תווי פנים

קווים לדמותה של אושרת סיסו

משנה למנכ"ל ומנהלת מוזיאון בית יגאל אלון בגינוסר. מתגוררת עם בן זוגה אלון וילדיהם אביגיל, ארז ואחינועם במושב אילניה שבגליל התחתון.
תוויפנים אושרת
עין

נקודות עיוורון של אחרים שמצער אותי לראות –

ניתוק עד כדי ניכור. פעם חשבתי שבחברה הישראלית, אנחנו חוטאים בניתוק אחד מהשני, כי אנחנו לא מכירים. אבל המדרון היה תלול מזה. אנחנו מנוכרים. שבויים בתוך פוליטיקת זהויות, אלופים בסיסמאות, חלשים בהסכמות.

ריחוק הוביל לניתוק, ניתוק הוביל לניכור.

הקבוצות שמהן מורכבת החברה הישראלית סובלות מעיוורון אחת כלפי השנייה, ורק רגעי משבר מצמיחים רגעי סולידריות יקרים, שבהם אנחנו מתגלים כחברה שבנויה על נתינה והתגייסות.

פה

הטעם הספרותי והמוזיקלי שלי –
יהודה עמיחי. ההוויה שלי כל כך ישראלית, שאצלו אני שבויה בהשתקפויות של החוויות הישראליות.

לאונרד כהן הוא בעיניי הגדול מכולם ובזכות אהבתי לפולק אמריקאי התאהבתי גם בלהקת ג'ין בורדו שמייצרת מוזיקה מעולה.

מצח

מחשבה שמעסיקה אותי כעת –

"יש לי חור בלב בצורה שלך"....
כתבו יפה הג'ירפות.

לי יש חור בלב בצורה של שבעה באוקטובר. נראה לי שלכולנו.

בעיניי אסור לבזבז את המשבר הנוכחי. לפצע הזה לא יהיה פלסטר ואולי יש לו דווקא את היכולת לרפא גם פצעים ישנים?

האם המשבר הזה יעמיק או שמא יעזור לנו למצוא את הדרך מחדש?

אוזן

משפט ששמעתי בילדותי ואני לא יכולה לשכוח –

"למה את עושה סיפור מכל דבר, בינתי"?

סבתא שלי היבנאלית, טוני פלח ז"ל היקרה, לקחה אותי בגיל עשר לראות שחיטה של כבש. זו כמובן חוויה נוראית, בגיל 10 ובכלל.

אני זוכרת את השוחט מנפח את הריאות אחרי השחיטה עניין שגרם לי לברוח ולהתחיל ריצת אמוק ברחובות יבנאל. אחרי שעתיים חזרתי לבית של סבתא שלי עוד מבוהלת עד עמקי נשמתי והיא בפשטות שלה הסבירה לי בכמה משפטים את מהות החיים לתפיסתה וסיפרה לי על החוויות שלה כניצולת שואה בלוב. מאותו יום אני לא נוגעת בבשר, אבל נשאר בי זיכרון שנצרב באשר לפער הבין-דורי ולפער בין הילדות שהייתה לי לבין החוויות שהיא עברה כילדה.

לחי

דברים שמעלים בי חיוך –

אני בהתרפקות על הרגעים האחרונים של ילדותיות בתוך הבית. הם מעלים בי את החיוך הרחב ביותר. הילדה הקטנה שלי בת 5. הגדולים שלי כבר לא מתחבאים בארון שלי כשהם משחקים מחבואים בבית, לא מציירים על עצמם בטושים וכבר לא נשפך להם חול מהגרביים כשהם חולצים נעליים בסלון.

אני משתדלת להפסיק לכעוס על הבלאגן. נשאר רק להתרפק עליו, לחייך לתוכו.

אף

משהו טוב לגבי עצמי שכל הזמן היה שם ורק לאחרונה גיליתי אותו –

אני חיה בתוך הפרעת קשב. היא תמיד היתה שילוב של אתגר וכישרון. חוסר היכולת שלי לווסת את עצמי יכולה להזיק לי ולפעמים לגרום לחיוּת בעוצמות גבוהות ובתנועתיות רבה.

הגעתי לגיל 40 ומצאתי את העזרה שהייתי צריכה, הסתבר לי שאני אדם של בוקר,
ונכנסתי למועדון החמש בבוקר שבו היקיצה מוקדמת, ואני רצה לתוך יער בית קשת שמאחורי הבית.

חצי שעה של ריצה מהירה בזריחה מסדרת לי את הראש, מפרקת לי את הבלאגן במוח ומייצבת את המחשבות.

גבות

מעורר בי תימהון –

כמה חוויות קשות עברנו בשנה וחצי האחרונות. אני מלאת פליאה לנוכח היכולת שלנו כחברה וכעם להיות "עוף חול", לקום כל פעם מחדש.

מאחלת שנפרוש כנפיים במהרה גם הפעם. אמן!