"כועס, מבוהל, ואין לו איפה לדבר" – וטפה כנעאן על מצב הנוער בחברה הערבית

וטפה כנעאן

ממייסדי תנועת הנוער הערבית "ביתנא", בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות נוער

בשלוש השנים האחרונות מובילה וטפה כנעאן מהלך חדש ומאתגר בחברה הערבית. היא נמנית עם מייסדי תנועת נוער עצמאית, "ביתנא", שמונה כבר 23 סניפים מן הגליל ועד הנגב. בתנועה יש ייצוג לכל גוני החברה הערבית – דתית וגיאוגרפית. כנעאן מגיעה לעשייה הזו עם רזומה עשיר של כשני עשורים שבהם היא עוסקת בסוגיות הקשורות לחיים משותפים.

כנעאן, בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות נוער, הובילה במשך שש שנים את תחום החינוך הבלתי פורמלי באקורד, ארגון חברתי־אקדמי המפתח ומנגיש ידע בפסיכולוגיה חברתית כדי לקדם יחסי שוויון, כבוד וסובלנות בין הקבוצות החברתיות השונות בישראל. היא ניהלה הכשרות בתחום יחסים בין קבוצות, והייתה שותפה למחקרי עומק על יחסי יהודים–ערבים בתקופת המלחמה. כנעאן, המתגוררת בירכא, היא אקטיביסטית מגיל צעיר ואם לשני צעירים שאותם היא מגדירה כמוריה הגדולים ביותר.

כשהמלחמה פרצה, ביתנא מצאה את עצמה בלב סערה חסרת תקדים. לאחר שנתיים, כנעאן קובעת כי בני הנוער הערבים סובלים מהתעלמות מסוכנת מצד המדינה. במציאות שנוצרה בישראל צעירים רבים מפחדים לדבר, מפחדים לנוע, ומאבדים אמון עמוק במערכות שאמורות להגן עליהם.

"אנחנו רואים צעירים שלא מעזים לדבר ערבית במרחב הציבורי", היא אומרת. "בבית לא מדברים, בבית הספר אסור לדבר, ברשתות החברתיות ההורים מזהירים אותם לבל יגידו מילה. זה מצב בלתי נסבל להתפתחות נורמטיבית.”

כנעאן קובלת על ההשתקה המפחידה שהתגלמה במעצרים משטרתיים על התבטאות כלשהי ברשתות החברתיות, בעוד שקריאות לרצח של כל הערבים, הפכו להיות שקופות כמעט, בוודאי שלא נחקרו או זיכו את אומריהם בלילה בתא מעצר. באווירה הטעונה עד מחנק הזו, "ביתנא" הפכה לאחד המקומות היחידים שמאפשרים לצעירים מהחברה הערבית מרחב לדבר, לעבד, לשאול שאלות ולהתמודד עם מורכבות זהותית.

כנעאן קובלת על ההשתקה המפחידה שהתגלמה במעצרים משטרתיים על התבטאות כלשהי ברשתות החברתיות, בעוד שקריאות לרצח של כל הערבים, הפכו להיות שקופות כמעט, בוודאי שלא נחקרו או זיכו את אומריהם בלילה בתא מעצר. באווירה הטעונה עד מחנק הזו, "ביתנא" הפכה לאחד המקומות היחידים שמאפשרים לצעירים מהחברה הערבית מרחב לדבר, לעבד, לשאול שאלות ולהתמודד עם מורכבות זהותית.

איך את מאפיינת את מצב הנוער בחברה הערבית בשנתיים האחרונות?

"בתחילת המלחמה הייתה שתיקה מבחירה, שתיקה שמבטאת הלם מגודל האסון, אך עם הזמן התבססה והלכה השתקה אקטיבית ממסדית, שממנה סבלו במיוחד הצעירים שחיים ברשתות החברתיות. מאות אנשים נעצרו ואזרחים שומרי חוק סבלו מהתנכלויות. לפעמים על משפט אחד, לפעמים משפט הומניסטי כמו 'אסור להרוג ילדים'. הצעירים ראו את זה, וראו גם שבצד השני מותר להגיד כמעט הכול, אפילו דברים אלימים וגזעניים, בלי שאף אחד יתערב.

ההורים שלהם נכנסו לחרדה: אמרו להם לא להגיב, לא לכתוב, לא לשתף. בבתי הספר אסרו לדבר על המלחמה. הוראה לא כתובה אך ברורה ניתנה למורים שלא יתבטאו בנושא. אז איפה ילד אמור לדבר? איפה הוא אמור לשאול שאלות?"

וטפה כנעאן
וטפה כנעאן

האם ראיתם בתקופה הזו שינוי בדפוסי ההתנהגות של בני נוער בחברה הערבית?

"זו מציאות שמייצרת כעס עצום. כעס שמצטבר ולא יוצא החוצה. צעירות וצעירים שאין להם מקום לעבד רגשות, לזהות התלבטויות, לשאול מה נכון ומה לא – הופכים להיות אנשים טעונים, שהכעס שלהם עלול לצאת במקום אחר. המדינה לא מבינה: אי אפשר להעלים תחושות. הן יתפוצצו איפשהו.

הנוער הערבי גם רואה את הפחד של המבוגרים. הם רואים אותנו מפעילים הקלטה כששוטר ניגש אלינו. הם רואים את הפחד במרחב הציבורי המשותף. לא מעט אזרחים ערבים תרמו לתושבי הדרום והעוטף והיו חלק בלתי-נפרד מהחמ"לים ומהמאמצים ההומניטריים. בכל זאת, רבים מהם הרגישו שהם צריכים לעשות זאת בשקט. התחושה הזאת מחלחלת ומעלה שאלות עמוקות לגבי המקום שניתן להם בתוך החברה."

איזה מענה ניתן למצב הזה בתנועת "ביתנא"?

"בנינו מתכונת מיוחדת לתקופת המלחמה: עבודה על זהות מורכבת, עיבוד של יחסים בין יהודים לערבים, הכרה בכאב של האחר, ומרחב פתוח לשיחה בלי פחד.

הנוער אצלנו לומד להבין שגם הצד השני פועל מפחד. לומד להכיר דוגמאות מקונפליקטים בעולם – דרום אפריקה, אירלנד – ולראות שקונפליקט לא יכול להימשך לנצח. אבל אנחנו קודם עובדים פנימה – בתוך החברה הערבית. כי יש פה פצעים אמיתיים, כעס מצטבר, וחוסר אמון טוטאלי".

"הנוער אצלנו לומד להבין שגם הצד השני פועל מפחד. לומד להכיר דוגמאות מקונפליקטים בעולם – דרום אפריקה, אירלנד – ולראות שקונפליקט לא יכול להימשך לנצח. אבל אנחנו קודם עובדים פנימה – בתוך החברה הערבית. כי יש פה פצעים אמיתיים, כעס מצטבר, וחוסר אמון טוטאלי".

את אומרת שיש היום סכנה ממשית של זליגה לעולם הפשע. עד כמה זה רציני?

"זה מאוד רציני. כשהמדינה מקצצת – במיוחד בתוכנית החומש – זה פוגע ישר בחוליות הכי חלשות. נער ללא מסגרת, ללא חינוך בלתי־פורמלי, ללא מבוגר משמעותי – זה הילד שהכי קל למשפחות הפשע למשוך פנימה.

כמובן שהתופעה הזו לא התחילה במלחמה, אבל הוחמרה משמעותית בתקופתה. כשנער רואה שהמדינה לא מגינה עליו, שהמשטרה לא מצליחה לעצור רוצחים שמתהלכים בכפר שלו באור יום, הוא מסיק שהחיים שלו לא חשובים והוא מרגיש שאין לו מה להפסיד. זה מסלול מסוכן מאוד".

מה המצב בחינוך הפורמלי בתקופה הזו?

“מורים ערבים הושתקו בדיוק כמו התלמידים. הם פחדו. אז בבתי הספר אין מקום לדבר. בבית – אין מקום לדבר. ברשת – מסוכן לדבר. אפילו בין חברים, צעירים מפחדים שמישהו יצטט אותם או ידווח עליהם. וזה פוגע גם באמון שלהם במערכת החינוך. תלמידים מבינים שהמורים עצמם כבולים, מפחדים, לא מסוגלים לתת תשובות. זה פוגע בסמכות שלהם ופוגע בתחושת השייכות של בני הנוער לבית הספר".

תוכלי להרחיב על חלקה של המדינה בהקשר שבו אנחנו מדברות?

"בישראל קיימים פערים משמעותיים בהיקף התקציבים המופנים לילדים ולבני נוער בחברה הערבית בהשוואה לחברה היהודית. בפועל, כל ילד בחברה הערבית מקבל פחות משאבים חינוכיים, חברתיים וקהילתיים, לעיתים בפערים של עשרות ואף מאות אחוזים. כשנקודת הפתיחה אינה שוויונית, גם מרחב ההזדמנויות מצטמצם. כיצד נער או נערה בחברה הערבית יכולים לממש את הפוטנציאל שלהם, כאשר כבר בבסיס הם מקבלים פחות תמיכה מהמערכת?"

מה מייחד אם כן את 'ביתנא'? מה היא מציעה לנוער הערבי בעת הזאת?

"אנחנו לא תנועת נוער שמייבאת תוכן מערבי–ציוני ומנסה להתאים אותו לחברה הערבית. זה לא עובד. זה לא השפה, זו לא הזהות, זה לא החינוך שהם גדלים עליו. אנחנו יוצרים תוכן מתוך החברה עצמה – סיפורי כפר, מסורות, שורשים, זהות. הילדים אצלנו שואלים: למה בבתי ספר יהודיים עושים עבודת שורשים ואצלנו לא? והם צודקים. זה צורב. גם זה חלק מהמאבק שלנו.

‘ביתנא’ נותנת להם שייכות. מרחב שלא מפחד מזהות מורכבת. הילדים שלנו הפכו למותג בבתי הספר – כי אנחנו משקיעים בתוכן, ומדברים את השפה הנפשית, החברתית והתרבותית שלהם".

"‘ביתנא’ נותנת להם שייכות. מרחב שלא מפחד מזהות מורכבת. הילדים שלנו הפכו למותג בבתי הספר – כי אנחנו משקיעים בתוכן, ומדברים את השפה הנפשית, החברתית והתרבותית שלהם".

כמי שהייתה אמונה על מחקרים בארגון 'אקורד', תוכלי לספר על הממצאים לגבי יחסי יהודים–ערבים בתקופת המלחמה?

“ב’מדד השותפות’ גילינו משהו מדאיג, גם אם לא מפתיע: רמות השנאה והכעס גבוהות יותר בציבור היהודי מאשר בחברה הערבית, אבל רמת הפחד גבוהה הרבה יותר אצל הערבים. החברה הערבית שוב ושוב מושיטה יד. אבל הפחד שלה גדל. והנוער רואה את זה. הם רואים שהורים מפחדים מהמשטרה, שהם עצמם מפחדים לדבר ערבית ברכבת. הם רואים שהמדינה מתייחסת אליהם כאיום, לא כאל אזרחים שווי זכויות".

מני בבקשה את הדברים הדחופים ביותר שעל המדינה לטפל בהם בהקשר של החברה הערבית, במיוחד אחרי שנתיים של מלחמה.

"הדבר הראשון הוא להתמודד ברצינות עם גל האלימות והרציחות המתרחשות באור יום, ולהבטיח ביטחון בסיסי לכל אזרח. כל עוד האלימות בחברה הערבית נשארת לא מטופלת, הנוער שלנו ימשיך לזלוג למקומות שלא נרצה לראות אותם בהם. הדבר השני הוא להפסיק לפגוע בתקציבים ולהגדיל את ההשקעה בנוער בחברה הערבית. צריך לזכור שאנחנו מלכתחילה חברה מוחלשת, וכל קיצוץ פוגע בנו פי כמה וכמה. זה אסון. הדבר השלישי הוא להגדיל את ההשקעה בחינוך בלתי־פורמלי ובחינוך אלטרנטיבי. חלק גדול מבני הנוער לא מוצאים את מקומם בבתי הספר. נדרשים מרחבים אחרים, כמו 'ביתנא', שמאפשרים להם לחוש שייכות, להתמודד עם סוגיות זהותיות מורכבות, לפתח שיח, להתפתח ולצמוח".

למה את הכי מייחלת, ביחסי החברה הערבית והמדינה?

"אני רוצה ש‘ביתנא’ תהפוך לתנועת נוער רשמית, כדי שכל נער ונערה יזכו לחינוך איכותי, ערכי ומשמעותי, ללא קשר למין, גזע או דת. בעיניי זה חלק מהחזון של חברה צודקת ושוויונית יותר, ומהלך שיכול להוות מצפן ולקדם את החברה הערבית ואת החברה הישראלית כולה."

מערכת המנדליסט

18.12.25

"כועס, מבוהל, ואין לו איפה לדבר" – וטפה כנעאן על מצב הנוער בחברה הערבית