הומניזם וחינוך: שיחה אפשרית בין מרתה נוסבאום ויהודה עמיחי

שגרת היום המקצועית שלי נעה מזה שנים בשני מעגלים קשורים ומקבילים. הראשון, במכללת סמינר הקיבוצים, בעבודתי עם סטודנטים וסטודנטיות לחינוך והוראה במדעי הרוח ובאמנויות, שם אני עוסקת בהקשרים שונים של חינוך לדמוקרטיה ולזהות ישראלית במערכת החינוך על אתגריה ומורכבותה הרבה. השני, עבודתי במכון הישראלי לדמוקרטיה, שם אני מתרכזת בשאלות של המשגה ומדיניות לקידום חינוך אזרחי וחינוך לדמוקרטיה במערכת החינוך הישראלית. בשני מעגלים אלו שאלות על ערכים הומניסטיים, ליברליים ודמוקרטיים משולבות זו בזו ומזמינות אותי לחשוב עליהן בהקשרים שונים של חינוך, פדגוגיה ופעולה ציבורית.

בחרתי להביא כאן שני טקסטים שהם בעיניי בעלי ערך לתחומים שבהם אני עוסקת. שני הטקסטים מייצגים ז'אנרים שונים של כתיבה. מחקר ושירה. הם נכתבו על ידי שני כותבים המגיעים ממרחבים שונים מאוד בזמן ובמקום. מיקומם זה לצד זה במעין שיחה מדומיינת, מזמין להתבוננות, גם אם מסוימת מאוד, באופן שבו אני מבקשת להביא לידי ביטוי כמה מהשאלות העולות באשר לחינוך להומניזם באופן כללי ובעת הנוכחית במיוחד.

הראשונה, מרתה נוסבאום, פילוסופית יהודייה אמריקאית, פרופסור אמריטה למשפט ואתיקה מאוניברסיטת שיקגו. לאורך השנים עסקה בתיאוריות מעולם הפילוסופיה של המוסר בדגש על צדק חברתי, דמוקרטיה ומגדר. השני, יהודה עמיחי. משורר, סופר מחזאי ומתרגם ישראלי, חתן פרס ישראל לשירה (1982), נחשב לפורץ דרך בשירה העברית ובעל השפעה בינלאומית ניכרת. חוקר הספרות גרשון שקד אמר עליו "למדנו ממנו שאפשר להגיד דברים עמוקים ורגישים במילים פשוטות, וללא הגבהה פאתטית, שאין צורך להרעים בתותחים ומוטב לדבר בלשון בני אדם"[1].

שני כותבים. שתי שפות. שניהם יהודים, אך הם שונים זה מזו. הכתיבה האקדמית הרציונלית (הנשמרת גם בתרגום לעברית) אל מול "המילים הפשוטות" של עמיחי, שנולד דור לפני נוסבאום והתחנך בעברית בישוב הציוני המתפתח בארץ ישראל. שניהם מתבוננים באדם ושמים אותו במרכז. אדם באשר הוא. הבחירה שלי לקרוא את הטקסטים הללו ביחד ולהביא אותם לכאן, מבקשת להדגיש את הממד הזה של האדם באשר הוא אדם בכל שיחה ביחס להומניזם ובעיקר ביחס לחינוך להומניזם ובעת הזו יותר מתמיד.

השאלות המלוות את הקריאה שלי בטקסטים הן חינוכיות ומהותיות. ברמה החינוכית, אני מבקשת לבחון כיצד הטקסטים הללו יכולים לסייע בתהליכי חינוך לערכים הומניסטיים וליברליים. ברמה המהותית, יש כאן הנחה מוקדמת שלי כקוראת, הממקמת את שני המושגים, הומניזם וליברליזם זה לצד זה כשני מושגים שיש ביניהם זיקות וקשרים ואף חפיפות. להבנתי, אלו שני מושגים שאין לנתקם האחד מהשני. אני מודעת לוויכוח האפשרי ביחס לקביעה זו בחברה הישראלית ומחוצה לה במציאות העכשווית. אני קוראת את שני הטקסטים כדוגמאות המבטאות את הזיקה הזו בין שני המושגים, במיוחד בהקשר הישראלי הנוכחי. זו קריאה שאינה מנותקת מהמלחמה הנמשכת, הקיטוב החברתי והפוליטי והמאבק המתקיים בכל מרחבי הציבוריות הישראלית על דמוקרטיה, דת ומדינה ויהדות.

הטקסט של מרתה נוסבאום[2], לקוח מתוך ספר שהתפרסם באנגלית ב- 1998 העוסק ברפורמה הנדרשת בחינוך הליברלי כדי לחנך להומניזם. חינוך זה מוגדר על ידה, כצורך "לטיפוח האנושיות במציאות גלובלית ורב תרבותית".  ומהי אותה אנושיות? התשובה על פי נוסבאום נעה בין שני קטבים,  מחמיר ומתון:

Nussbaum Martha2
מרתה נוסבאום. צילום: Jerry Bauer CC BY-SA 3.0 via Wikimedia Commons

"המשמעות המחמירה יותר היא זו התובעת מהאדם שנאמנותו העליונה תהיה לבני האדם בכלל, יהיו היכן שיהיו, ומחויבות פחותה יותר לקהילה המדינית, דתית, לאומית, יישובית וכדומה. הפרשנות הנינוחה או הרכה יותר מאפשרת מדרגי ערכים ונאמנויות שונים ומגוונים, אך עומדת על כך שנייחס חשיבות לחייהם, כבודם ורווחתם של בני האדם באשר הם, ונתפוס את עצמנו כשותפים בקשרי אכפתיות, פתיחות, סולידריות ואחריות עם בני אדם אחרים ושונים, גם אם הם גרים בקצה השני של כדור הארץ …".

הגדרה זו על שני מובניה, מעלה שאלה מורכבת, בוודאי בהקשר הישראלי. העמדת המרכיב הכלל אנושי כקודם לכול או לכל הפחות כבעל חשיבות השווה למרכיבים אחרים בזהות האדם, אינה מובנת מאליה בזמנים של קיטוב גובר בין קבוצות חברתיות, דתיות ותרבותיות שונות. הביקורת העולה בהקשר זה כלפי נוסבאום היא שהטקסט שלה אוניברסלי מדי, ושהוא מתעלם ממעגלי השייכות הראשוניים ביותר של האדם – משפחה, קהילה, לאום ודת. כאשת חינוך שנתקלת לא מעט בביקורת זו ביחס למאמץ לחנך לערכים הומניסטיים וליברליים בישראל, אני תוהה כיצד ניתן להתמודד עם משוכה זו, שלא פעם חוסמת אפשרות לדיאלוג ושיח בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

נוסבאום מגדירה שלושה דגשים חינוכיים שדרכם היא מציעה לחנך לאדם אוהב אדם על פי הגדרתה. דגשים אלו עוסקים במיומנויות של חשיבה ביקורתית והטלת ספק לצד רכישת ידע נרחב הקשור בהיסטוריה ובמאפיינים של תרבויות שונות. היא מדגישה כי יכולות אלו משמעותן "דרך חיים שאינה מקבלת שום דעה או אמונה כבעלת תוקף וסמכות רק משום שהועברה במסורת הדורות או משום שהרוב נוטה אחריה". ברמה החינוכית אמירה זו מקשה על המאמץ לחינוך לערכים הומניסטיים וליברליים, בוודאי בישראל, שבה לקבוצות שונות סולמות ערכים שונים ואף סותרים. התביעה לערער ולחקור באופן תמידי אינה מתיישבת בהכרח עם תפיסות מסורתיות ודתיות המעמידות במרכזן לא פעם את האמונה באל כבסיס להתנהלות בין ובתוך קבוצות. נוסבאום קובעת כי: "תנאי לכל שיפוט אחראי של אחרים הוא הרחבת האנושיות שלנו, באמצעות הדמיון האמפתי, כך שתוכל לחוש ולהבין את מחשבותיהם ומעשיהם של אחרים – לא על פי "הדקדוק הנפשי והתרבותי" שלנו, אלא כפי שאנשים אלה עצמם תופסים וחווים אותם במארג המשמעויות שלהם ובקונטקסט הקונקרטי של תרבותם".

על פניו זהו תנאי חשוב לקיומם של חיים שבהם כלל בני האדם שווים במעמדם ויכולים להיות מי שהם באופן מלא ושלם. אלא שיישומו של תנאי זה בחיים עצמם אינו כל כך פשוט. בוודאי אם ההנחה המקדימה המובילה את נוסבאום שהאדם באשר הוא אדם קודמת לכל שיקול אחר, אינה מקובלת בהכרח על כלל הקבוצות החיות בחברה, בכל חברה.

בעוד שנקודת המבט של נוסבאום מבוססת כולה על ערכים אוניברסליים, נקודת המבט העולה מתוך שירו של יהודה עמיחי "תיירים" ממוקמת במרחב הישראלי, בירושלים. על פניה זוהי נקודת מבט לוקלית, המתבוננת על הנוף והמרחב הירושלמיים המשלבים קודש וחול, היסטוריה עתיקה ומציאות יומיומית. אלא שמתוך הלוקליות הזו, מפציעה נקודת המבט ההומניסטית אשר רואה את האדם באשר הוא לפני הכול. במובן זה, עמיחי מציע תפיסה הומניסטית שמתחילה מההקשרים הפרטיקולריים של האדם ומשלבת בתוכה את המבט האוניברסלי. זהו תהליך הפוך מזה של נוסבאום והוא מהווה מבחינתי אפשרות פורייה ואף צנועה יותר ליישומם של עקרונות הומניסטים בחינוך.

השיר "תיירים"[3]  מורכב משלושה בתים. כל אחד מהבתים מציג תמונה של אתרי תיירות מקובלים בירושלים, והשיר בכללותו עוסק במתח שבין המציאות היומיומית של האנשים החיים במרחב בזמן הזה לבין האתרים והסיפורים אודותם החורגים מהזמן המקומי.  הבית השלישי, מתחיל באתר תיירות היסטורי, במצודת דוד. אלא שכאן עמיחי מכניס את עצמו לתוך השיר:

פַּעַם יָשַׁבְתִּי עַל מַדְרֵגוֹת לְיַד שַׁעַר בִּמְצוּדַת דָּוִד, אֶת שְׁנֵי הַסַּלִּים
הַכְּבֵדִים שַׂמְתִּי לְיָדִי. עָמְדָה שָׁם קְבוּצַת תַּיָּרִים סְבִיב הַמַּדְרִיךְ
וְשִׁמַּשְׁתִּי לָהֶם נְקֻדַּת צִיּוּן. "אַתֶּם רוֹאִים אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עִם
הַסַּלִּים? קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ נִמְצֵאת קֶשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית.
קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ." "אֲבָל הוּא זָז, הוּא זָז!" אָמַרְתִּי בְּלִבִּי:
הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יַגִּידוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת
מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית? לֹא חָשׁוּב: אֲבָל לְיָדָהּ, קְצָת שְׂמֹאלָהּ
וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ.

עמיחי מתבונן מהצד על ההתרחשות והופך מציון דרך עבור המדריך למי שמגדיר בעצמו מה צריך להיות "ציון דרך": האדם. "הגאולה" היא אותה נקודת מבט המזמינה להתבונן באתרים רבי הוד וקדושה כמרחבים בהם בני אדם חיים, וגם נחים על מדרגות האבן בדרכם אל ביתם בסוף יום העבודה.[4] זו קריאה אנושית, פשוטה ובסיסית. האפשרות לראות אדם שיושב ונח על המדרגות שקנה פרות וירקות לביתו, מאפשרת לראות בני אדם באשר הם. הקריאה הזו הממוקמת באתרים המקודשים של ירושלים, מדגישה עד כמה נקודת המבט האנושית, ההומניסטית הרואה את האדם במרכז, חשובה, הרבה יותר מכל מה שהתרחש במרחב הזה לאורך ההיסטוריה.

חינוך לערכים הומניסטיים בעת הזו – מחשבות פדגוגיות

העיסוק בחינוך לערכים הומניסטיים וליברליים בהקשר הישראלי אינו פשוט. בשנתיים האחרונות הוא הפך למורכב עוד יותר על רקע המלחמה הקשה והקיטוב הפוליטי והחברתי המתמשך ומעמיק. לא ניתן לעסוק בערכים אלו ללא הכרה במרכזיות של ערך השוויון בין בני האדם באשר הם. עם זאת, אין משמעות אמירה זו שלהיבטים הפרטיקולריים של זהותם של בני האדם (מעגלי הזהות המשפחתיים, דתיים, לאומיים) אין חשיבות. הטקסט של נוסבאום שהוא אוניברסלי במהותו מכיר בחשיבות זו, אך העקרונות החינוכיים שהיא מציעה אינם מתמודדים עם האתגרים שתפיסה שהיא אוניברסלית במהותה מביאה, בוודאי בעידן של קיטוב על רקע לאומי, דתי וחברתי. 

שירו של עמיחי לעומת זאת מזמין לחשוב על שני ההיבטים גם יחד. המבט על "האדם שקנה פירות וירקות לביתו" מאפשר הכרה בזמן ובמקום בו אנו נמצאים, כמו גם הכרה במעגלי השייכות הפרטיקולריים שלנו. אך האדם, אינו מוגדר דרך מעגלים אלו, הוא אינו יהודי או ערבי, דתי או חילוני, הוא אדם. כל אדם שהוא. האפשרות לחשוב על ערכים הומניסטיים וליברליים כמחזיקים בו זמנית ובגובה העינים את המאפיינים הפרטיקולריים והאוניברסליים של האדם, היא אתגר חינוכי שיש לעסוק בו במרחבים השונים: בבית הספר, בהכשרות המורים ובמוסדות ההשכלה הגבוהה בכלל.

לקריאת האנתולוגיה "להיות אדם" בספריית קרן מנדל


[1] גרשון שקד,  מוסף הארץ, 22.10.1999.
[2] הטקסט "טיפוח האנושיות במציאות גלובלית ורב תרבותית" לקוח  מתוך:  אלוני, נמרוד (עורך). (2005).  כל שצריך להיות אדם : מסע בפילוסופיה חינוכית – אנתולוגיה.  רעננה: הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת.  עמ': 501.  זהו תרגום לעברית  של אלוני לפרק הראשון בספרה של נוסבאום: Nussbaum, Martha. Caltivating Humanity: A Classical Defense of Reform in Liberal Education. Cambridge: Harvard University Press, 1998, chapter 1.
[3] עמיחי, יהודה. "תיירים",  בתוך: שלווה גדולה: שאלות ותשובות, הוצאת שוקן תש"ם – 1980, עמ' 82.
[4] משמרי, אביבה.  יהודה עמיחי וירושלים האחרת.  אתר החינוך של הספריה הלאומית.  21.4.2021.

תמי הופמן

ד"ר תמי הופמן היא ראשת התכנית להוראת מדעי הרוח במכללת סמינר הקיבוצים וראשת התכנית למדיניות חינוך לדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה. בוגרת מחזור ב' של התכנית למנהיגות באקדמיה של הכשרת מורים במכון מנדל,  מרצה, חוקרת ואשת חינוך

28.09.25

הומניזם וחינוך: שיחה אפשרית בין מרתה נוסבאום ויהודה עמיחי