שייכות תחילה

מוחמד קונדוס, מנהל תיכון עירוני ל״ג, מבקש לגדל תלמידות ותלמידים שמרגישים שייכים, ושיודעים שגם להם יש אחריות בעיצוב המציאות. תגובה למסתו של גילי רומן "יש לך מנדט", על האחריות החינוכית בעת בחירות

יש מי שרואה בעיסוק הפוליטי תוספת לחינוך. לעתים הוא נתפס כתוספת מסוכנת, שכדאי להשאיר מחוץ לשער בית הספר. אני חושב שזו טעות. אם מטרת החינוך היא לבנות את האדם, ואני מקווה שעל ההנחה הזאת כולנו מסכימים, הרי שבניית אדם כוללת בניית אדם מודע, פוליטי וחברתי; אדם אחראי, שייך ומעורב בקהילה שלו; אדם שיודע מה הוא רוצה מחייו ומה הוא רוצה עבור החברה שלו; אדם שאכפת לו מעצמו, מהשכונה, מהעיר ומהמדינה שהוא חי בה. חינוך שמוותר על כל אלה אינו ניטרלי, הוא פשוט חלקי.

לכן אני לא מבין מדוע עלינו לחכות עד שהתלמידים יהיו בני 18 כדי לדבר איתם על הסוגיות האלה. חינוך מהסוג שאני מדבר עליו חייב להתחיל כבר בבית הספר היסודי, במועצת התלמידים, ברחוב ובשכונה. ילדה שיש לה רעיון לשינוי בבית הספר, שמגישה אותו להנהלה ונאבקת עליו, מרגישה בגוף מה זה אומר להשפיע. כשהיא תעמוד יום אחד מול הקלפי האמיתית, ההצבעה תהיה המשך של משהו שהיא כבר מכירה, ולא טקס זר שמוטל עליה פעם בכמה שנים.

חינוך פוליטי אינו אומר לתלמידים למי להצביע. הוא מראה להם שלקול שלהם יש משקל, ושלמשקל הזה נלווית אחריות. את הכוח הזה של החינוך צריך לשים על השולחן, לא להתנצל עליו, ולהשתמש בו כדי לקדם את החברה למקום טוב יותר.

חינוך פוליטי אינו אומר לתלמידים למי להצביע. הוא מראה להם שלקול שלהם יש משקל, ושלמשקל הזה נלווית אחריות. את הכוח הזה של החינוך צריך לשים על השולחן, לא להתנצל עליו, ולהשתמש בו כדי לקדם את החברה למקום טוב יותר

בימים אלו הדיון בבית הספר שלנו מתמקד בשתי מערכות בחירות. האחת היא זו שכולם מדברים עליה, זו שתכריע מי ישב בכנסת ומי ירכיב את הממשלה. השנייה מתנהלת במסדרונות. תלמידות ותלמידים מגישים מועמדות למועצת התלמידים, עוברים מכיתה לכיתה ועומדים מול חבריהם כדי לשכנע. הם מציעים פרויקטים, מנסחים מצע. בסוף הדרך מוצבת קלפי בכל כיתה, וכל תלמיד ותלמידה בוחרים מי ייצג אותם. אני לא רואה בתהליך הזה הצגה או סימולציה. זה מיקרוקוסמוס של מה שקורה בחוץ, מותאם לגיל ולמידות של בית הספר. תלמיד שעבר את התהליך הזה, שניסח רעיון, שיכנע, הפסיד או ניצח וקיבל אחריות, יודע משהו על דמוקרטיה שאי אפשר להבין מספר לימוד.

מעבר לכך, לקראת הבחירות הארציות הזמנו פאנל. ביקשנו לחשוף את התלמידים למפה הפוליטית ולמגוון המפלגות, אבל לא דרך נציגי מפלגות. הבאנו אנשים שעובדים בשטח, למשל פעילה או פעיל חברתי שנאבקים על ייצוג תושבי יפו מול העירייה או מול הכנסת. לא רצינו לצבוע את הדיון בצבע של מפלגה אחת. רצינו שהתלמידים יפגשו אנשים שדוגלים בעבודה בשטח, וילמדו שעשייה פרקטית כזו לא פחות חשובה מהתמודדות במפלגה.

מוחמד קונדוס
מוחמד קונדוס

שייכות היא הא׳–ב׳

ביפו, שאלות פוליטיות ולאומיות אינן נושא לשיעור אזרחות. הן חלק מהדרך לבית הספר. לבית ספר ביפו אין אחריות גדולה יותר מאשר לבתי ספר אחרים, אבל בזכות המיקום והתלמידים אני חש את האחריות ליצירת מודעות בצורה מהותית. אני מאמין ששינוי פוליטי אמיתי יבוא רק דרך חינוך משמעותי.

ובכל זאת, יש כאן משהו שאני רוצה לומר במפורש. בעיניי אנחנו נמצאים ברגע קריטי של החברה הערבית-פלסטינית בישראל: רגע שבו חיוני שתלמידות ותלמידים ערבים יבינו את המשקל שלהם, ואת האחריות שלהם להשפיע. ולא רק על הקהילה שלהם, אלא על תמונת העתיד של כולנו. אני מאמין שבין הקירות של בית הספר שלנו גדלה עכשיו מנהיגות, שבעוד חמש או עשר שנים עשויה לשנות את פני המציאות.

המושג שמלווה אותי בכל זה הוא שייכות. בעיניי זה הא׳–ב׳ של השיחה החינוכית. תלמיד שמרגיש שהמקום אינו שלו לא ייקח עליו אחריות. כשאנחנו עובדים על שייכות, אנחנו מגדלים דור שהוא גם שייך, גם אחראי וגם מחויב למציאות שלו. דור שידע לטפח את המציאות הזאת, וגם לשנות אותה כשצריך.

כאן אני צריך להודות שיש מילים שעייפו אותי. פלורליזם, דו־קיום, חיים משותפים: כשהן נשארות כותרות הן מתרוקנות מתוכן. חינוך לחיים משותפים של יהודים וערבים לא יכול לדלג על יחסי הכוח, על האי-שוויון ועל המחלוקות. אנחנו צריכים לגדל דור שמכיר את האתגרים האלה מקרוב, ושמביא את החיים המשותפים לפרקטיקה המבוססת על שוויון אמיתי ועל צדק אמיתי.

מלמטה-למעלה, מלמעלה-למטה

לעיתים שואלים איפה מתחולל השינוי העמוק: במוסדות החינוך והקהילה או במערכת הפוליטית שמקבלת את ההחלטות עליהם? אני לא מאמין בבחירה הזאת; שני הצדדים חייבים לפעול יחד. מלמטה, העבודה היא על הבסיס: בתי הספר, הרחוב, השכונה. מלמעלה, חברות וחברי כנסת צריכים לחוקק חוקים שישרתו את השינוי החינוכי שאנחנו מבקשים. זה לא תמיד עובד ככה, אני יודע. אבל בלי סנכרון בין השטח לבין הפוליטיקה, השטח נשחק והפוליטיקה מתנתקת.

שני הצדדים חייבים לפעול יחד. מלמטה, העבודה היא על הבסיס: בתי הספר, הרחוב, השכונה. מלמעלה, חברות וחברי כנסת שיחוקקו חוקים שישרתו את השינוי החינוכי שאנחנו מבקשים

אני עוסק בחינוך ובתרבות כבר 16 שנה. בתיאטרון, במוזיקה, באקטיביזם, בחיבורים בין קהילות ובמחאות. לא פעם שואלים אותי אם שקלתי להיכנס לפוליטיקה. היו לי מחשבות כאלה, וייתכן שיהיו גם בעתיד. בינתיים אני איש של שטח, ואני בוחר בחינוך. לא מפני שזו בריחה מהפוליטיקה, אלא מפני שבעיניי זו הזירה הכי פוליטית שיש, וגם הכי חשובה.

כשאני חושב על התלמידות והתלמידים שעומדים השבוע מול הקלפי בכיתה, אני לא מאחל להם לבחור במועמד מסוים. אני מאחל להם שיהיו שמחים. שיאהבו את העיר שלהם ואת המדינה שלהם, שיתנו ויצמחו להיות האנשים שהם רוצים להיות, ושיגשימו את החלומות שלהם; שיחיו בשלום ובביטחון בלי פחד מפני העתיד. זו, בסופו של דבר, הפוליטיקה שלי.


קראו את המסה של גילי רומן "יש לך מנדט"
קראו את "האומץ לחנך" – תגובתו של נתי שטרן
קראו את "חינוך לאי נחת" תגובתו של מוחמד קונדוס

קראו תכנים נוספים בנושא:

מחשבות שמלוות אותנו בדרך. מסות, טורי דעה וכתיבה הגותית על חינוך, חברה ותרבות. כאן מתנסחות העמדות, נשאלות השאלות ונבחנות אפשרויות חדשות לפעולה.

מוחמד קונדוס

מוחמד קונדוס

אקטיביסט, איש חינוך ואמן רב תחומי, מנהל תיכון עירוני ל״ג 'יאפא אלמוסתקבל' ביפו. הוביל מספר יוזמות חינוכיות ביפו, בהן תוכנית ״עין למחר״, תיאטרון אלסראיא, והמרכז לנוער בסיכון. לשעבר מנהל בית הספר הדו־לשוני 'אליף בית' בבית ברל. בוגר בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, מחזור כ״ח

23.10.26

מחשבות שמלוות אותנו בדרך. מסות, טורי דעה וכתיבה הגותית על חינוך, חברה ותרבות. כאן מתנסחות העמדות, נשאלות השאלות ונבחנות אפשרויות חדשות לפעולה.

שייכות תחילה

מוחמד קונדוס, מנהל תיכון עירוני ל״ג, מבקש לגדל תלמידות ותלמידים שמרגישים שייכים, ושיודעים שגם להם יש אחריות בעיצוב המציאות. תגובה למסתו של גילי רומן "יש לך מנדט", על האחריות החינוכית בעת בחירות