העולם כולו הוא בית מטבחיים: בשביס-זינגר כהומניסט פוסט-הומניסט

אם מישהו יקים לי מצבת זיכרון ביום מן הימים, יהיו אלה התרנגולות" – יצחק בשביס-זינגר[i]

כשכתבים מטעם העיתון Newsweek הגיעו בשנת 1978 לראיין את יצחק בשביס-זינגר בעקבות זכייתו בפרס נובל לספרות, הוא הוביל אותם לחדר הסמוך בדירתו. "היכנסו ותראו אותם מעופפים כה וכה", אמר על התוכיים ששכנו שם. "אני רוחש אהבה עצומה לבעלי חיים. אני חש כי בכוחם ללמדנו רבות על מסתרי הבריאה; ככלות הכול, הם מקורבים אליהם יותר מאתנו".[ii]

בשביס-זינגר, שנולד בתחילת המאה ה-20 בכפר לאונצין בפולין וגדל ברחוב קרוכמלנה בורשה, עבר בשנת 1935 לניו יורק. לקראת סוף חייו עבר להתגורר במיאמי, פלורידה, ושם נפטר בשנת 1991. אבל הדרך שלו מהשטעטל הפולני למנהטן לא הייתה רק דרך גיאוגרפית – הייתה זו גם דרך מוסרית, שבמרכזה עמד גם היחס לבעלי החיים.

מחטא הילדות למחאה תיאולוגית

בספרו האוטוביוגרפי Love and Exile (שלא תורגם לעברית) מתאר בשביס-זינגר את התהליך שעבר כילד ונער:

There was a time when I used to catch flies, tear off their wings and put them into boxes of matches […] Suddenly it occurred to me that I was committing terrible crimes against those creatures just because I was bigger than they, stronger, and defter. While I was always angry with the wicked, I was wicked myself towards those who were weaker than I. This thought tormented me to such a degree that for a long time I could think about nothing else. I began to repent and to pray to God to forgive my vicious deeds. […] The ponderings about the suffering of flies expanded and soon included all people, all animals […] If nature is so clever that watches over each star in the sky, each animal in the forest, each mouse, each worm, how can it be without compassion? How can great wisdom care so little about the torments of innocent creatures? This question, which began to agonize me when I was six or seven years old, still haunts me today. I still cannot accept the ruthlessness of nature, God, the Absolute, or whatever name these high powers are given […] I was reading the Bible and the whole history of the Israelites was full of wars and assassinations […] How can a merciful God allow this happen and
keep silent?[iii]

ובעברית:

פעם נהגתי לתפוס זבובים, לתלוש את כנפיהם ולשים אותם בקופסאות גפרורים […] פתאום עלה בדעתי שאני מבצע פשעים נוראים נגד אותם יצורים, רק מפני שאני גדול מהם, חזק יותר וזריז יותר. בעוד שרשעים תמיד עוררו בי זעם, הנה התרשעתי אני בעצמי כלפי החלשים ממני. מחשבה זו ייסרה אותי עד כדי כך שזמן רב לא יכולתי לחשוב על דבר אחר. התחלתי להתחרט ולהתפלל לאל שיסלח לי על מעשיי המרושעים. […] ההרהורים על סבלם של הזבובים התרחבו וכללו את כל בני האדם, את כל בעלי החיים […]
אם הטבע חכם כל כך, שהוא משגיח על כל כוכב בשמים, על כל חיה ביער, על כל עכבר וכל תולעת, כיצד ייתכן שיהיה חסר חמלה? איך יכולה תבונה עצומה כל כך לגלות אדישות לייסוריהם של יצורים חפים מפשע? שאלה זו, שהחלה לייסר אותי כשהייתי בן שש או שבע, ממשיכה לרדוף אותי עד היום. אינני מסוגל עדיין לקבל את האכזריות של הטבע, של אלוהים, של היקום האינסופי או איך שלא יקראו לכוחות העליונים הללו […]
קראתי את התנ״ך, וכל ההיסטוריה של עם ישראל הייתה מלאה במלחמות וברציחות […] איך יכול אל רחום לאפשר לזה לקרות ולהחריש?

ההכרה הזו – שהתאכזרות לזבובים נובעת רק מהיותו גדול יותר, חזק יותר – הובילה את בשביס-זינגר הילד להרהורים שליוו אותו כל חייו. השאלה שהחלה לייסר אותו בגיל שש או שבע המשיכה לרדוף אותו גם בבגרותו: איך יכולה חוכמה גדולה כל כך לדאוג לכל כוכב בשמיים, לכל חיה ביער, ובו בזמן להיות כה חסרת חמלה לייסורי יצורים תמימים?

271324 1
כריכת הספר

מכאן התפתחה מה שניתן לכנות "אתיקה של מחאה",[iv] מרכיב מרכזי במחאה שלו הקשור ליחס אל בעלי החיים. הוא מחה נגד אכזריות בני האדם כלפי בעלי חיים ועל הבריאה שהאלימות היא מאפיין מרכזי שלה. בשביס-זינגר הפך לצמחוני[v], ובכך ביקש לאותת לאל שאיננו מצדד באופן נעדר החמלה שבו, לדעתו, הוא מנהל את העולם.

בשביס-זינגר הדגיש שמול היעדר החמלה של האל, האדם דווקא מחויב לפעול באופן מוסרי. כי אם האל הורג וגם האדם הורג – פירוש הדבר שהאדם מצדד בהרג. במקרה כזה אי אפשר לטפול אשמה על אלוהים בשל כל הרוע שיש בעולם.

הומניסט פוסט-הומניסטי

בשביס-זינגר היה, אפשר לומר, הומניסט פוסט-הומניסטי. ההומניזם הקלאסי הושתת על אמונה במותר האדם על ממלכת הטבע כמו גם על חשיבותו הבלתי-מעורערת של האינדיבידואל בתוך המין האנושי. זוהי תפיסה שעל פיה האדם הוא תכלית הבריאה והוא נעלה על יצורים אחרים ביקום.[vi] פוסט-הומניזם, לעומת זאת, מנסח גישה ספקנית כלפי הבכורה שיוחסה לאדם ולאנושות בסדר הטבעי. בגרסתו האנטי-מודרנית, פוסט-הומניזם רואה בהשתלטות האדם על הפלנטה אסון אקולוגי ומוסרי – פגיעה בבעלי חיים, בפלנטה ובסופו של דבר גם באדם עצמו. במובן זה הוא קשור קשר אמיץ לגל הצמחונות והטבעונות של השנים האחרונות.[vii]

ישנם גם מופעים של פוסט-הומניזם שיש בהם שנאת אדם. בשביס-זינגר, לעומת זאת, אימץ תפיסה פוסט-הומניסטית שמרחיבה את האתיקה ליקום כולו ובעיקר לבעלי החיים שבו. תפיסה זו מכירה בסתירה בין הצו "לא תרצח" המופנה כלפי בני-אדם, לבין האלימות והרצחנות של בני האדם כלפי יצורים אחרים. והוא הפנה את ביקורתו כלפי אלוהים שברא את העולם כפי שברא – עולם המבוסס על יחסי כוח, שבו החזק מתאכזר אל החלש ממנו; עולם של בני אדם שנבראו צמאי דם.

הצורך במיגור האלימות, לדעת זינגר, חל כלפי כל יצור חי באשר הוא, שכן לכל יצור יש ערך פנימי – לא רק לאדם. ועל כן האלימות בלתי ניתנת לחלוקה. "כשאתה שוחט יצור חי, אתה רוצח את אלוהים", הוא כתב. ועוד: "העולם כולו הוא בית מטבחיים".[viii]

אלימות בלתי ניתנת לחלוקה

בשביס-זינגר היה ככל הנראה הראשון שקשר בין שואת היהודים לשואת בעלי החיים, במסגרת תפיסתו שיש קשר בין אלימות כלפי בעלי חיים לאלימות כלפי בני אדם. זו הייתה השלכה (הנחשבת) קיצונית של אמונתו שאלימות היא אלימות, ללא הבחנה בין קורבנותיה.

וכך, מהזבובים שקרע את כנפיהם בילדותו, דרך התוכיים שהתגוררו בדירתו, ועד למחאה התיאולוגית המקיפה שלו – בשביס-זינגר שזר יחד חוט מוסרי אחד. אם יקימו לו מצבת זיכרון נוספת, אולי אכן יהיו אלה התרנגולות, כי בעיניו, הן לא היו פחות חשובות מכל בני האדם.


[i] מצוטט אצל פטרסון, 2006, 196, 259, ע' 68.
[ii] מצוטט אצל פטרסון, 2006, 90.
[iii] 1984, xxii-xxiii.
[iv] נואוויל, 2010, 50.
[v] פטרסון, 2006; שמש, 2000; Savvas, 2018..
[vi] ארבל, 2000; גלסנר, 2019.
[vii] וייסמן, 2018; גלסנר, 2019.
[viii] Love & Exile 17-18.

מקורות:
ארבל, בנימין. הרנסנס האיטלקי: צמיחתה של תרבות חילונית. הוצאת משרד הביטחון, 2000.
גלסנר, אריק. "על פוסט הומניסם וספרות". מבקר חופשי. הקיבוץ המאוחד, 2019.
וייסמן, כרמל. "פוסטהומניזם: פרומתיאוס ונקמת הדקונסטרוקציה". תיאוריה וביקורת, כרך 50, 2018, עמ' 219-230.
נואוויל, פלורנס. יצחק בשביס זינגר: ביוגרפיה. עורך התרגום: חיים פסח. ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010.
פאטרסון, צ'רלס. כל יום הוא טרבלינקה: יחסנו לבעלי חיים והשואה. תרגום: עודד וולקשטיין. פרדס, 2006.
שמש, יעל. "השוחט הרע והשוחט הטוב ביצירות יצחק בשביס זינגר”. טבע-און ובריאות, כרך 115, 2002, עמ' 16-19.
Bashevis Singer, Isaac. Love and Exile: An Autobiographical Trilogy. The Noonday Press, 1984.
Savvas, Theophilus. "The Other Religion of Isaac Bashevis Singer." Journal of American Studies, vol. 52, no. 3, 2018, pp.
660-681.

D101 047
פגישת רה"מ בגין עם הסופר היידי זוכה פרס נובל, יצחק בשביס זינגר, במלון בניו יורק, 1978. צילום: יעקב סער, לע"מ

דן מישייקר

ד"ר דן מישייקר הוא ראש המחלקה להוראה במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט. חוקר ומרצה בחוג לספרות ובמחלקה לחינוך במרכז האקדמי. מקים ורכז שותף של פורום יחסי אדם-חיה, תכנית קולר-מנמון לזכויות ורווחת בעלי חיים, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב. מחקריו עוסקים בין השאר ביחסי אדם-חיה בספרות היהודית והעברית המודרנית. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בניתוח יחסי אדם-חיה ביצירותיהם של שלום יעקב אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים), ש"י עגנון ויצחק בשביס-זינגר. בוגר תוכנית מנדל למנהיגות האקדמיה להכשרת מורים

28.09.25

העולם כולו הוא בית מטבחיים: בשביס-זינגר כהומניסט פוסט-הומניסט