יש לך מנדט

מהו המנדט של אנשי ונשות חינוך כשמתקרבות בחירות? גילי רומן מבקש להחזיר את הפוליטיקה לכיתה כתרגול של חשיבה, ספק והקשבה. בתגובתם לטקסט בכל סרלואי קוראת לחנך לאי נחת, ברוח מסורת המחלוקת היהודית; נתי שטרן מבקש מאנשי ונשות חינוך את האומץ לחנך חינוך פוליטי לאורך השנה כולה

נדמה כי בכל פעם שמתקרבות בחירות מערכת החינוך נדרשת מחדש לשאלה אם היא רשאית לעסוק בהן. כאילו הבחירות הן אירוע חיצוני לחיים החינוכיים, והפוליטיקה נעצרת במקום שבו מתחיל החינוך. בפועל, ההיפך הוא הנכון. לעיתים קרובות, החינוך הוא זה שעוצר במקום שבו הפוליטיקה מתחילה. זו אינה תעודת כבוד. דווקא ברגע שבו החברה כולה נדרשת ללבן מחלוקות, להתווכח, לשקול אפשרויות ולהכריע בין תפיסות שונות של העתיד המשותף, איני יכול לחשוב על החינוך כעל מרחב סטרילי שאמור להישאר מחוץ לעניין.

לכן אני רוצה להתחיל, בכנות, מהנחת יסוד לטקסט הזה: אנשי חינוך חייבים לעסוק בפוליטיקה, ובמיוחד במערכת הבחירות. ניתן, ללא ספק, לחלוק על הנחה זו. כאן אני מבקש להניח לניסיון הראוי להתמודד עם טענות הנגד, ובוחר להציב את הנחת היסוד הזו כבסיס לדיון המהותי במימושה של חובה זו.

עיסוק בפוליטיקה בכלל ובבחירות בפרט, אין פירושו שעל המרחב החינוכי להפוך לזירת תעמולה, או שעל אשת החינוך לפצוח במסע שכנוע לטובת המפלגה לה היא מצביעה. אין מחלוקת שמעשה מעין זה אסור במפורש. אין גם פירוש הדבר שכל שיעור או פעולה צריכים להתמקד בוויכוח פוליטי, ובוודאי שאין המשמעות היא בהכרח הכנסת פוליטיקאים למרחב החינוכי. ועדיין, טענת הבסיס עומדת בעינה: אם החינוך הוא חלק מהחיים הדמוקרטיים, הרי שהבחירות אינן הפרעה לתהליך החינוכי. זוהי אחת ההזדמנויות שבהן התהליך החינוכי מתממש, כפי שאמרה דלית שטאובר, מנכ"לית משרד החינוך לשעבר, במפגש עם בוגרי ובוגרות מנדל: "לא רק שיש לאנשי החינוך מנדט לעסוק בבחירות; יש להם אחריות לעסוק בכך." לכן, מכאן ואילך, השאלה אינה 'אם' אלא השאלות הן 'איך' ו'לשם מה'. 

Reuven Rivlin teaches a citizenship class for Israeli pupils January 2021 KBG GPO6002
נשיא המדינה לשעבר ראובן רובי ריבלין מלמד בזום שיעור אזרחות, 11.1.2021. צילום: קובי גדעון, לע״מ

בין אחריות לחשש

קיים חשש מובן מעיסוק בפוליטיקה בבית הספר. בשנים האחרונות נדמה שכל אמירה פוליטית הופכת למוקש. איש חינוך יכול לומר משפט בכיתה, ותוך זמן קצר המשפט יצא מן ההקשר שבו נאמר, ישותף ברשתות, יסומן כתעמולה או כהסתה, ולעיתים גם יהפוך לעילה למתקפה אישית. בתקופה של חוסר אמון וקיטוב חברתי מעמיק, המרחב החינוכי אינו חסין מפני הדינמיקה הזאת.

אבל אולי דווקא כאן נדרשת מאיתנו ההבנה שלצד הסיכון שבעיסוק בפוליטיקה קיים גם הסיכון שבהיעדרו. אם אנחנו נסוגים מן השיח הפוליטי כדי להגן על המרחב החינוכי, אין פירוש הדבר שהפוליטיקה נעלמת ממנו. היא פשוט נכנסת אליו בדרכים אחרות. לעיתים הדבר שאתה בורח ממנו, הוא שרודף אחריך. 

הפוליטיקה לא מדלגת מעל ראשם של התלמידים, היא מול העיניים שלהם. מגיעה אליהם ישירות לטלפון. קופצת בסרטון הטיקטוק, בקבוצות הוואטסאפ, במם שנשלח בין חברים, בתוכן של פוליטיקאי או בן של פוליטיקאי או משפיען. היא נוכחת בטלוויזיה שדולקת ברקע בסלון הבית או ברדיו באוטו בדרך לבית הספר. לכן, הבחירה לא לדבר על פוליטיקה בכיתה אינה בהכרח בחירה במרחב ניטרלי. המרחב מלא פוליטיקה. למעשה, הבחירה לא לעסוק בפוליטיקה היא בחירה להשאיר את הצעירים להתמודד עם השיח הפוליטי כמעט לבדם.

מצב זה מוביל לשאלה מטרידה יותר ויותר: מה קורה לשיח הפוליטי כאשר חלק גדול ממנו מתקיים במרחבים שלא נועדו לחשיבה פוליטית?

הזירה שבה הם נמצאים

יניב ויצמן
יניב ויצמן

על פי יניב ויצמן, מומחה בפרסום ושיווק לבני נוער, אינסטגרם וטיקטוק הן הפלטפורמות המובילות בקרב בני נוער. התוכן שמושך אותם לרשת אינו בעיקרו פוליטי: בידור וטרנדים, ספורט, מוזיקה, גיימינג ולייף־סטייל נמצאים גבוה משמעותית מאקטואליה ופוליטיקה. 

אבל הנתון שמעניין במיוחד הוא דווקא המתח שבין אדישות לכאורה לבין רצון להשפיע. בסקר שערך ויצמן, ההיגד "להביע דעה פוליטית ולהשפיע פוליטית" נמצא בתחתית רשימת הדברים החשובים לבני הנוער, בעוד ש"להשפיע על מי שסביבם" ו"להשאיר חותם" דורגו גבוה יותר ברשימה. 

לכן, אולי, בנות ובני הנוער לא התרחקו מן הרצון להשפיע, אלא התרחקו מן המושג 'פוליטיקה'. אולי צעירים רוצים להשפיע, אבל אינם מזהים את עצמם בתוך השפה הפוליטית הקיימת. אם כך, האם אין כאן דווקא הזדמנות חינוכית?

אני רואה שלושה כיוונים אפשריים. הם אינם בהכרח חלופות זו לזו, אבל כל אחד מהם דורש מאיתנו סוג אחר של אומץ.

הכיוון הראשון הוא אולי הכי פחות טבעי לאנשי חינוך: להיות נוכחים ברשתות החברתיות.

נוכחותם של אנשי ונשות חינוך ברשתות החברתיות, כך על פי ויצמן, מצומצמת מאוד והוא מציע להגדיל אותה באמצעות סרטונים ותוכן מותאם לרשת. כשאנחנו משאירים את הזירה למי שמיטיב לייצר תשומת לב, אנחנו מוותרים מראש על האפשרות להביא אליה את סוג השיח שאנחנו מאמינים בו.

זה דורש יותר מלהקים חשבון טיקטוק. זה דורש מאיתנו להסכים להיות נוכחים במקום שאינו נוח לנו, ללמוד את השפה, להבין מדוע תוכן מסוים עובד ומדוע תוכן אחר אינו מגיע לאיש. קומץ מורים הצליח להשתלב בזירה הזו. דני בולר, למשל, התחיל ביצירת תכנים במתמטיקה ומדע וכיום עוסק גם בנושאים אקטואליים ופוליטיים. בתקופה האחרונה עלתה גם קרנם של רבנים בזירת הרשתות החברתיות, וניכר שגם הם מצליחים להגיע ולהשפיע באמצעות הפלטפורמה הזאת בצורה חסרת תקדים. ההצלחה הזו מלמדת אותנו על הצמא של בנות ובני נוער במציאת דמויות סמכותיות ומשמעותיות במרחב הזה.

האם אנחנו מוכנים לחשוב על אותה יכולת השפעה גם עבור נשות ואנשי חינוך? גם לאנשי ונשות חינוך ההשפעה הזו אפשרית. סרטונים קצרים של מורה שמפרק טיעון פוליטי, מצביע על עובדה שאינה מסתדרת עם טענה או פרוצדורה, או מספר בכנות מדוע שינה את דעתו בסוגיה מסוימת, יכולים להיות בעלי ערך. לא משום שהם "מנצחים" את הסרטונים האחרים, אלא משום שהם מציעים לתלמידים מודל אחר של סמכות: אדם שיודע משהו, אבל גם יודע מה הוא אינו יודע. אדם שמוכן לעשות את המאמץ, שניתן אפילו לכנותו חינוכי, לפרק רעיון או אירוע באופן תמציתי, נקודתי ונגיש. אדם שמוכן להסביר וגם לשאול. 

סרטונים של מורה שמפרק טיעון פוליטי, מצביע על עובדה שאינה מסתדרת עם טענה או פרוצדורה, או מספר בכנות מדוע שינה את דעתו בסוגיה מסוימת, יכולים להיות בעלי ערך משום שהם מציעים לתלמידים מודל אחר של סמכות

מה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם

גילי רומן 1
גילי רומן

אבל אולי אין טעם לשחק באותם הכלים של הרשת. אם שם הכול מהיר יותר, חד יותר, קצר יותר ובטוח יותר בעצמו, אולי תפקידו של איש החינוך הוא דווקא להציע את מה שהרשת מתקשה להציע: זמן והשתהות.

המרחב החינוכי עובד במקצב אחר, מקצב שיכול ואולי רצוי שיהיה הרבה יותר איטי. יותר מעמיק וכן, חופר. עיסוק חינוכי בפוליטיקה בעת בחירות יכול להיות תמונת המראה של הרשת. ניתן לדמיין, למשל, מפגש עם תלמידים שבו השאלה "בעד מי אתם?" אינה הופכת מיד לדיון, אלא קודם מתעכבת על ניסוח ה"בעד מה" והתלמידים מתבקשים לכתוב על כך שני עמודים. לא סיסמה, לא שורת מחץ, לא סרטון. שני עמודים שלמים של הסבר. עליהם יקבלו שאלות מן המורה או המדריך, אחר כך ישוחחו עם חבר אחד שמכיר אותם היטב, ואז יחזרו לטקסט שלהם וינסחו אותו מחדש. רק אז מציגים את העמדה בפני הכיתה, ורק לאחר ההצגה נפתח הדיון.

זו תנועה כמעט הפוכה מזו שהרשת מעודדת: קודם לחשוב, אחר כך לדבר; קודם לנסח, אחר כך להתווכח.

באופן דומה ניתן לתרגל עם התלמידים והתלמידות תנועה נגדית לזו שהם רגילים אליה בצריכת המידע בפלאפון שמאופיינת בגלילה חסרת בלמים מעלה ומטה. מה יקרה אם "נאלץ" אותם ללחוץ על הבלם ולהתעכב על מושג שהם לא מכירים, על דמויות ומקומות שהוזכרו או אפילו על האדם או העמוד שעומדים מאחורי הסרטון? זה מהלך מציק ועל כן דווקא המרחב החינוכי הוא כנראה היחידי שיכול לספק את ההזדמנות לתרגל את ה"שריר" הזה, שהופך כיום יותר ויותר אקוטי בעידן של בינה מלאכותית ופייק ניוז. לפעמים נועדנו להיות הגורם המעיק שמחייב לעשות דבר שאינו אטרקטיבי.

בעיניי יש כאן משימה חינוכית עמוקה עוד יותר. המורה אינו רק מי שמספק מידע או מנהל את הדיון. הוא יכול להיות גם מי שמדגים בעצמו איך "נראית" חשיבה. לשאול תלמיד: "על מה אתה מבסס את דבריך?" ואז לומר: "אני לא בטוח שאתה טועה, אבל אני לא בטוח שאתה צודק." להציג טיעון נגד לעמדה שלו עצמו. וכן, גם להודות שדבר מסוים אינו ידוע לו. אולי אפילו לומר: "שכנעתם אותי בנקודה הזאת."

יש בכך משהו כמעט מנוגד לתפיסת הסמכות המסורתית של המורה. הרי אם אני המבוגר שיודע, והתלמיד הוא זה שעדיין צריך ללמוד, מדוע שאחשוף בפניו את הספק שלי? אבל אולי דווקא כאן טמון שיעור אזרחי חשוב. אם אנחנו תמיד מגובשים, תמיד צודקים ותמיד יודעים להסביר מדוע האחר טועה, אין פלא שהתלמידים לומדים שזו הדרך הנכונה להיות אזרח.

אולי כדי ללמד ספק, צריך שהמורה יסכים להיראות לפעמים שגם אצלו קיימים ספקות.

להכניס את הספקות לכיתה

הכיוון השלישי הוא המוכר יותר: להביא את הפוליטיקה אל המרחב החינוכי. ללמוד מצעים, להשוות בין עמדות, לבחון נאומים, להזמין פוליטיקאים, לקיים פאנל או בחירות דמה, לנתח מקורות מידע ולשאול מה עומד מאחורי ההבטחות השונות.

אין בהכרח סיבה לוותר על הכלים האלה. אבל גם כאן נדמה לי שהשאלה החשובה היא לא רק מה נעשה אלא איך המבוגר נוכח בתוך התהליך.

איש חינוך אינו חייב להיות ניטרלי בכל דבר. יש לו גבולות גזרה ערכיים, והוא אינו צריך להסתיר אותם. הוא יכול לומר: אני מאמין בחירות, בשוויון, במסורת, בזכות על הארץ, בזכות לחיים, בכבוד האדם, בהשתתפות אזרחית ובזכותו של האחר לחשוב אחרת ממני. אבל בתוך הגבולות האלה הוא יכול גם להדגים שהתלבטות אינה חולשה, שספק אינו כישלון ושעמדה פוליטית אינה זהות שלמה.

איש חינוך אינו חייב להיות ניטרלי בכל דבר. יש לו גבולות גזרה ערכיים, והוא אינו צריך להסתיר אותם. הוא יכול לומר: אני מאמין בחירות, בשוויון, במסורת, בזכות על הארץ, בזכות לחיים, בכבוד האדם, בהשתתפות אזרחית ובזכותו של האחר לחשוב אחרת ממני

אולי דווקא כך אפשר לקיים שיח פוליטי שאינו תעמולה: לא באמצעות העמדת פנים שאין לנו ערכים, אלא באמצעות הנכונות לומר לתלמידים בשקיפות אלה הערכים שלי ואלו התפיסות שלי, ויחד עם זאת אני רוצה להבין אתכם, לבדוק את עצמי ולתת מקום אמיתי לעמדות אחרות.

גם אם זה קשה, נסו לחשוב רק לשנייה על התרגיל הפדגוגי הבא: מפגש חינוכי בו לא המורה מנסה לשכנע את התלמידים במה להצביע, אלא מעניק להם את ההזדמנות לנסות ולשכנע אותו. לא כדף חלק, אלא כבעל זכות בחירה, מגובש וכן בתפיסתו, אבל גם מתלבט ונכון לשמוע. 

ומהו בעצם המנדט?

אולי בסופו של דבר המנדט של אנשי חינוך בתקופת בחירות אינו המנדט לדבר על פוליטיקה, אלא ללמד איך להיות אדם פוליטי. וכולנו הרי כאלה.

בעולם שבו עמדה מגיעה לעיתים לפני הידיעה, שמהירות נחשבת יתרון והביטחון בצדקתך הוא הדבר שגורף אהדה, החינוך יכול להציע תנועה אחרת: להתעכב, לברר, להקשיב, לשנות את דעתך, ובעיקר ללמוד לחיות עם המורכבות בלי למהר לשטח אותה לסיסמה.

לשם כך אנחנו צריכים להיות גם ברשת וגם מחוצה לה. גם לדבר וגם לשתוק. גם להביע עמדה וגם לשאול עליה שאלות. לפעמים ללמד ידע, לפעמים לאפשר ויכוח, ולפעמים פשוט לתת לתלמיד זמן לגלות מה הוא עצמו חושב. ואז שוב. ואז שוב. 

החלק הקשה ביותר, אולי, הוא שגם אנחנו, אנשי החינוך, נהיה חלק מהתרגיל הזה. לא רק נלמד את תלמידינו איך לגבש עמדה, אלא גם נראה להם שאפשר לגבש עמדה ועדיין להישאר בתנועה. שאפשר להיות בעלי אמונות ברורות מבלי להיות בטוחים בכל דבר. שאפשר להחזיק בקו ערכי מבלי לסמן את מי שנמצא מעברו השני כאויב.

אם הבחירות הן אחד הרגעים שבהם אזרחים נדרשים להכריע מה הם רוצים שיהיה כאן, הרי שהחינוך לקראתן הוא הזדמנות לשאול שאלה מוקדמת יותר: איזה סוג של בני אדם אנחנו רוצים שיהיו אלה שמכריעים?



קראו את "חינוך לאי נחת" – תגובתה של בכל סרלואי לטקסט של גילי רומן
קראו את "הזירה הכי פוליטית" תגובתו של מוחמד קונדוס לטקט של גילי רומן
קראו את "האומץ לחנך" – תגובתו של נתי שטרן לטקסט של גילי רומן

קראו תכנים נוספים בנושא:

מחשבות שמלוות אותנו בדרך. מסות, טורי דעה וכתיבה הגותית על חינוך, חברה ותרבות. כאן מתנסחות העמדות, נשאלות השאלות ונבחנות אפשרויות חדשות לפעולה.

גילי רומן

חבר צוות ביחידת הבוגרות והבוגרים של קרן מנדל, איש חינוך וסופר, לשעבר מורה ומנהל בית הספר בכפר הירוק ומנהל אגף אסטרטגיה במשרד החינוך

23.10.26

מחשבות שמלוות אותנו בדרך. מסות, טורי דעה וכתיבה הגותית על חינוך, חברה ותרבות. כאן מתנסחות העמדות, נשאלות השאלות ונבחנות אפשרויות חדשות לפעולה.

יש לך מנדט

מהו המנדט של אנשי ונשות חינוך כשמתקרבות בחירות? גילי רומן מבקש להחזיר את הפוליטיקה לכיתה כתרגול של חשיבה, ספק והקשבה. בתגובתם לטקסט בכל סרלואי קוראת לחנך לאי נחת, ברוח מסורת המחלוקת היהודית; נתי שטרן מבקש מאנשי ונשות חינוך את האומץ לחנך חינוך פוליטי לאורך השנה כולה