האומץ לחנך

תגובה למסתו של גילי רומן "יש לך מנדט", על האחריות החינוכית בעת בחירות

אי-אז בשלהי 2015, כששר החינוך היה נפתלי בנט, הצוות המקצועי במשרדו החליט להדיר את את ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה" מרשימת הספרים לבגרות. השר גיבה את ההחלטה בטענה ש"לא צריך לקדם ערכים שנוגדים את ערכי המדינה". לצורך הדיון פה, אותיר בצד שאלות מתבקשות כמו למי נתונה הסמכות, אם בכלל, לקבוע מהם ערכי המדינה או סוגיות הנוגעות לצנזורה. אבל מבחינה חינוכית, העמדה של משרד החינוך ומי שעמד בראשו, מייצגת גישה שיש בה כשל כפול: האחד – הבעת חוסר אמון מוחלט ביכולת של תלמידים וצוותי חינוך להבין, לשאול, לתהות, להסתקרן, להתרגש, להתרגז ולגבש עמדה עצמאית מושכלת. השני – הכפפה של מערכת שלמה לאמת נתונה, חד ערכית, חד משמעית ולא ניתנת לערעור. באותם ימים ניהלתי תיכון גדול בתל-אביב, ויחד עם שותפיי ושותפותיי להובלה נקטנו פעולה הפוכה בתכלית: רכשנו עשרות ספרים של הספר לספרייה, גיבשנו מערך שיעורים בנושאים השנויים במחלוקת שהוא העלה וקיימנו רב שיח בתוך הקהילה המקומית עליהם. במקום פחד מהדעה השונה, אולי אפילו המקוממת שהספר הציג, העדפנו פתיחות, דיאלוג וביקורת מבוססת.

גדר חיה דורית רביניאן

האנקדוטה הזאת מתקשרת באופן ישיר לרעיונות שמבטא גילי רומן, ואני מבקש להשוות ולהעלות: השיח הפוליטי במערכת החינוך הישראלית, החל מבית הספר היסודי ועל אחת כמה וכמה בקרב צוותי חינוך ותלמידי תיכון איננו בבחינת מותרות – nice to have – אלא צורך שקשה להפריז בחשיבותו. חשיבות השיח הפוליטי בחברה הישראלית שהיא מהמקוטבות והמשוסעות שניתן למצוא, מתעלה אל מעבר לפונקציות החינוכיות ומעבר לכאן ולעכשיו. עוצמת הרגשות, הדרת הדעה השונה ומי שמחזיקים בה כברירת מחדל, הקיטלוג, האלימות המילולית ולא פעם גם האלימות הפיזית נובעים לטעמי בעיקר מפחד: אנחנו מתפקדים וחיים בסביבת משחק סכום אפס שבה ההצלחה שלי היא בהכרח כשלונו של מי שרואה את הדברים אחרת ממני. בארבע השנים האחרונות, ביתר שאת, רבים חווים את האחרוּת כאיום קיומי ממש. אם נקבל את הגישה הזאת, נבין שבאופן כמעט בלתי נמנע, המנגנון היחיד שיכול לחולל את השינוי הכה-נדרש במציאות הזאת הוא מערכת החינוך. גם אם ננטרל את העובדה שיותר מדי גורמים שלטוניים חותרים במופגן ללבות את הלהבות ולהעמיק את הפערים, עדיין אין בנמצא שום גורם אחר, זולת מערכת החינוך, שיכול, צריך (ובתקווה שגם רוצה) ליצור פה חברה סובלנית, פלורליסטית ובהכרח גם דמוקרטית יותר. ברור שלפנינו מהלך ממושך ורווי מכאובים, שכדי שהוא יתחיל להתממש צריכים להתרחש שלושה דברים בטווח הזמן הקצר. כאן אני מקבל את עיקרי שלוש הנקודות שהעלה גילי רומן, ובמקביל גם מבקש להציע וורסיות מעט שונות שלהן

אין בנמצא שום גורם אחר, זולת מערכת החינוך, שיכול, צריך (ובתקווה שגם רוצה) ליצור פה חברה סובלנית, פלורליסטית ובהכרח גם דמוקרטית יותר

אספקת ידע: הדבר שמערכת החינוך מורגלת בו יותר מכל דבר אחר הוא אספקת מידע ובעיקר ידע. אלה חייבים להיות בהירים, מנומקים, מדויקים, קונקרטיים, חפים מפייק, גזלייטינג ואינדוקטרינציה. ניסיון שנצבר לאורך השנים בכלל והשנים האחרונות ביתר שאת, מעלה שה"ידע" שרבים מהתלמידים מחזיקים אינו מבוסס, לעיתים אף שגוי ולכן מטעה. משום שלא פעם ולא פעמיים הידע והמידע שלהם אכן מסתמך לחלוטין על הרשתות החברתיות ורק מעטים, אם בכלל, טורחים לאמת אותו. התופעה הזאת, שבקלות ניתן לאפיין אותה כבורות, מעצימה את החשדות ההדדיים, מרדדת ומשטחת את השיח ושוללת כל הזדמנות לדיון שמבוסס על הקשבה ותגובה מותאמת, משום שאין באמת אפשרות להגן או להפריך עמדה שאינך מבין או אינך מכירה.

הקניית מיומנויות: בעוד ש"אספקת" מידע וידע היא לחם חוקה של המערכת, היא עדיין מתקשה להבין שעם ובלי קשר לנושא שלפנינו, תפקידה המרכזי הוא להקנות ללומדים מיומנויות ובהקשר שלנו אלה מיומנויות חיוניות באותה מידה שהן בסיסיות: יכולת רטורית, נכונות להקשיב ובמשתמע מאלה – פיתוח יכולת חשיבה עצמאית, ביקורתית ומתפתחת.

יציאה מאזור הנוחות: הצוותים החינוכיים חייבים לצאת מאזור הנוחות שלהם. כאן גילי רומן מדייק מאוד. אמנם אני לא בטוח שעל המורים להטמיע את עצמם ברשתות החברתיות, אבל נכון הוא שהם צריכים להיות מודעים לכיוונים ולטרנדים שנושבים בהן. יציאה מאזור הנוחות פירושה גם נכונות להבין ולא פעם גם לעודד מחלוקת ואי הסכמה בקרב הלומדים. הותרתן מתחת לפני השטח מייצרת מראית עין של שקט תעשייתי, מעודדת הדחקה ובכך מעוררת אלימות שסביר להניח שתתפרץ בהזדמנויות הרבה פחות מונחות ומבוקרות מאשר כיתה או שיעור. הנטייה ההולכת וגוברת של מורות ומורים רבים וטובים להתעלם ממה שרומן מכנה "מוקשים פוליטיים", לא זו בלבד שהיא אינה מקדמת דבר חיוני, היא חוטאת למטרתו העיקרית של החינוך בכלל (ודי לעיין לרגע במטרות 2, 5, 6, 7, 8, 9 של חוק החינוך הממלכתי) ובעת הזאת בפרט.

נתי שטרן 1
נתי שטרן

קשה לי לעסוק בתפיסה כזאת מבלי להידרש בתמצית לעיקרי עיקריה של תפיסתו של פרופ' צבי לם שהבחין באופן מובהק בין חינוך פוליטי (אזרחי) לחינוך לפוליטיקה (אינדוקטרינציה), שמבטאים מטרות פדגוגיות שונות בתכלית. החינוך הפוליטי נועד לפתח אצל הלומד חשיבה ביקורתית, הבנה תיאורטית ויכולת לנתח את המציאות החברתית והשלטונית באופן עצמאי. מטרתו עומדת בהלימה למטרות החינוך הממלכתי – לעצב אזרח מעורב ואוטונומי, שמסוגל לבחון ולבחור את עמדותיו מתוך מודעות ועל בסיס ערכים, מידע ונתונים. מאידך, חינוך לפוליטיקה הוא תהליך של סוציאליזציה אידיאולוגית, השואף להנחיל ללומד השקפת עולם ספציפית ומערכת אמונות מוכתבת מראש. בהתאם, חינוך שכזה אינו מעודד ספקנות, אלא מבקש לגייס את הלומד לתמיכה בארגון או בתפיסת עולם מוגדרת, שממנה תיגזר גם התנהלותו החברתית והפוליטית.

מפה ניתן לפרוש משנה ארגונית-תפיסתית חדשה לגמרי של מערכת החינוך הישראלית (אלה שלבים ד' ואילך, שאינם מידיים וספק אם הם בכלל מעשיים). במסגרת הקצרה הזאת לא אפרט ואסתפק רק באמירה שכל עוד נהוגות בנו שיטת הזרמים והתפיסה הריכוזית הקיצונית של מערכת החינוך, ספק אם ניתן יהיה להגיע אי-פעם למציאות של חינוך פוליטי מהותי, שבונה ומקיים חברה דמוקרטית של ממש. במציאות הנוכחית החינוך אינו מטרה, אלא אמצעי בידיהם של פוליטיקאים (ואחת היא מאיזה צד של המפה הפוליטית הם באים) לעגן ולהשריש את האידיאולוגיה שלהם.

אני משער שמכאן מעלה רומן את ההבנה והמסקנה שעת בחירות היא זמן ראוי להצמיח בו שיח פוליטי או חינוך פוליטי שאינו מתחמק, שנגזר מתפיסת האחריות של אנשי ונשות החינוך ושמבוסס לפני הכול על היות המורה מודל עבור תלמידיו. זה כמובן נכון, אבל אני מבקש לחזק ולטעון שחינוך פוליטי אינו יכול להתכנס לפעימות, תכופות ככל שתהיינה. הוא צריך להיות עמוד השדרה וחוט השני שהולך ונמשך לאורך כל מה שמעצב את העשייה החינוכית במרחב. הוא צריך להיות נוכח, ברור, בהיר ובשום אופן לא מתנצל. אנשי ונשות החינוך צריכים לדרוש ולקבל את כלי העבודה כדי לעשות בהם שימוש ראוי ומושכל, כיאה לכל שליח ציבור שניתנים בידיו אחריות, סמכות, כוח ומעמד. במקביל הם גם חייבים לזכות לגיבוי של המערכת, כדי לקרצף את הפחד ולסלק את התחושה הבלתי מוצדקת של אי-נוחות ואי-נחת.

חינוך פוליטי אינו יכול להתכנס לפעימות, תכופות ככל שתהיינה. הוא צריך להיות עמוד השדרה וחוט השני שהולך ונמשך לאורך כל מה שמעצב את העשייה החינוכית במרחב. הוא צריך להיות נוכח, ברור, בהיר ובשום אופן לא מתנצל

כדי להתמודד עם הטלטלה שסוחפת ומפרקת את החברה בישראל עוד קצת ועוד מעט מדי יום, נדרש אומץ ובראש ובראשונה חינוך. חינוך זה האומץ לא להתפתות לשיח הווקי והפרוגרסיבי שגורס שכל דעה היא לגיטימית. זה האומץ להאיר פינות נסתרות בתוכנו כאנשים וכשותפים לקולקטיב. זה האומץ להתמודד עם כעסים, תסכולים והתנגדות. זה האומץ לבחון ביושר האם תפיסת עולם שהתגבשה כבר לפני זמן רב עדיין תקפה. למעשה, זה האומץ להיות מחנכים ומחנכות, כי בלעדי כל אלה איננו אלא לבלרים חינוכיים.


קראו את המסה של גילי רומן "יש לך מנדט"
קראו את "חינוך לאי נחת" – תגובתה של בכל סרלואי
קראו את "שייכות תחילה" תגובתו של מוחמד קונדוס

קראו תכנים נוספים בנושא:

מחשבות שמלוות אותנו בדרך. מסות, טורי דעה וכתיבה הגותית על חינוך, חברה ותרבות. כאן מתנסחות העמדות, נשאלות השאלות ונבחנות אפשרויות חדשות לפעולה.

נתי שטרן

מנהל המחלקה לחינוך יסודי במינהל חינוך גבעתיים, בוגר בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, מחזור כ'

23.10.26

מחשבות שמלוות אותנו בדרך. מסות, טורי דעה וכתיבה הגותית על חינוך, חברה ותרבות. כאן מתנסחות העמדות, נשאלות השאלות ונבחנות אפשרויות חדשות לפעולה.

האומץ לחנך

תגובה למסתו של גילי רומן "יש לך מנדט", על האחריות החינוכית בעת בחירות