ומרחב פרטיקולרי של זכויות שיוכיות, החלות על בני אדם מתוקף השתייכותם לקבוצות ספציפיות – אזרחיות, לאומיות, דתיות או אתניות.

האדם הוא חלק מן האנושות אך בו-בזמן הוא מקיים זיקות לקבוצות שונות ומשתייך למעגלים חברתיים מרובים, שגם הם מחילים עליו חובות מוסריות. להיות אנושי, להיות אדם – משמעו להיות מחויב מבחינה מוסרית גם ל"אנושות" בכללותה וגם למרחבי שייכות וזיקה ספציפיים; משמעו להתנהל בתוך המתחים שנוצרים בין המחויבויות השונות והסותרות; ביחס שבין המרחבים המוסריים האלה.

רובנו רגילים לחשוב על הומניזם כעל תפיסה אוניברסליסטית – כזו המדגישה את שוויון כל בני האדם ונרתעת מכל עמדה פרטיקולריסטית, שנתפסת כמתעדפת ערכים ואינטרסים של קבוצה מסוימת על פני קבוצות אחרות. החלוקה הבינארית הזו מצויה גם ביסודותיו של הקיטוב החברתי העמוק מצב שבו "הומניזם" הופך מעמדה ערכית בסיסית משותפת למאפיין של קבוצה חברתית מסוימת, ונלכד בתוך המאבקים הפוליטיים והחברתיים. במילים אחרות, תפיסה זו מזהה את ההומניזם עם המחנה הפוליטי הליברלי חילוני, תוך הנגדה שלו לעמדות לאומיות וקולקטיביסטיות.  

התפיסה המרובדת של הלברטל מבקשת "לשבור" את הבינאריות הזו ולהחזיר את המושג לשדה האתי, שמעבר לפוליטי. על פי התפיסה הזו צמצום ההגדרה של ההומניזם למישור האוניברסלי מוחק את זיקותיו האחרות של האדם, ובכך מצמצם את האנושי; ואילו צמצום המרחב המוסרי למישור הפרטיקולרי בלבד והתעלמות מכל מי שמחוץ לזיקות השיוכיות – גם הוא מצמצם את תחולת המוסר האנושי, עד כדי סכנת גלישה לברוטליות, להכחשת האנושיות של אחרים, ולעוולות מוסריים. 

תרגום התפיסה הזו למישור החינוכי הפדגוגי עשוי לאפשר עיסוק בהומניזם דרך שאלות על מידתיות ואנושיות (גם) בעת מלחמה, ודרך מתחים ודילמות – באופן שאיננו מאיים על מחיקת הזהות בשם גישה אוניברסלית, אלא דווקא מכניס פנימה ערכים ושיקולים שקשורים בזהות של כל אחד ואחת, כחלק אינהרנטי משיחה ומחשבה על סוגיות הומניסטיות. שיחה שלא נשארת במישור האוניברסלי ונותנת לגיטימציה לשיקולים מוסריים שנובעים מזיקה ושייכות לקבוצה ספציפית. מהלך זה עשוי להביא להתמרה של קונפליקט חיצוני – אני מול תפיסה הומניסטית חיצונית לי – לדילמה פנימית – אני בשיג-ושיח בין קולות שונים בתוכי.  


שש המלצות לקריאה הומניסטית

במהלך התוכנית בחרו המשתתפים טקסטים הומניסטיים קרובים לליבם והציגו אותם לקבוצה; חלק מהם כתבו כתיבה אישית ועיונית בעקבות הטקסטים שבחרו – התוצרים לפניכם. הנגיעה של הכתיבה בסוגיות הבוערות של הימים האלה היא לעתים ישירה ולעתים עקיפה; מה שבולט יותר מכול הוא עד כמה ההומניזם הוא שביר ופגיע, עד כמה ערכי ההומניזם רחוקים מלהיות מובנים-מאליהם, וכמה מאמץ ועבודה חינוכית נדרשים כדי להחזיק בו גם, ובמיוחד, בתקופות שבהן האנושיות הבסיסית מועמדת – שוב – בסימן שאלה.

תמונה אוריה

לרעיון ״שוויון האינטליגנציות״ של הפילוסוף הצרפתי ז׳אק רנסייר נחשפתי לראשונה בקבוצת קריאה שהוביל ד״ר צבי בקרמן, חבר סגל בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית. בקבוצה קראנו יחד את ספרו של רנסייר ([1991] 1987) ״המורה הבור: חמישה שיעורים בשחרור אינטלקטואלי״. איך נראית קבוצת קריאה עם צבי? דמיינו לעצמכן קבוצה שבה הפעולה היחידה שעושה המורה היא קריאה בקול של הטקסט. מילה אחר מילה. פסקה אחר פסקה. פרק אחרי פרק. עצירות רק כדי לוודא שהמושגים באנגלית ברורים. זה הכול. חוויה מוזרה. זרה. אין הסברים. אין פרשנויות. יש לך שאלה? חפשי את התשובה בטקסט.

לסקירה המלאה


יעל

ספרה של קרול גיליגן "להצטרף להתנגדות" מזמין להבנתי להרבה יותר מהתנגדות (לפטריארכיה): הוא קריאה לראייה רחבה עשירה יותר של המשמעות של היות אדם. ההתנגדות שאליה מכוונת כותרת הספר היא, בעומק הדברים, התנגדות לתפיסה צרה של האדם, תפיסה המושרשת כה עמוק בפילוסופיה ופסיכולוגיה האנושיים, שהיא שקופה למעשה. כוחה של גיליגן הוא בכך שהיא בה בעת מנכיחה את השקוף, מציעה תפיסה חלופית אך אינה מעמידה אותה כתמונה מתחרה אלא כתמונה משלימה. בניגוד לכתיבה ביקורתית מפרקת אשר עוצרת בחשיפת מנגנונים חברתיים המקבעים אי צדק, גיליגן מוסיפה נדבך משקם: היא מפרקת ומרכיבה מחדש באופן הסולל דרך לבנייה מחדש.

לסקירה המלאה


תמונת פורטרט

היומן של הילסום מביא לכדי זיקוק את השקפת-עולמה ההומניסטית והאמונית – כאשר ההומניזם והאמונה באלוהים שזורות זה בזו. היומן מתאר את תהליך ההתפתחות הרוחנית שלה כאישה צעירה, שמוצאת את ייעודה דווקא בנסיבות הקשות והבלתי-סבירות ביותר שבהן אמונה באל עשויה להיראות כאבסורד מוחלט או כנאיביות חסרת-תקנה. בנסיבות שבהן אנשים מאבדים את האמונה מתוך חוויית היעדר האלוהים, אתי הילסום רחוקה מכל נאיביות ומודעת היטב למציאות שבה היא חיה. היא מוצאת את אלוהים בתוכה וכותבת אליו, מדברת אתו. אין חציצה בין האלוהים של אתי הילסום לבין ההומניזם שלה. 

לסקירה המלאה


תמונה נמרוד טל 1

האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם פורסם ב-1946 על בסיס הרצאה שנשא סארטר זמן קצר קודם לכן ב-Club Maintenant בפריז. בהרצאה הציב סארטר כאקסיומה את הטענה שהקיום האנושי קודם למהות וכי אין לאדם מה שנותן לו תוקף, זהות או משמעות קודם לקיומו ולתחילת פעולתו בעולם. האדם, טען, ״הולך ונעשה״. בנוסף, משום שאין גורם חיצוני המעניק לאדם תוקף, מאפיין סארטר את קיומו של האדם כמי שננטש והושלך. מושגי ההינטשות וההשלך משלימים את התנועה שבה נתון האדם המוטל אל העתיד ונידון לעשייה מכוננת ללא כל סמכות חיצונית לו או קודמת לו שיכולה להדריכו.

לסקירה המלאה


תמי הופמן

בשני מעגלי העשייה שלי ניצבות שאלות על ערכים הומניסטיים, ליברליים ודמוקרטיים משולבות זו בזו ומזמינות אותי לחשוב עליהן בהקשרים שונים של חינוך, פדגוגיה ופעולה ציבורית. בחרתי להביא כאן שני טקסטים שהם בעיניי בעלי ערך לתחומים שבהם אני עוסקת. שני הטקסטים מייצגים ז'אנרים שונים של כתיבה. מחקר ושירה. הם נכתבו על ידי שני כותבים המגיעים ממרחבים שונים מאוד בזמן ובמקום. מיקומם זה לצד זה במעין שיחה מדומיינת, מזמין להתבוננות, גם אם מסוימת מאוד, באופן שבו אני מבקשת להביא לידי ביטוי כמה מהשאלות העולות באשר לחינוך להומניזם באופן כללי ובעת הנוכחית במיוחד.

לסקירה המלאה

תמונה דן מישייקר

מרכיב מרכזי במחאה של יצחק בשביס זינגר קשור ליחס אל בעלי החיים – הוא מחה נגד אכזריות בני האדם כלפי בעלי חיים ועל הבריאה שהאלימות היא מאפיין מרכזי שלה. זינגר הפך לצמחוני, בכך ביקש לאותת לאל שאיננו מצדד באופן נעדר החמלה שבו, לדעתו, הוא מנהל את העולם. זינגר מדגיש שמול היעדר החמלה של האל, האדם מחויב לפעול באופן מוסרי. כי אם האל הורג וגם האדם הורג – פירוש הדבר שהאדם מצדד בהרג; במקרה כזה אי אפשר לטפול אשמה על אלוהים בשל כל הרוע שיש בעולם.

לסקירה המלאה

יפה בניה

יפה בניה היא עמיתת מחקר במכון הרטמן, מרצה בקריה האקדמית אונו, חוקרת וכותבת על מסורתיות ועל נשים ביהדות הספרדית מזרחית. יזמה והובילה את סדרת השיחות על הומניזם במנדליסט והנחתה קבוצת של בוגרות ובוגרים בנושא

28.09.25

פנים שונות להומניזם: שש המלצות קריאה