הפשיעה בחברה הערבית היא מבחן לחברה הישראלית כולה

ראויה חנדקלו

מייסדת מרכז אילאף – המרכז לקידום ביטחון בחברה הערבית

العربية بعد العبرية

ראויה, הציגי את עצמך בבקשה.

"בימים אלו אני מובילה את אילאף – המרכז לקידום ביטחון בחברה הערבית, ארגון שהקמתי ופועל כיום, ונמצא עדיין בשלבי בנייה והתרחבות. אילאף שם לעצמו למטרה לקדם את הביטחון האישי והקהילתי בחברה הערבית בישראל, באמצעות פיתוח פתרונות מערכתיים, חיזוק מנגנונים מקומיים, וקידום תפיסה רחבה של ביטחון אזרחי-קהילתי.

התחנה האחרונה שלי לפני כן הייתה בוועד הארצי לראשי הרשויות הערביות, שם הקמתי וניהלתי את מטה החירום למאבק באלימות. במקור אני מג'ת, מתגוררת בשנים האחרונות בחיפה, אני פעילה חברתית למען מרחב משותף מזה שנים רבות, אמא לשניים.

את מקפידה לדבר על פשיעה בחברה הערבית ולא על אלימות, מה ההבדל?

"אני מקפידה לצרף שני המונחים ביחד, כדי לתאר את המציאות כפי שהיא, עד לפני כעשור דיברנו על אלימות בחברה הערבית. גם אז, האלימות הייתה בשולי החברה, לא במרכז. מראשית שנות האלפיים החלה להתפתח תשתית של פשיעה מאורגנת, והתחלנו לראות אותה ולהרגיש אותה באופן בולט לפני כעשור. זה סיפור אחר לגמרי מסכסוך בין שתי משפחות, קטטות בין ילדים או בעיות סמים ושתיינות של נוער. סיפור של ארגוני פשיעה כמנגנון ואלימות שהיא במרכז ולא בשוליים שאינה קיימת רק ביישוב כזה או אחר, מדובר באתגר שחוצה את כל היישובים הערביים".  

מה הוביל ליצירת התשתית של הפשיעה המאורגנת?

"התשתית של הפשיעה המאורגנת היא תוצאה של כמה גורמים משולבים: מדיניות מפלה בתעסוקה, שינויים חברתיים בתוך החברה הערבית ואוזלת היד של המשטרה. אבל למעשה, צריך לזכור שהתשתית לפשע המאורגן בישראל התחילה בחברה היהודית. בשנות ה-90' ותחילת שנות האלפיים פעלו בחברה היהודית מספר ארגוני פשע – אברג'יל, אבוטבול, רוזנשטיין ואחרים. אני זוכרת כילדה את הדיווחים על אירועי ירי, פרוטקשן, פיצוץ רכבים, רצח. זה לא היה מקובל או מוכר בחברה הערבית. כן היו משפחות של עבריינים, והיו ביניהם סכסוכים ממוקדים, אבל זה כלל בעיקר מאבקי כוח ביניהם, לפעמים נשק וסמים. כולם ידעו מי העבריינים, והם בדרך כלל היו סגורים בתוך עצמם. גם היו להם כללים ברורים – לא פוגעים בילדים, לא פועלים במרחב הציבורי. בשנים 2006-2005 הממשלה החליטה למגר את הפשע המאורגן בחברה היהודית. זה לקח כמעט עשור, אבל בסוף הצליח. מציאות ההפקרה של החברה ערבית הייתה בית גידול שאפשר לפשע המאורגן להתפתח ולנטוע עמוק שורשים".

מה קרה אז שאיפשר לפשיעה המאורגנת לנדוד?

"פשיעה נכחדת, והיא תמיד ממציאה את עצמה מחדש. קודם כל, חלק מהעבריינים הזוטרים שעבדו בשירות משפחות הפשע היהודיות היו גם ערבים והם למדו את השיטה והבינו את 'המקצוע', כך שחלקם כבר היו בתוך העולם הזה. בנוסף, באינתפאדה השנייה (2002), אירועי אוקטובר הובילו למשבר חריף בין החברה הערבית למדינה וגם בין ערבים ליהודים אחרי ההרג של 13 אזרחים על ידי המשטרה. בנוסף, המשבר הכלכלי העולמי ב-2008 דחף אנשים רבים אל תוך השוק האפור, מחוסר ברירה. כל זאת לצד השינויים החברתיים המתרחשים בחברה הערבית שהופכת מחברה מסורתית לחברה מודרנית בדגש על האינדיבידואל. אי אפשר גם לא להתייחס לכניסתם המסיבית של משת"פים ליישובים ערביים בתקופת האינתפאדה. הייתה להם מעין חסינות, וגם נשק ברישיון. רובם הוקעו מתוך הקהילות המקומיות וגם ילדיהם לא הצליחו להשתלב, וחלקם מובילים היום את הפשע המאורגן. אני לא סוציולוגית ולא אשת חינוך, אבל אני חושבת על הילדים האלו, שבן לילה מצאו את עצמם במקום זר, בלי שייכות, מנותקים מהקהילה שלהם, לרוב דחויים חברתית, אז לפעמים אני חושבת שהם מחזירים לנו".

איך המשבר הפיננסי העולמי קשור לפשיעה המאורגנת בחברה הערבית?

"המשבר הכלכלי של 2008, ובהמשך גם תקופת הקורונה, הם דוגמאות לאיך משבר כלכלי הופך מהר מאוד גם למשבר חברתי וביטחוני — במיוחד בתוך אוכלוסיות מוחלשות. בחברה הערבית, המשברים האלה פגשו מציאות של נגישות נמוכה לאשראי, אפליה במערכת הבנקאית, פערי שכר ותעסוקה והיעדר תשתיות כלכליות יציבות. המשמעות היא שאנשים רבים לא הצליחו לקבל פתרונות מהמערכת הפורמלית. הנתון שלפיו רק כ־2% מהמשכנתאות בישראל ניתנות לחברה הערבית ממחיש עד כמה הבנק אינו כתובת זמינה עבור רבים. וכשאנשים לא מצליחים לקבל הלוואה כדי לקנות בית, לסגור חובות או להציל עסק — הם פונים לשוק השחור".

כלומר, בערך מאז 2015 ארגוני פשע מזרימים כסף לחברה הערבית ומהדקים את השליטה שלהם עליה? 

"נכון. אבל לעניות דעתי ההזרמה המאסיבית היא מאז משבר הקורונה. השליטה היא לא רק דרך הלוואת כסף לעסקים ופרטיים, היא גם באמצעות שימוש בעסקים חוקיים לכאורה לצורך הלבנת הון, גם באמצעות פרוטקשן וגם באמצעות ניצול של נשים וצעירים. לדוגמא, לא פעם הם מזהים נשים שרוצות להקים עסק – בדרך כלל בתחום של קוסמטיקה או אופנה, פותחים להן קליניקה גדולה ומפוארת, מפה לשם היא הופכת להיות חלק ממערך הלבנת הון. כלומר, למעשה, היא הופכת לאורחת בעסק שלה. יש נשים, בעיקר מרקע של מצוקה, שנכנסות למערכות יחסים עם גברים עבריינים מתוך צורך להגנה. לפעמים מנצלים אותן לזנות ולפעמים משתמשים בהן גם למשימות אחרות, כולל העברת נשק או מודיעין. יש גם נשים, לפעמים חד הוריות, שפשוט זקוקות לכסף. כערבות לכך שיחזירו את ההלוואה שניתנה להן, הן מתבקשות להעביר תמונות עירום שלהן שבעזרתן מאיימים עליהן אם הן לא עומדות בהחזרים. כשגברים לא מצליחים לעמוד בדדליין של ההחזר, הם גם מעלים להם את הריבית וגם אונסים את האישה של בעל החוב, בהסכמתו לכאורה".

img 1232
הפגנה בכיכר הבימה נגד הפקרת החברה הערבית, 31.1.26. צילום: רוני צבילינג, שתילסטוק

בשנים האחרונות אנחנו שומעים שהפעילות העבריינית זולגת גם למערכות המדינה – למערכת הגפן, לאיומים על מנהלי בתי ספר, לרשויות המקומיות.

"אני חושבת שארגוני הפשיעה נמצאים היום בכל מקום באופן ישיר ועקיף. יש ראשי רשויות שמסרבים בכל הכוח לתת להם להיכנס, אבל הם בכל זאת מוצאים את הדרך. באפריל שמענו על ניסיון הרצח של ראש עיריית עראבה; לא מזמן שמענו על חקירה של ראשי רשויות ומנהלי מחלקות חינוך שניסו להשתלט על מערכות הגפן הרשותיות. מעבר לשחיתות ולאלימות, הפעולות האלו גוזלות את העתיד של הילדים שלנו, את החינוך שהיו יכולים לקבל. וזו פגיעה קשה בדמוקרטיה המקומית וכמובן גזילת המשאבים הציבוריים שלנו. מה שחמור עוד יותר זה שהעבריין, הפושע, הופך למודל החיקוי של הילדים ובני הנוער שלנו. הכנופיות מעניקות להם זהות ושייכות, וגם כסף ומעמד. יש לנו מודלים לחיקוי, פשוט אין לנו די כלים להתחרות במה שיש להם להציע לבני הנוער. בעיני זו אחת הבעיות הכי קשות. שאנחנו לא מדברים בשפה של בני נוער".

האם אין עוד מודלים של זהות או מעגלי שייכות רלוונטיים לבני נוער?

"אני בוגרת מערכת החינוך הערבית ואני לא זוכרת שמישהו אי פעם בבית הספר דיבר איתי על זהות. גדלתי בבית פוליטי ומשם מגיעה המודעות שלי. ללא הבית שלי, לא הייתי מבינה את סוגיית הזהות והשייכות – כלומר, ההעדר שלה והחשיבות שלה – עד האוניברסיטה. אני עצמי גדלתי ביישוב קטן והרגשתי שייכת לכפר שלי, לקהילה, כולם הכירו את כולם, ולצדה הייתה לי תחושה של זהות גדולה יותר, שאני חלק מקבוצה גדולה יותר מאשר הכפר שלי. היום,  במציאות הפוליטית שלנו במדינה, בחברה מתפרקת שחיה בצל הפשיעה והאלימות, זה מחריף עוד יותר. סוגיית השייכות והגאווה מנוצלת על ידי ארגון הפשע שנותן מסגרת, תחושה שמישהו שומר עליך. זה מאוד מפתה בני נוער, שגם ככה נמצאים בגיל שהוא מבלבל מבחינת הזהות והרצון להיות שייך. בסופו של דבר אנשים רוצים להרגיש משמעות, להרגיש שהם חלק ממשהו גדול יותר, שרואים אותם".

היום,  במציאות הפוליטית שלנו במדינה, בחברה מתפרקת שחיה בצל הפשיעה והאלימות, סוגיית השייכות והגאווה מנוצלת על ידי ארגון הפשע שנותן מסגרת, תחושה שמישהו שומר עליך. זה מאוד מפתה בני נוער

האם לדעתך יש סיכוי לייצר דמות חלופית לחיקוי במקום דמות העבריין?

"התפקיד שלנו כחברה הוא לייצר חלופה למה נחשב הצלחה. מצד אחד משדרים לבני הנוער  שהצלחה זה משהו מאוד אליטיסטי. להיות מוצלח בחברה הערבית היום זה להיות רופא או לעבוד ב-Apple. אבל לא כולם יכולים או רוצים להיות רופאים ולא כולם יגיעו להייטק. אנחנו חייבים להרחיב את המודל של מה שנחשב הצלחה. במקביל, רשויות מקומיות, מחלקות חינוך, החברה האזרחית – כל אלו צריכים לקחת על עצמם את המשימה של יצירת תחושת שייכות וזהות בקרב בני ובנות הנוער. יש הרבה כסף שנשפך, למשל, על חינוך בלתי פורמלי. אבל אין רעיון מארגן כולל שמדבר על הפעילות כחלק מבניית זהות ושייכות. יש היום כבר תנועות נוער שפועלות בחברה הערבית, אבל צריך לפתח ולהרחיב את זה עוד".

איך מערכת החינוך מתמודדת עם הפשיעה? 

"היא מתקשה. לדוגמא, לילדות ולילדים שקרוב משפחה שלהם נפגע אין מענים בבתי הספר. לא מדברים איתם על זה ורוב המורות והמורים לא יודעים מה עובר עליהם. ילד חווה בלילה ירי ליד הבית ומגיע למחרת לבית הספר, ואף אחד לא מדבר אתו על זה. וחייבים גם לומר: צוותי החינוך עמוסים ומוצפים במשימות, בתחרות על מצוינות, הם נצמדים למדיניות שמתווה משרד החינוך ובדרך כלל לא סוטים ממנה. וגם הם עצמם חלק מהחברה הערבית וחווים פשיעה ואלימות ביום יום שלהם, וחשים פחד ובלבול. חוסר ההתמודדות של מערכת החינוך הערבית עם הבעיה תורמת לנרמול שלה. אני שומעת היום בני נוער נורמטיביים, שאין להם קשר לפשיעה, מדברים בשפה ובמושגים של עבריינים. הם שומעים מוזיקה שלהם, עוקבים אחריהם בטיק טוק, מתלבשים כמוהם. לאחרונה כולם, בכל מקום, לובשים שחור – הצבע מסמל גבריות וכוח כי זה צבע שפעם היה מזוהה עם עבריינים. הנורמות האלה מחלחלות לכל מקום, אפילו בצורה לא מודעת בקרב מבוגרים ומשכילים. כל אמא בחברה הערבית היום חייה חיה בחוסר ודאות ובמלחמה על החיים של הילדים שלה ובתחרות מול ארגוני הפשיעה על הילדים שלה – שלא יפלו לסמים, שלא יהיו חלק מהמערכת הזו".

מה הציפיות שלך מהחברה היהודית?

"קודם כול, הבנה והכרה בכך שזו לא בעיה של החברה הערבית, אלא בעיה של כל החברה. זו בעיה של הדמוקרטיה ושל שלטון החוק. לכן זו משימה של כולנו. אני מבינה שאנחנו חיים במדינה שיש בה תחרות על הכאב, וקיטוב עמוק אבל אנחנו לא צריכים לחלק מדליות למי יותר קשה ולמי יותר כואב. מעבר לכך, חשוב לי שידעו שזו לא בעיה תרבותית 'של ערבים'. העולם הערבי כולו, כולל מי שחיים ברשות הפלסטינית, המומים ממה שקורה כאן. גם בירדן, וגם בגדה המערבית יש פחות ממקרה רצח אחד לכל 100,000 איש. בישראל הנתון הוא 13 נרצחים לכל 100,000 אזרחים ערבים. לפני 20 שנה, כאשר מספר הנרצחים בחברה היהודית היה גדול יותר מזה של החברה הערבית, אף אחד לא חשב שליהודים יש בעיה תרבותית שגורמת להם לרצוח אחד את השני. תפיסה זו מעידה על חשיבה גזענית וסטריאוטיפית כלפי החברה הערבית".

לפני 20 שנה, כאשר מספר הנרצחים בחברה היהודית היה גדול יותר מזה של החברה הערבית, אף אחד לא חשב שליהודים יש בעיה תרבותית שגורמת להם לרצוח אחד את השני. תפיסה זו מעידה על חשיבה גזענית וסטריאוטיפית כלפי החברה הערבית

כמנהיגה שפועלת בתוך המציאות שתיארת את חשופה לסיפורים הכי קשים. מה נותן לך את הכוח להמשיך להיות מחויבת לשינוי?

"מה האלטרנטיבה? קורה לי לפעמים שאני פותחת את הטלפון וקוראת על תאונות הדרכים, על עוד מישהו שנרצח, על מה שקורה בשטחים, על הגזענות שמשתוללת ואני אומרת לעצמי 'די. לא יכולה. לא רוצה יותר.' אבל יותר מפחיד אותי לשבת על הגדר להסתכל על כל מה שקורה ולהגיד שלא ניסיתי. אני חייבת לדעת שעשיתי כל מה שיכולתי כדי לשנות את המציאות".

בוגרות ובוגרי מנדל ממוקמים בעמדות מנהיגות שונות – בשלטון, בחינוך, בתרבות – איך את חושבת שהם יכולים לסייע לפתרון?

"פשיעה ואלימות הן בעיות מורכבות. אין להן גורם אחד ואין להן פתרון אחד. יש כאן הרבה שחקנים — המדינה, המשטרה, מערכת החינוך, הרשויות המקומיות, החברה האזרחית וגם החברה עצמה. לכן גם האחריות להתמודד עם המציאות הזו צריכה להיות משותפת.בוגרות ובוגרי מנדל נמצאים בעמדות השפעה השונות בזירות האלו, ולכן חשוב שישאלו את עצמם איפה הסוגיה הזו פוגשת אותם ומה הם יכולים לעשות מתוך המקום שלהם. להבין שהפשיעה והאלימות בחברה הערבית אינן רק “בעיה של החברה הערבית”, אלא סוגיה שנוגעת לעתיד של כולנו — לשלטון החוק, לדמוקרטיה ולתחושת הביטחון במדינה.

לפעמים שינוי מתחיל דווקא בהכרה, בהקשבה ובנכונות לא לעמוד מנגד. גם פעולה קטנה — לחבר בין אנשים, להציף את הנושא, להשפיע על מדיניות או פשוט להכיר במציאות — יכולה להיות חלק משינוי רחב יותר".

**

الجريمة في المجتمع العربي هي اختبار للمجتمع الإسرائيلي بأسره

حوار مع راوية حندقلو

مؤسِّسة مركز "إيلاف" – المركز لتعزيز الأمان في المجتمع العربي

بدايةً، راوية، حدّثينا عن نفسكِ من فضلك. 

حالياً، أقوم بإدارة مركز "إيلاف" – المركز لتعزيز الأمان في المجتمع العربيّ، وهو منظمة في مراحل البناء والتوسع، أسّستها بهدف العمل على تعزيز الأمن الشخصيّ والمجتمعيّ في المجتمع العربيّ، من خلال تطوير حلول منظوماتيّة، وتقوية الأدوات المحليّة، وتعزيز مفهوم واسع للأمن المدنيّ- المجتمعيّ.

كانت محطتي الأخيرة قبل ذلك في اللجنة القطريّة لرؤساء السلطات المحليّة العربيّة، حيث أسّست وأدرت طاقم الطوارئ لمكافحة العنف. أنا مواليد جت، وأعيش في حيفا. وناشطة اجتماعيّة من أجل الحيّز المشترك منذ سنوات طويلة، وأم لطفلين.

أنتِ تحرصين على الحديث عن "الجريمة في المجتمع العربيّ" وليس فقط عن "العنف"، ما الفرق؟

أحرص على استخدام المصطلحين معاً، لوصف الواقع كما هو. قبل نحو عقد من الزمن، كنا نتحدث عن العنف في المجتمع العربيّ، وحتى حينها كان العنف على هامش المجتمع وليس في مركزه. منذ بداية الألفيّة بدأت الجريمة المنظمة بالتطوّر، وبدأنا نراها ونشعر بها بشكلٍ واضحٍ قبل نحو عشر سنوات. هذا يختلف تماماً عن نزاعٍ بين عائلتين، أو شجارٍ بين أطفال، أو مشاكل مخدرات وكحول لدى الشباب. نحن نتحدث عن منظمات إجراميّة كمنظومة، وعنف يتموضع في مركز الحياة وليس على هامشها، وليس موجوداً في بلدة دون أخرى، بل هو تحدٍّ يضرب جميع البلدات العربيّة.

ما الذي حدث قبل سنوات وأدى إلى نشوء البنيّة التحتيّة للجريمة المنظمة؟

البنيّة التحتيّة للجريمة المنظمة هي نتيجة عدة عوامل متشابكة: أولها التمييز في سياسات التشغيل، وتحولات اجتماعيّة داخل المجتمع العربيّ، وعجز الشرطة. لكن يجب أن نتذكر أن البنيّة الأولى للجريمة المنظمة في إسرائيل بدأت داخل المجتمع اليهوديّ. في التسعينيات وبداية الألفيّة نشطت في المجتمع اليهوديّ منظمات إجراميّة عديدة- أبرجيل، أبوطبول، روزنشتاين وغيرهم. أتذكر كطفلة التقارير الصحفيّة عن إطلاق النار، والخاوة، وتفجير السيارات، وجرائم القتل. لم يكن هذا مألوفاً أو مقبولًا في المجتمع العربيّ. كانت هناك عائلات إجراميّة ونزاعات محدودة بينها، لكنها كانت تدور غالباً حول صراعات قوة، وأحياناً أسلحة ومخدرات. المجرمون كانوا معروفين، وعادةً ما كانوا منغلقين على أنفسهم، وكانت لديهم قواعد واضحة – لا يؤذون الأطفال ولا ينشطون في الحيّز العام. في السنوات 2005–2006 قرّرت الحكومة القضاء على الجريمة المنظمة في المجتمع اليهوديّ. استغرق الأمر نحو عقد، لكنه نجح في النهاية. أما واقع الإهمال الذي عاشه المجتمع العربيّ فقد شكّل بيئة خصبة سمحت للجريمة المنظمة بالتجذّر والتوسّع.

ما الذي حدث في تلك السنوات وسمح بانتقال الجريمة المنظمة؟

"الجريمة لا تختفي، بل تعيد اختراع نفسها دائماً. أولًا، بعض المجرمين الصغار الذين عملوا مع عائلات الجريمة اليهود كانوا عرباً، وقد تعلموا الأساليب وفهموا "المهنة"، كانوا أصلًا جزء من هذا العالم. إضافة إلى ذلك، أدت أحداث أكتوبر (الانتفاضة الثانيّة) إلى أزمة حادّة بين المجتمع العربيّ والدولة، وكذلك بين العرب واليهود، بعد مقتل 13 مواطناً عربياً على يد الشرطة. كما أن الأزمة الاقتصادية العالمية عام 2008 دفعت كثيرين إلى السوق السوداء بسبب غياب البدائل.

كل ذلك تزامن مع التغييرات الاجتماعيّة داخل المجتمع العربيّ، الذي انتقل من مجتمع تقليديّ إلى مجتمع أكثر فردانيّة وحداثة. ولا يمكن تجاهل دخول أعداد كبيرة من العملاء والمتعاونين إلى البلدات العربيّة خلال وبعد الانتفاضة. هؤلاء كانت لديهم حصانة معيّنة، إضافة إلى أسلحة مرخّصة. معظمهم نُبذوا من مجتمعاتهم المحليّة، وكذلك لم ينجح أبناؤهم في الاندماج داخل مجتمعنا، وبات بعضهم يقود الجريمة المنظمة اليوم. أنا لست عالمة اجتماع ولا مختصة في التربيّة، لكنني أفكر كثيراً في هؤلاء الأطفال الذين وجدوا أنفسهم فجأة بلا انتماء، منفصلين عن مجتمعهم، ومرفوضين اجتماعياً في المجتمع الجديد، وأحياناً أشعر أنهم يعيدون إلينا ما عاشوه."

كيف ترتبط الأزمة الماليّة العالميّة بالجريمة المنظمة في المجتمع العربيّ؟

"الأزمة الاقتصادية عام 2008، وأزمة الكورونا لاحقاً، هما مثالان واضحان على كيفيّة تحوّل الانهيار الاقتصاديّ بسرعة إلى أزمة اجتماعيّة وأمنيّة، خاصة داخل المجتمعات المهمّشة. في المجتمع العربيّ، جاءت هذه الأزمات لتضاف إلى  واقع من ضعف الحصول على الائتمان، والتمييز في الجهاز البنكي، والفجوات في الأجور والتشغيل، وغياب بنيّة اقتصاديّة مستقرة. كثيرون لم يتمكنوا من الحصول على حلول من المنظومة الرسميّة.  تشير المعطيات إلى أن نحو 2% فقط من القروض العقاريّة في إسرائيل تُمنح للمجتمع العربيّ وهذا يوضح إلى أي حد لم تكن البنوك عنواناً متاحاً للناس. وعندما لا يستطيع الناس الحصول على قرض لشراء بيت، أو تسديد ديون، أو إنقاذ مصلحة تجاريّة — فإنهم يتوجهون إلى السوق السوداء."

أي أنه منذ نحو 2015 بدأت منظمات الجريمة تضخ الأموال في المجتمع العربيّ وتعزز سيطرتها عليه؟

صحيح. لكن برأيي الضخ الكبير بدأ فعلًا منذ أزمة الكورونا. السيطرة ليست فقط عبر القروض للمصالح والأفراد، بل أيضاً من خلال استخدام مصالح قانونيّة ظاهرياً لغسل الأموال، ومن خلال الخاوة، وكذلك استغلال النساء والشباب. على سبيل المثال، يصطادون  نساء يرغبن في إقامة مشروع — غالباً في مجالات التجميل أو الأزياء — ثم  يمنحوهن عيادة أو محلًا فاخراً، ومن هناك تتحول المرأة تدريجياً إلى جزء من منظومة غسل الأموال. عملياً تصبح ضيفة في مشروعها الخاص. هناك نساء، خاصة من خلفيات مستضعفة، يدخلن في علاقات مع رجال مجرمين بحثاً عن الحمايّة. أحياناً يتم استغلالهن في الدعارة، وأحياناً في مهام أخرى، مثل نقل السلاح أو المعلومات. وهناك نساء، أحياناً أمهات أحاديات الوالديّة، يحتجن ببساطة إلى المال. كضمان لإعادة القرض، يُطلب من النساء إرسال صور تعّري، ثم تُستخدم هذه الصور لابتزازهن إذا لم يلتزمن بالسداد. وعندما يعجز الرجال عن تسديد القروض، لا يتم رفع الفائدة على القرض فقط، بل قد يصل الأمر إلى الاعتداء على زوجة المدين بموافقته الضمنيّة.

في السنوات الأخيرة نسمع أن النشاط الإجراميّ يتسلل أيضاً إلى مؤسسات الدولة — مثل جهاز التعليم، وتهديد مديري المدارس، والسلطات المحلية.

أعتقد أن منظمات الجريمة موجودة اليوم في كل مكان، بشكل مباشرٍ وغير مباشر. هناك رؤساء سلطات محليّة يحاولون بكل قوتهم منعها من الدخول، لكنها تجد الطريق دائماً. في شهر أبريل/نيسان سمعنا عن محاولة اغتيال رئيس بلدية عرابة؛ وقبل فترة سمعنا عن التحقيق مع رؤساء سلطات ومديري أقسام تعليم حاولت جهات إجراميّة السيطرة على أنظمتهم. إلى جانب الفساد والعنف، فإن هذه الممارسات تسرق مستقبل أطفالنا، والتعليم الذي كان من الممكن أن يحصلوا عليه. إنها ضربة قاسية للديمقراطيّة المحليّة ونهب للموارد العامة. والأخطر من ذلك أن المجرم أصبح نموذجاً يُحتذى به من قبل الأطفال والشباب. العصابات تمنحهم هويّة وانتماء، إضافة إلى المال والمكانة. لدينا نماذج إيجابيّة، لكن ليست لدينا أدوات كافيّة لمنافسة ما تعرضه هذه التنظيمات على الشباب. وبرأيي هذه واحدة من أخطر المشكلات — أننا لا نتحدث بلغة الشباب.

 ألم تعد هناك نماذج هويّة يحتذى بها أو دوائر انتماء ذات صلة بالشباب؟

أنا خريجة جهاز التعليم العربيّ، ولا أتذكر أن أحداً تحدث معي يوماً عن الهويّة في المدرسة. نشأت في بيت مسيّس، ومن هناك جاء وعيي. لولا بيتي، لما فهمت معنى الهوية والانتماء – أو غيابهما وأهميتهما- حتى وصلت الجامعة. أنا نفسي نشأت في بلدة صغيرة وشعرت بالانتماء لقريتي ولمجتمعي، وكان الجميع يعرفون بعضهم، وإلى جانب ذلك كان لدي شعور بهويّة أوسع، بأنني جزء من جماعة أكبر من قريتي. في النهاية، الناس يريدون أن يشعروا بأن لحياتهم معنى، وأنهم جزء من شيء أكبر، وأن هناك من يراهم."

اليوم، في واقعنا السياسيّ الحاليّ، داخل مجتمع متفكك يعيش في ظل الجريمة والعنف، تتفاقم هذه الأزمة أكثر. قضيّة الانتماء والفخر التي تستغلها منظمات الجريمة فتمنح إطاراً وشعوراً بأن هناك من يحميك. وهذا يغري الشباب جداً.

هل تعتقدين أنه يمكن خلق نموذج بديل يُحتذى به بدل صورة المجرم؟

"دورنا كمجتمع هو أن نخلق بديلاً لمعنى النجاح. من جهة، نرسل للشباب رسالة بأن النجاح شيء نخبوي جداً – أن تكون ناجحاً يعني أن تصبح طبيباً أو تعمل في Apple لكن لا يستطيع الجميع أو لا يريد الجميع أن يكونوا أطباء أو يعملوا في الهايتك. نحن مضطرون لتوسيع نموذج النجاح. في المقابل، يجب على السلطات المحليّة، وأقسام التربيّة، والمجتمع المدنيّ أن تتحمل مسؤوليّة خلق شعور بالانتماء والهويّة لدى الفتيات والفتيان. هناك الكثير من الأموال التي تُصرف على التعليم اللامنهجيّ، لكن لا توجد رؤية شاملة تعتبر هذا النشاط جزءاً من بناء الهويّة والانتماء. توجد  حركات شبابيّة في المجتمع العربيّ، لكن يجب تطويرها وتوسيع نشاطها.

كيف يتعامل جهاز التعليم مع الجريمة؟

بصعوبةٍ كبيرةٍ. على سبيل المثال، الطلاب  الذين تضرر أحد أفراد عائلتهم  لا يحصلون على أي دعم داخل المدارس. لا أحد يتحدث معهم عن الموضوع، ومعظم المعلمين لا يعرفون ما الذي يشعر به الطالب. الطفل  يسمع إطلاق نار قرب بيته ليلاً، ثم يأتي في اليوم التالي إلى المدرسة وكأن شيئاً لم يكن. ويجب أن نقول أيضاً إن الطواقم التعليميّة مثقلة ومُرهقة، وتعيش تحت ضغط التمييز والالتزام بسياسات وزارة التعليم، وعادة لا تخرج عنها. كما أنهم جزء من المجتمع العربيّ نفسه ويعيشون الجريمة والعنف يومياً، ويشعرون بالخوف والارتباك. غياب مواجهة حقيقيّة من قبل جهاز التعليم العربيّ يساهم في تطبيع الظاهرة. اليوم أسمع شباباً عاديين لا علاقة لهم بالجريمة يتحدثون بلغة ومصطلحات المجرمين. يستمعون إلى موسيقاهم، ويتابعونهم على تيك توك، ويلبسون مثلهم. مؤخراً نرى الكثيرين يرتدون الأسود- لأن اللون أصبح يرمز للقوة والرجولة بعدما كان مرتبطاً بالمجرمين. هذه المعايير تتسلل إلى كل مكان، حتى بشكل غير واعٍ لدى البالغين والمتعلمين. كل أم في المجتمع العربيّ تعيش اليوم حالة حرب يوميّة من أجل حماية أطفالها- حرب ضد استخدامهم  للمخدرات أو تحولهم إلى جزء من هذه المنظومة.

ما توقعاتك من المجتمع اليهوديّ؟

أولاً، فهم واعتراف بأن هذه ليست مشكلة المجتمع العربيّ وحده، بل مشكلة المجتمع كله. إنها قضية تتعلق بالديمقراطيّة وسيادة القانون، ولذلك فهي مسؤوليّة جماعيّة. أفهم أننا نعيش في دولة فيها تنافس على الألم واستقطاب عميق، لكننا لسنا بحاجة إلى توزيع ميداليات لمن يتألم أكثر. ومن المهم بالنسبة لي أن يفهم الناس أن هذه ليست مشكلة ثقافة "عربيّة". العالم العربيّ كله، بما في ذلك الفلسطينيون في الضفة الغربيّة، مصدوم مما يحدث هنا. في الأردن وفي الضفة الغربيّة هناك أقل من جريمة قتل واحدة لكل 100 ألف شخص، بينما في إسرائيل يصل المعدل إلى 13 ضحيّة قتل لكل 100 ألف مواطن عربيّ.

قبل عشرين عاماً، عندما كان عدد ضحايا القتل في المجتمع اليهوديّ أكبر من المجتمع العربيّ، لم يقل أحد إن لدى اليهود مشكلة ثقافيّة تجعلهم يقتلون بعضهم البعض. هذه النظرة تعكس تفكيراً عنصرياً ونمطياً تجاه المجتمع العربيّ".

كقياديّة تعمل داخل هذا الواقع الصعب، أنتِ معرضة يومياً لأقسى القصص. ما الذي يمنحك القوة للاستمرار؟

"وما هو البديل؟ أحياناً أفتح هاتفي وأقرأ عن حوادث الطرق، وعن شخصٍ قُتل، وعمّا يحدث في الأراضي الفلسطينيّة، وعن العنصريّة المستشريّة، فأقول: كفى، لا أستطيع، لا أريد المزيد. لكن ما يخيفني أكثر هو أن أكون على الحياد، أراقب ما يحدث دون أن أحاول. أنا بحاجة لأن أعرف أنني فعلت كل ما بوسعي لتغيير الواقع".

خريجو وخريجات مندل موجودون في مواقع قياديّة مختلفة -في الحكم المحليّ، والتعليم، والثقافة- كيف يمكنهم المساهمة في الحل؟

الجريمة والعنف مشكلتان معقدتان، ليس لهما سببٌ واحد ولا حلٌ واحد. هناك أطراف كثيرة معنية- الدولة، الشرطة، جهاز التعليم، السلطات المحليّة، المجتمع المدنيّ، والمجتمع نفسه. ولذلك فإن مسؤوليّة المواجهة يجب أن تكون مشتركة أيضاً. خريجو وخريجات مندل موجودون في مواقع تأثير مختلفة داخل هذه الساحات، ولذلك من المهم أن يسأل كل واحد نفسه: أين تلتقي هذه القضيّة مع منصبي؟ وما الذي يمكنني فعله من مكاني؟ يجب أن نفهم أن الجريمة والعنف في المجتمع العربيّ ليست مجرد "مشكلة المجتمع العربيّ"، بل قضية تمس مستقبل الجميع – سيادة القانون، والديمقراطيّة، والشعور بالأمان في الدولة.

أحياناً يبدأ التغيير بالاعتراف بوجود الظاهرة، وبالإصغاء، وبالاستعداد لعدم الوقوف جانباً. حتى خطوة صغيرة- ربط الناس ببعضهم، أو طرح القضية للنقاش، أو التأثير على السياسات – يمكن أن تكون جزءاً من تغيير أوسع.

קראו תכנים נוספים בנושא:

שרטוטים וקווי מתאר של בוגרות ובוגרי מנדל. מובילות ומובילי השינוי נחשפים באמצעות הסיפורים, ודרך התפיסות והבחירות שמעצבות את דרכם.

ח'ולוד אדריס ונעמי מנדל-לוי

03.06.26

שרטוטים וקווי מתאר של בוגרות ובוגרי מנדל. מובילות ומובילי השינוי נחשפים באמצעות הסיפורים, ודרך התפיסות והבחירות שמעצבות את דרכם.

הפשיעה בחברה הערבית היא מבחן לחברה הישראלית כולה