צילום: Sam Balye on unsplash
שכר הוגן למוסבים להוראה
07.10.22
תמר מילשטיין
תמר מילשטיין היא מנהלת תחום מורים חדשים ביחידה לכניסה להוראה במכללת קיי, בוגרת בית הספר למנהיגות חינוכית, מחזור י"ח
בעקבות הלימודים בבית הספר למנהיגות חינוכית, גמלה בי ההחלטה להעביר את האנרגיה התעסוקתית שלי מהשוליים/מגזר שלישי לעבר מרכז הבמה, כלומר למערכת החינוך הפורמלית. שנים רבות השפעתי מחוץ למערכת הממוסדת וכעת, כך חשבתי לעצמי שאני מספיק בשלה ומנוסה כדי להיכנס בעובי הקורה, לפעול ולהשפיע מבפנים.
מה רבה הייתה תדהמתי כשגיליתי שמשרד החינוך לא מכיר בעשרים שנות ניסיון שצברתי לפני שהחלטתי להצטרף לשירותיו. הסתבר לי שהוראה (במשרה שאינה בתקן), הנחייה, הדרכה, פיתוח תוכניות, ליווי צוות, בימוי, הפקה וניהול, אלה תחומים שאינם רלוונטים לקביעת דרגת ותק ושכר במשרד החינוך. וכך מצאתי את עצמי בעשור החמישי לחיי עם שכר של מורה מתחילה.
כבר בשלבים די מוקדמים של המעבר שלי לעבודה במערכת החינוך הפורמלית, הצטרפתי כמרצה למכללת קיי בבאר שבע, המכשירה מורים ומורות. כיוון שהייתי עבורם "המרצה", הקשבתי לתלונות התכופות של המתמחים שהנחיתי על השכר הנמוך שמציע משרד החינוך למורים בתחילת דרכם, אבל התביישתי לספר להם שאני מרוויחה אותו הדבר.
בשנים האחרונות אני מרצה בתכנית להסבת אקדמאים במכללה, ובמסגרת תפקידי כרכזת קורסי מורים חדשים, גם מלווה אותם בשלב הכניסה להוראה. הליווי של אנשים שהחליטו באמצע החיים לעשות, כמוני, שינוי תעסוקתי להוראה חשף בפני לאקונה אדירה במערכת.
בשנים האחרונות יש מצוקה גדולה של מורים במערכת החינוך. העבודה קשה ושוחקת, השכר נמוך ורבים נוטשים את המקצוע בשנים הראשונות. משרד החינוך, באמצעות מוסדות להכשרת מורים, קורא בעוז לבעלי ובעלות תואר אקדמי ללמוד לתעודת הוראה במשך שנה ולהפוך למורים ומורות בישראל. בעקבות משבר הקורונה, הפנייה להסבה מקצועית להוראה קסמה ללא מעט א.נשים, בעיקר כשהסלוגן המוביל היה "עבודה שהיא שליחות". המציאות העגומה היא שבשביל להחזיק משפחה, השליחות המסוימת הזו מחייבת גם עבודה שנייה אחרי שעות ההוראה.
בהסבת אקדמאים להוראה אפשר למנות שלוש קבוצות. עם הקבוצה הראשונה נמנים א.נשים צעירים יחסית, רווקים על פי רוב, שלמדו תואר ראשון במשהו, בד"כ משהו הומני, אבל לא רק, שפונים להוראה כמקצוע המשמעותי הראשון שלהם בשוק העבודה. כסטודנטים הם עבדו בעבודות מזדמנות כדי לממן את הוצאות המחייה והלימודים, אבל מבחינתם אלה לא היו עבודות לטווח הרחוק. הקבוצה הזו לא רחוקה בגיל מהסטודנטים הרגילים הלומדים הוראה לתואר ראשון וגם הסטטוס המשפחתי שלהם דומה. כשהם מסיימים את תעודת ההוראה והופכים למורים ומורות, נושא השכר מציק להם אבל הם מקבלים את הדין, משום שהם לא צריכים לפרנס משפחה עדיין ומשום שלא היו להם ציפיות, הרי כולם יודעים שמורה מתחילה מרוויחה שכר רעב.
הקבוצה השנייה של המוסבים להוראה אלה הם גמלאי צה"ל. הם כבר מבוגרים, בשנות הארבעים לחייהם, הם בעלי משפחות ו... יש להם פנסיה. המפגש של יוצאי הצבא עם ההוראה בכיתה הוא נושא מרתק. ההלם שהם חוטפים נוכח הפער בין המשמעת הצבאית לבין הכיתה חסרת המשמעת הוא עצום, אבל זה כבר נושא למחקר אקדמי, אם לא התפרסם כבר אחד כזה. לענייננו, גמלאי צה"ל מוטרדים מאוד ממה שקורה בתוך הכיתה, הרבה יותר ממה שקורה בתלוש השכר. עבורם העבודה בחינוך היא הכנסה שנייה. ואם לא די בכך, הרי שבמיוחד עבורם קבע משרד החינוך בתקנון שירות עובדי הוראה, סעיף 13, כי לקצינים בני 40 ומעלה שפרשו מצה"ל בדרגת רב סרן לפחות, והם בעלי תואר אקדמי – יוכר השירות הצבאי, עד 28 שנה, כוותק בהוראה.
חלק מחברי הקבוצה הזו מתגייסים להוראה אחרי השחרור מצה"ל כדי לנוע ישר לניהול, אחרים מלמדים בחלקיות משרה כדי לספק לעצמם עניין וערך כגמלאים. הרוב (מהתרשמות אישית שלי בלבד) לא נשארים לאורך זמן גם כשהשכר ההתחלתי לא רע (הכל יחסי כמובן). מסתבר שעבודת החינוך היא בכל זאת עבודה קשה.
הקבוצה השלישית, המעניינת ביותר לצורכי שכר והכרה בוותק היא א.נשים בני שלושים-ארבעים-חמישים, המבקשים לעשות הסבה מקצועית (משלל תפקידים) ולעבור לעסוק בהוראה. הסיבות להסבה מגוונות אבל יש לא.נשים אלו מספר מכנים משותפים: הם בעלי ניסיון תעסוקתי במגוון תפקידים, כהורים לילדים הם יודעים דבר או שניים על שיח והתמודדות עם ילדים ובני נוער וגם על שיח הורים-מורים. אולם, מה שמבדיל אותם מגמלאי צה"ל הוא החשיבות של השכר עבורם, גם ברמה הבסיסית של היכולת לפרנס משפחה וגם ברמת הדימוי העצמי. עבור א.נשים בקבוצה זו, המעבר לחינוך מלווה הרבה פעמים בפרידה כואבת מעבודה קודמת ומשכר גבוה בהרבה. מדובר בא.נשים שפוטרו או נפרדו מעבודה בנסיבות מורכבות. באמצע החיים (בשונה מהאקדמאים הצעירים) ובלי הכנה מוקדמת (בשונה מגמלאי צה"ל) הם מגיעים להוראה מעמדה מעורערת. העובדה שמשרד החינוך אינו מכבד את הידע והניסיון שצברו ולא מכיר בזה לצרכי ותק מערערת אותם עוד יותר. הם חשים שתלוש השכר מבזה אותם ותוהים אם קיבלו החלטה נכונה.
משרד החינוך קבע, כאמור, הוראות לקביעת ותק. צפייה ברשימה מלמדת כי רוב המקצועות לא מוכרים לצרכי ותק. יוצא מן הכלל הוא סעיף 19 לפיו, יקבל הכרה בוותק מי שמלמד את המקצוע שאותו למד באקדמיה ובו עבד. למשל, מורה לביולוגיה, שהוא בעל תואר במדעים ועבד כלבורנט. אם אותו מורה עבד שנתיים כלבורנט ואח"כ התקדם בחברה לתפקידים נוספים, הוא יקבל הכרה בשנתיים בלבד. בפועל, מעטים זוכים שהוותק המקצועי ארוך השנים שלהם יוכר.
אחד ממאפייני העידן הנוכחי הוא התנועה בין מקומות עבודה. מחקרים מלמדים כי צעירים היום מחזיקים במקום אחד בממוצע כשלוש או ארבע שנים. אם משרד החינוך רוצה להיות רלוונטי במשחק הזה הוא צריך להיפרד ממודל הקביעות, שהפך לכלוב של זהב עבור מורים ומורות רבים, שהיו שמחים לעשות משהו אחר בחייהם אחרי כמה שנים בהוראה. במקביל, עליו להכיר בניסיון ולשלם שכר הוגן לכל אלו שאחרי שנים במקומות אחרים בחרו לבוא לעבוד בהוראה. ועד אז, תלמידי ישראל ימשיכו לאבד כל שנה מורות ומורים איכותיים.
מה רבה הייתה תדהמתי כשגיליתי שמשרד החינוך לא מכיר בעשרים שנות ניסיון שצברתי לפני שהחלטתי להצטרף לשירותיו. הסתבר לי שהוראה (במשרה שאינה בתקן), הנחייה, הדרכה, פיתוח תוכניות, ליווי צוות, בימוי, הפקה וניהול, אלה תחומים שאינם רלוונטים לקביעת דרגת ותק ושכר במשרד החינוך. וכך מצאתי את עצמי בעשור החמישי לחיי עם שכר של מורה מתחילה.
כבר בשלבים די מוקדמים של המעבר שלי לעבודה במערכת החינוך הפורמלית, הצטרפתי כמרצה למכללת קיי בבאר שבע, המכשירה מורים ומורות. כיוון שהייתי עבורם "המרצה", הקשבתי לתלונות התכופות של המתמחים שהנחיתי על השכר הנמוך שמציע משרד החינוך למורים בתחילת דרכם, אבל התביישתי לספר להם שאני מרוויחה אותו הדבר.
בשנים האחרונות אני מרצה בתכנית להסבת אקדמאים במכללה, ובמסגרת תפקידי כרכזת קורסי מורים חדשים, גם מלווה אותם בשלב הכניסה להוראה. הליווי של אנשים שהחליטו באמצע החיים לעשות, כמוני, שינוי תעסוקתי להוראה חשף בפני לאקונה אדירה במערכת.
בשנים האחרונות יש מצוקה גדולה של מורים במערכת החינוך. העבודה קשה ושוחקת, השכר נמוך ורבים נוטשים את המקצוע בשנים הראשונות. משרד החינוך, באמצעות מוסדות להכשרת מורים, קורא בעוז לבעלי ובעלות תואר אקדמי ללמוד לתעודת הוראה במשך שנה ולהפוך למורים ומורות בישראל. בעקבות משבר הקורונה, הפנייה להסבה מקצועית להוראה קסמה ללא מעט א.נשים, בעיקר כשהסלוגן המוביל היה "עבודה שהיא שליחות". המציאות העגומה היא שבשביל להחזיק משפחה, השליחות המסוימת הזו מחייבת גם עבודה שנייה אחרי שעות ההוראה.
בהסבת אקדמאים להוראה אפשר למנות שלוש קבוצות. עם הקבוצה הראשונה נמנים א.נשים צעירים יחסית, רווקים על פי רוב, שלמדו תואר ראשון במשהו, בד"כ משהו הומני, אבל לא רק, שפונים להוראה כמקצוע המשמעותי הראשון שלהם בשוק העבודה. כסטודנטים הם עבדו בעבודות מזדמנות כדי לממן את הוצאות המחייה והלימודים, אבל מבחינתם אלה לא היו עבודות לטווח הרחוק. הקבוצה הזו לא רחוקה בגיל מהסטודנטים הרגילים הלומדים הוראה לתואר ראשון וגם הסטטוס המשפחתי שלהם דומה. כשהם מסיימים את תעודת ההוראה והופכים למורים ומורות, נושא השכר מציק להם אבל הם מקבלים את הדין, משום שהם לא צריכים לפרנס משפחה עדיין ומשום שלא היו להם ציפיות, הרי כולם יודעים שמורה מתחילה מרוויחה שכר רעב.
הקבוצה השנייה של המוסבים להוראה אלה הם גמלאי צה"ל. הם כבר מבוגרים, בשנות הארבעים לחייהם, הם בעלי משפחות ו... יש להם פנסיה. המפגש של יוצאי הצבא עם ההוראה בכיתה הוא נושא מרתק. ההלם שהם חוטפים נוכח הפער בין המשמעת הצבאית לבין הכיתה חסרת המשמעת הוא עצום, אבל זה כבר נושא למחקר אקדמי, אם לא התפרסם כבר אחד כזה. לענייננו, גמלאי צה"ל מוטרדים מאוד ממה שקורה בתוך הכיתה, הרבה יותר ממה שקורה בתלוש השכר. עבורם העבודה בחינוך היא הכנסה שנייה. ואם לא די בכך, הרי שבמיוחד עבורם קבע משרד החינוך בתקנון שירות עובדי הוראה, סעיף 13, כי לקצינים בני 40 ומעלה שפרשו מצה"ל בדרגת רב סרן לפחות, והם בעלי תואר אקדמי – יוכר השירות הצבאי, עד 28 שנה, כוותק בהוראה.
חלק מחברי הקבוצה הזו מתגייסים להוראה אחרי השחרור מצה"ל כדי לנוע ישר לניהול, אחרים מלמדים בחלקיות משרה כדי לספק לעצמם עניין וערך כגמלאים. הרוב (מהתרשמות אישית שלי בלבד) לא נשארים לאורך זמן גם כשהשכר ההתחלתי לא רע (הכל יחסי כמובן). מסתבר שעבודת החינוך היא בכל זאת עבודה קשה.
הקבוצה השלישית, המעניינת ביותר לצורכי שכר והכרה בוותק היא א.נשים בני שלושים-ארבעים-חמישים, המבקשים לעשות הסבה מקצועית (משלל תפקידים) ולעבור לעסוק בהוראה. הסיבות להסבה מגוונות אבל יש לא.נשים אלו מספר מכנים משותפים: הם בעלי ניסיון תעסוקתי במגוון תפקידים, כהורים לילדים הם יודעים דבר או שניים על שיח והתמודדות עם ילדים ובני נוער וגם על שיח הורים-מורים. אולם, מה שמבדיל אותם מגמלאי צה"ל הוא החשיבות של השכר עבורם, גם ברמה הבסיסית של היכולת לפרנס משפחה וגם ברמת הדימוי העצמי. עבור א.נשים בקבוצה זו, המעבר לחינוך מלווה הרבה פעמים בפרידה כואבת מעבודה קודמת ומשכר גבוה בהרבה. מדובר בא.נשים שפוטרו או נפרדו מעבודה בנסיבות מורכבות. באמצע החיים (בשונה מהאקדמאים הצעירים) ובלי הכנה מוקדמת (בשונה מגמלאי צה"ל) הם מגיעים להוראה מעמדה מעורערת. העובדה שמשרד החינוך אינו מכבד את הידע והניסיון שצברו ולא מכיר בזה לצרכי ותק מערערת אותם עוד יותר. הם חשים שתלוש השכר מבזה אותם ותוהים אם קיבלו החלטה נכונה.
משרד החינוך קבע, כאמור, הוראות לקביעת ותק. צפייה ברשימה מלמדת כי רוב המקצועות לא מוכרים לצרכי ותק. יוצא מן הכלל הוא סעיף 19 לפיו, יקבל הכרה בוותק מי שמלמד את המקצוע שאותו למד באקדמיה ובו עבד. למשל, מורה לביולוגיה, שהוא בעל תואר במדעים ועבד כלבורנט. אם אותו מורה עבד שנתיים כלבורנט ואח"כ התקדם בחברה לתפקידים נוספים, הוא יקבל הכרה בשנתיים בלבד. בפועל, מעטים זוכים שהוותק המקצועי ארוך השנים שלהם יוכר.
אחד ממאפייני העידן הנוכחי הוא התנועה בין מקומות עבודה. מחקרים מלמדים כי צעירים היום מחזיקים במקום אחד בממוצע כשלוש או ארבע שנים. אם משרד החינוך רוצה להיות רלוונטי במשחק הזה הוא צריך להיפרד ממודל הקביעות, שהפך לכלוב של זהב עבור מורים ומורות רבים, שהיו שמחים לעשות משהו אחר בחייהם אחרי כמה שנים בהוראה. במקביל, עליו להכיר בניסיון ולשלם שכר הוגן לכל אלו שאחרי שנים במקומות אחרים בחרו לבוא לעבוד בהוראה. ועד אז, תלמידי ישראל ימשיכו לאבד כל שנה מורות ומורים איכותיים.
הדעות המובעות במגזין מייצגות את כותביהן וכותבותיהן בלבד ולא את המגזין בכללותו. כמו כן, אין לראות בדעות אלה עמדה רשמית או אחרת של קרן מנדל.
כל הזכויות שמורות למנדליסט © 2023