המחנה שלי

עד לפני שנים לא רבות, החומה האידאולוגית שסגרה אותי בתוך המחנה שלי הייתה בצורה ובלתי עבירה. מעל לכל ספק או פקפוק, הייתה לי תחושה של נעלות מוסרית, של בעלות על הצדק, של עמידה בצד הנכון של המתרס בכל נושא וסוגייה שעלו לסדר היום. הסוגיה הפלסטינית, יחסי חרדים-חילונים, ימין מול שמאל, מרכז מול פריפריה וכו'. העמדה האוטומטית לא עמדה ולו שבריר של שנייה למבחן, אלא ניצבה מיידית כדי ליישר קו עם "המחנה שלי". אבל בשנים האחרונות החלו להופיע סדקים בחומה הזו. הם לא מוטטו אותה ולא העבירו אותי לצד השני של המתרס, אבל הם הגדילו אצלי את הספק. לא מדובר באמונה, אלא ממש בסטטיסטיקה. כלומר, לא הפכתי מיהודי חילוני ליהודי מאמין או משמאלני לימני או מליברל לשמרן, אלא התחלתי להטיל ספק בוודאות המוחצת שהציבה את הצדק, המוסר והאמת לצידי. ייתכן שבחלק גדול מהזמן אני אכן צודק, אבל האם יכול להיות שאני צודק כל הזמן? ייתכן מאד ש"המחנה שלי" אכן מחזיק בדעות הומניסטיות ומכילות יותר, אבל האם כל דעה אחרת ניגפת מפניהן רק בשם הפרוגרסיביות? איפה ומתי נקבע כי ישנה אמת אחת בלבד, מי שם אותה בידינו ואיך בכלל ניתן לקיים דיון אמיתי ומשמעותי בסיטואציה כזו?

כמו כדי להרחיב את הסדק שנוצר בחומה, החלו להצטבר אצלי מקרים שמפרקים את העמדות הבינאריות של "המחנה שלי" ומפוררים את השורות האחידות למראה שלו. החמלה הוכחה כשמורה למגזרים ספציפיים מאד, הסולידריות הופנתה רק למי שערכיו דומים וההומניות נעצרה בכניסה לירושלים ובני ברק. הקבוצה הזו, שבשנים האחרונות העלתה על נס את התפישה הספקטרומית על פני התפישה הבינארית, לא הצליחה להתמודד עם רעיונות מורכבים או עם מציאות מורכבת. היא חתרה לתשובה, ותמיד לאותה התשובה – הצדק אתנו.

בעיסוקים המקצועיים שלי ניסיתי לפתוח צוהר אל כל מי שנחשבו "אחרים". רציתי להכיר באמת, אבל בחלק גדול מהמקרים גם אצלם חומה בצורה מנעה מאתנו להפגש פנים מול פנים. עבורם הייתי שונא ישראל, מתבולל, שמאלן, אנטי חרדי ומתנשא. אבל מהר מאד התברר לי שגם הם שבויים באותה הקונספציה שהחזיקה בי, גם להם היה נדמה שהצדק עומד לצידם בכל רגע ובכל דיון. ייתכן מאד שייאוש מסויים התחיל לחלחל אז, הבנה שגם אם נקיים שיח הוא יהיה שיח חירשים ללא שום תכלית. הפער שקיים בינינו מונע מאתנו לראות האחד בשני שותפים אמיתיים. "המחנה שלי" והמחנה שממול פשוט לא יכולים לייצר שום נקודת השקה רכה שלא תוביל למלחמת אחים.

"המחנה שלי" ולא סתם כך ללא מרכאות, כי בשלב הזה כבר ידעתי מזמן שהוא לא באמת שלי. ההמצאה הזו של "שמאל ציוני" נראתה ועודה נראית לי כמו אקרובטיקה ורבלית. הרגשתי שתחת הקטגוריה השמישה הזו נעשה שימוש מוגזם בהומניזם, שהוא למעשה סלקטיבי ושתחתיו יש סירוב עיקש לבוא במשא ומתן פרגמטי עם המציאות. 

על הרקע הזה הגיעה פנייה מהתכנית למנהיגות בתרבות יהודית במכון מנדל. פנייה תמוהה מאד יש לומר, כי מה לי וליהדות, ומעל לזה – מה לי ולמנהיגות? הרי על חלקי ביהדות "המחנה שלי" אנס אותי לוותר ועל מנהיגות מעולם לא פנטזתי. אבל קול אחר שנשמע מבין השורות והמילים משך אותי. פתאום נפתח חלון למפגש עם אנשים שאינם מקבוצת השווים שלי, שמגיעים ממקום אחר ושונה, שפועלים מתוך סט ערכים שאני לא באמת מכיר. פתאום יש מצב למשא ומתן. פתאום יש סדק בחומות שבשני הצדדים.

אבל ההתחלה הייתה רחוקה מאידיליה. לכולם היו התניות והפעלות אוטומטיות שחיכו לרגע הזה. היה מתח, היה פחד, היה חוסר אמון, היו צעקות והיעלבויות ולא מעט רגעים של ייאוש. אבל בתוך כל אלה, החלו זרמים עדינים ולא מוכרים לרחוש. דרך לימוד ומפגש קבוע, נוצרה הזדמנות לשיחה שאינה סביב מטעני הנפץ המוכרים, נפתח חלון להיכרות. החיכוך מול הזיזים והזיפים של "האחר" הפך ממטרד כואב לפעולה מפרה, וכל התגובות האוטומטיות הפכו ללא רלוונטיות. זה לקח זמן ודרש אומץ וסבלנות, אבל קשה לתאר את תחושת ההתרה המופלאה שחשתי כשהצלחתי לקיים שיחה עמוקה ומשמעותית עם א.נשים שעד לפני רגע היו במידה לא מבוטלת האויבים שלי.

השיעורים העיוניים שלמדנו יחד היו חשובים ועוררו דיונים מרתקים, אבל הרווח האמיתי היה ההיכרות. הרי אני לא יכול לשנוא בצורה עיוורת את מי שחלקתי איתו ארוחה ושמעתי ממנו על ילדיו, אני לא יכול להתכחש לסבל של מגזר שפתאום קיבל פנים, וגם ההיפך. דרך המפגש הזה הצלחתי לצאת מהעמדה המסוכנת שראתה בי הדוניסט חסר זהות, שקראה לי "עגלה ריקה", שכינתה אותי סכנה למדינה. המפגש הזה, שכוחות גדולים מונעים אותו על מנת לגרוף רווח פוליטי, סייע לי לגבש עמדה מנומקת ומורכבת יותר, הרחיב את נקודת המבט שלי וסייע לי לרכוש עוד ועוד זוגות משקפיים להביט דרכן על העולם. השנה הזו, וכל מה שקרה אחריה, שינו את הדרך שבה העולם מסתכל עליי ואני עליו. המפגש הכל כך טבעי והכל כך חריג הזה הפכו את החיים שלי למלאים יותר, את העמדה שלי למורכבת ומנומקת יותר ואת מציאות שלי לעשירה וצבעונית יותר. האם אני עדיין חלק מ"המחנה שלי"? למען האמת? לא חושב שאי פעם באמת הייתי.