הנס השביר של הדמוקרטיה

לקראת הבחירות הקרובות שוחחנו עם הפילוסוף פרופ' משה הלברטל על מה שמונח על הכף: היחסים בין דמוקרטיה לליברליזם, האפשרות לחיות יחד מתוך מחלוקת, והאחריות המוטלת על מערכת החינוך ועל מנהיגות חינוכית בשמירה על הדמוקרטיה

משה הלברטל

מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים, בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק וחבר סגל בבית ספר למנהיגות חינוכית. הלברטל הוא מחברם של ספרים רבים, ביניהם מהפכות פרשניות בהתהוותן (מאגנס, 1997) בין תורה לחכמה: ר' מנחם המאירי ובעלי ההלכה המיימונים בפרובנס (מאגנס, 2000), Idolatry בשיתוף עם אבישי מרגלית (Harvard, 1992), People of the Book: Canon, Meaning and Authority (Harvard, 1997). פרופ' הלברטל הוא חתן פרס ברונו מטעם קרן רוטשילד וחבר האקדמיה הלאומית למדעים של מדינת ישראל.

פרופ' משה הלברטל, מהפילוסופים הבולטים והפוריים בישראל, הוא חוקר מחשבת ישראל ופילוסופיה פוליטית. לקראת הבחירות הקרובות, ובצל המחלוקות העמוקות המעצבות את החברה הישראלית, הזמנו אותו לשיחה על יסודות הדמוקרטיה ועל התנאים המאפשרים את קיומה. ביקשנו לברר מדוע אין להפריד בין דמוקרטיה לערכים ליברליים, מה מאפשר לחברה להכריע מחלוקות ללא אלימות, ומה תפקידם של החינוך ושל מנהיגות חינוכית בטיפוח אזרחות דמוקרטית פעילה. השיחה נעה בין השאלות הפילוסופיות היסודיות לבין האתגרים הקונקרטיים הניצבים לפתחה של החברה הישראלית ובסופה גם קריאה לבוגרות ובוגרים להיכנס לזירה הפוליטית.

האם לדעתך הבחירות שבפתח הן אכן גורליות כפי שרבים אומרים, ואם כן באילו מובנים?

״הבחירות הן גורליות משום ששני נושאים גדולים ניצבים כרגע על הפרק. הנושא הראשון הוא פנים ישראלי: מאבק היסוד המהותי שהתפתח בשנות הקדנציה של הממשלה הנוכחית על שאלות חוקתיות בסיסיות. למשל, מעמד בתי המשפט, מעמדה של הכנסת, שבמובן מסוים גורלה של הדמוקרטיה הישראלית תלוי בהם. בנוסף, מעמדו של השירות הציבורי, מה מידת העצמאות או הכפיפות של השירות הציבורי לממשלה. הנושא השני קשור בשאלות של המרחב הגיאופוליטי, לא בשאלות הפנימיות. בחברה הישראלית קיים ויכוח עמוק על האתיקה של הפעלת הכוח המדינתי ביהודה ושומרון ובחזיתות המלחמה, על שאלות נוקבות של שמירה על אינטרסים ביטחוניים אל מול זכויות אדם, על השאלה האם ועד כמה קיימת אפשרות של פתרון בדרכי שלום לסכסוך הדמים שאנו מצויים בו, ועל השאלות עם מי מקיימת ישראל בריתות ערכיות ואנושיות במרחב הבינלאומי. הנושאים הגיאופוליטיים הללו עומדים גם הם על הפרק, והכרעה שלהם לכאן או לכאן תעצב במובנים רבים את אופיה של המדינה. יש עוד שני מישורים מרכזיים שאמורים לעמוד על הפרק, אבל הם לא בהכרח עומדים בלב הקמפיינים של המפלגות השונות: המישור החברתי־כלכלי, שתחתיו נכנסות סוגיות כמו המשבר במערכת החינוך הציבורית והשלכותיו על מוביליות ושוויון; יוקר המחיה; החרפת הפערים הכלכליים והפשיעה, בעיקר בחברה הערבית. הנושאים האלה צריכים להיות גורליים בבחירות, כי הם כרוכים בשאלות ערכיות יסודיות, ברגישויות אנושיות רחבות, אבל בפועל שני הנושאים הראשונים מאפילים עליהם ומערכת הבחירות לא בהכרח מתנהלת סביבם".

כולם טוענים שהם מדברים בשם הדמוקרטיה. בצד אחד טוענים לפעולה בשם ערכים ליברליים ומנגד טוענים לפעולה בשם העם ורצון העם. תוכל לעשות סדר מושגי בהקשר הזה?

״כאן אנחנו עוברים לרובד פילוסופי, אבל הוא מאוד משמעותי לגבי הכיוונים של החברה בישראל והמערב בכללו. יש ניסיון לתאר איזשהו מתח בין מגבלות שמגיעות מהכיוונים הליברליים של זכויות מיעוטים, זכויות הפרט וכולי, לבין הרעיון של שלטון רוב, שהוא הרעיון הדמוקרטי, ושתי הקבוצות היריבות כאילו אוחזות כל אחת בדגש אחר. אבל כשחושבים לעומק על דמוקרטיה, העקרונות הליברליים למעשה משורגים בה באופן בלתי נפרד ואין מתח בין שני קטבים. הרעיון הבסיסי בעל הערך בדמוקרטיה הוא שוויון, לא עקרון הרוב. דהיינו, שאדם אחד שווה קול אחד. כך, לכל אדם שהמדינה קובעת את גורלו יש משקל שווה ביכולת להשפיע על האופן שהגורל שלו יעוצב. הרעיון של השוויון קודם לרעיון הרוב, כי תמיד נשאל מאיזה שלם מגיע הרוב. הרי ההתקדמויות הגדולות בדמוקרטיה הן הרחבה של מאגר המשתתפים: בהתחלה רק בעלי רכוש, אחר כך רק גברים, וכולי. על פי התפיסה הדמוקרטית, האזרחים יכולים ליטול את גורלם בידם. לכן, למשל, פגיעה בזכויות מיעוטים אינה פגיעה בליברליזם, אלא במה שהוא בעל ערך בדמוקרטיה.

מה עוד בעיניך הוא בעל ערך מרכזי בדמוקרטיה?

״מה שמדהים בדמוקרטיה הוא שמדובר בשלטון באמצעות מילים. הרי איך נבחרת מפלגה או איך נבחר אדם להנהיג? על ידי כך שהצליחו לשכנע מספיק אנשים, מספיק אזרחיות ואזרחים, שיש להם רעיונות טובים ונכונים. המנהיג משכנע שיש לו אפשרויות להוציא את הרעיונות האלה לפועל. הוא לא תפס את השלטון בכוח צבאי, הוא לא ירש אותו מאבותיו, הוא לא קנה אותו בכסף – רק באמצעות כוחה של המילה. זו אפשרות אנושית לא מובנת מאליה. לכן, דמוקרטיה היא דבר כל כך שביר ועם היסטוריה קצרה מאוד בתולדות האנושות. עצם הרעיון שמה שיקבע את המרחב הציבורי הוא מילים הוא דבר עצום. עם זאת, צריך לזכור שכדי שלמילה או לטענה תהיה משמעות, נדרש מרחב של חופש מחשבה וחופש ביטוי. זאת אומרת, חובה שיהיו גם דעות אחרות ושאפשר יהיה להתווכח, להתעמת, לחלוק. דהיינו, הרעיון של חופש הביטוי, ההגנות הליברליות על חופש ביטוי, על אופוזיציה חיה, על עיתונות חופשית, על חופש המידע – כל ההגנות האלה הן לא הגנות חיצוניות לרעיון של שלטון הרוב. הן בעלות ערך בבסיס הרעיון הדמוקרטי. בלעדיהן, הרעיון הדמוקרטי הוא למעשה חלול, כי אז מה שאנחנו נשארים איתו הוא לא שכנוע וטענות אלא אינדוקטרינציה״.

מה שמדהים בדמוקרטיה הוא שמדובר בשלטון באמצעות מילים. אדם שנבחר לא תפס את השלטון בכוח צבאי, הוא לא ירש אותו מאבותיו, הוא לא קנה אותו בכסף – רק באמצעות כוחה של המילה. זו אפשרות אנושית לא מובנת מאליה

למעשה, הדמוקרטיה מאפשרת לנו לקבל הכרעות מהותיות באמצעות מילים.

"דמוקרטיה היא דרך בלתי אלימה להכרעה בוויכוחים שקיימים בתוך החברה. גם הערך הזה הוא דבר עצום והישג אנושי לא טריוויאלי. בחברה הישראלית יש ויכוח בשאלות מהותיות ויש לנו פרוצדורה לא אלימה שנקראת בחירות, שנועדה להכריע בשאלות האלה. למעשה, הרגע הגדול בדמוקרטיה מתרחש כשהמפסיד, במיוחד אם הוא המפסיד המכהן, מרים טלפון למנצח ואומר: ׳הפסדתי את השלטון׳, ועוזב. לא צריך לכלוא אותו, לא צריך לחסל אותו ואת המשפחה שלו, לא צריך לפתוח מלחמה כדי להדיח אותו. צריך לזכור שללא רעיונות ליברליים אי אפשר לקיים את ההכרעה הזאת. למה המיעוט מקבל הכרעה כזאת? כי הוא יודע שהבחירות לא רומסות את המיעוט ואת זכויותיו, ויודע שיש לו תמיד את הסיבוב הבא, שבו יוכל  לשנות את ההכרעה הזאת. הוא לא נמחק, הוא עדיין קיים. אילו הוא היה נמחק, לא היינו יכולים לדבר על הכרעה לא אלימה.

ויש עוד משהו. הליברליזם קובע שתפקיד המדינה הוא להגן על חירויות של אזרחים ואזרחיות ושל קהילות להכריע בנוגע לצורת חייהם כפי שהם מבינים אותה, כל עוד הם שומרים על זכות דומה לאלה שעל ידם. אם המדינה הייתה קובעת לנו, למשל בעקבות בחירות, האם נחלל שבת או נשמור שבת, כלומר הייתה חודרת ללב המחויבויות הזהותיות הכי בסיסיות של חיינו, לא היינו מקבלים הכרעה כזו בצורה לא אלימה".

מה המשמעות של המתח בין דמוקרטיה לליברליזם, כשחושבים על היכולת שלנו לחיות יחד בתוך מחלוקת?

"מצד אחד, הפופוליסטים אומרים שלרוב מגיע לשלוט ומונעים זאת ממנו, ומצד שני יש, לכאורה, את ה'אליטה' הליברלית שלא נותנת – כך על פי טענות פופוליסטיות – לרוב לשלוט. אני טוען שהמתח הזה הוא אי הבנה עמוקה של מהי דמוקרטיה ומה בעל ערך בדמוקרטיה. לוויכוח הזה, בדרך שבה הוא מתנהל, יש פוטנציאל הרסני ליכולת שלנו לחיות ביחד. דיברנו על למה דמוקרטיה, ועל למה למעשה אי אפשר להפריד בין ערכים ליברליים לדמוקרטיה. עכשיו אגיד משהו יותר ישיר על למה ליברליזם. ליברליזם הוא שמאפשר למעשה לחיות יחד מתוך אי הסכמות. הדבר הבסיסי בליברליזם הוא בתפיסת תפקידה של המדינה להגן על החירות של אזרחים ואזרחיות לחיות את חייהם כפי שהם מבינים אותם ורואים לנכון, כל עוד הם נותנים זכות דומה לאלה שעל ידם. בלי זה אין לנו חיים משותפים מתוך אי הסכמה. מעבר לכך, זה גם יאפשר לנו להפוך את אי ההסכמה הזאת לא למשהו שמפורר אותנו מבפנים, אלא למשהו שמעשיר אותנו. זה יכול להיות מאוד מעשיר".

אתה מוצא ששיטת הבחירות שלנו עדיין רלוונטית לחברה שהיא כל כך משוסעת ומקוטבת?

"זו שאלה מעניינת, האם אפשר יהיה באמצעות שינויים בשיטת הבחירות להתגבר על המחסום הסקטוריאלי. יכול להיות שאפשר. נגיד, אם נקיים בחירות לא יחסיות, שיהיה להן גם מרכיב אזורי. אבל זה גם סיפור מאוד מסובך מבחינה מעשית. מה שכל הסקטורים צריכים להבין הוא שמדיניות סקטוריאלית בסוף פועלת נגד הסקטורים עצמם. קבוצה אומרת 'אם אני לא אגן על האינטרסים שלי, המדינה לא תדאג להם'. יש חוסר אמון עצום בין המדינה לקהילות. אז אם אני רוסי, מזרחי, חרדי או ערבי וכולי, אני צריך לדאוג לקבוצה שלי, ולפעמים תוך כדי כך להשיג הרבה יותר כוח מהאחוז הריאלי שלי במדינה. אגב, החסימה של הקול הערבי מהיכולת להשתתף בשלטון למעשה מעקרת את הכוח שלו כסקטור שיכול להביא הישגים לקבוצה שלו. יש בהחלט בעיה באופן שבו המדינה מטפלת בחברה הערבית. זה נושא שמצריך תיקון מאוד עמוק, אם אנחנו כבר מתמודדים עם השאלות השונות שבחירות חושפות.

בחירות זה לפעמים כמו צילום רנטגן של חברה. אפשר באמצעותן לקרוא אותה מבפנים: לראות איך היא מתארגנת, על מה היא מתווכחת, איך היא מתנהלת, וכולי. אחד הדברים שצריכים להיות מאוד יקרים לנו הוא המסגרת הזאת בעצמה, ואיך אנחנו משמרים אותה, אולי אפילו – איך אנחנו עושים לה מקסימיזציה. לשמר למשל את העובדה שמתנהלת פה בכלל שיחה. אנחנו שואלים, האם בכלל מתנהלת פה שיחה, או שזה רק רצף השמצות הדדי? האם הנושאים שעל הפרק עולים ברצינות? הייתי אומר שזה הדבר המקודש בבחירות – הרעיון שהבחירות האלה אמורות היו לבטא בצורה מלאה את המחלוקות, את האפשרויות השונות. לצערנו, אנחנו יודעים שאין לזה ביטוי מלא".

האם נכון לומר שיש ציבורים בישראל שבהם הבחירה היא לא באמת חופשית? למשל, אחוז לא מבוטל של אזרחים מקבלים הוראות מסמכויות דתיות כיצד להצביע.

 "זו שאלה מורכבת. האם הם עושים את זה מהסכמה? מהי הסכמה במקרה הזה? כל הרעיון הדמוקרטי זה שהאזרח הוא לא מנוהל. כל אזרח חושב לעצמו מהן החלופות, מה נראה לו או לה נכון. זו אחריות. אזרחות בחברה דמוקרטית היא לא רק פריווילגיה, אלא גם אחריות – לגורלך, לגורל המשפחה שלך, לגורל האזרחים והאזרחיות שעל ידך. לסמכויות דתיות במדינת ישראל אין יכולת לכפות על בני הקהילה שלהם כיצד להצביע באמצעים של ענישה, קנסות וכולי. בנות ובני הקהילה קיבלו על עצמם מרצונם את הוראות הרבנים שלהם ברוח המחויבויות הקהילתיות שלהם. בקלפי עומד כל בוחר אל מול מצפונו וערכיו, ואם הוא בוחר לצעוד בעקבות גדולי התורה זאת הכרעתו שלו, לא ניתן לתאר את ההצבעה שלו כבחירה לא חופשית."

Simanim 2114 DSC07561
פרופ׳ משה הלברטל. ״אזרחות בחברה דמוקרטית היא לא רק פריווילגיה, אלא גם אחריות״. צילום: קרן מנדל ישראל

יש בקרב ציבורים מסוימים פחד שמא תוצאות הבחירות לא יכובדו, למשל, או שיהיו שיבושים מכוונים בהליך הבחירות.
"ברגע שאתה לא מכבד את תוצאות הבחירות, מה שאתה אומר זה בעצם זה שאין לנו פרוצדורה לא אלימה. כדי להתמודד עם זה, צריך להיות גוף בלתי תלוי במערכת הפוליטית שנקרא מערכת המשפט, שהוא מספיק עצמאי. ושיש לו יכולת לעגן ולנהל את מה שקוראים פה 'טוהר הבחירות', שזה בכלל ביטוי מאוד מעניין".

מה לדעתך מערכת החינוך צריכה לעשות כדי שילדים וילדות יבינו מהי דמוקרטיה במובן העמוק של המילה, ולא רק במובן של הטלת הפתק בקלפי?

"לגבי מערכת החינוך – צריך להפוך את הדמוקרטיה מסיסמה שהיא לפעמים קצת חלולה, לדבר שהוא בעל משמעות לתלמידים. לשאול מה הערכים החשובים בה, ולמה חשוב להילחם ולהגן עליה? לנהל שיחה כמו שניהלנו עכשיו בצורה מתמשכת ומגוונת. אבל בעיקר, עליה להחזיר למילה את הכבוד שלה ואת המשקל שלה. כן, זה המובן של חינוך. למילה צריך שיהיה משקל. מילים צריכות לשקף מחשבה, לשקף רעיון, לשקף ערך. אם דמוקרטיה היא שלטון על ידי מילים, שזה, שוב, הישג אנושי לא מבוטל, אז למילה צריך להיות משקל. חינוך לדמוקרטיה צריך לבחון מהו המשקל של המילה, מה הטענה, מה החלופות. לשאול: מה עומד פה להכרעה? מי אנחנו רוצים להיות? באותה מידה כדאי לשאול, אגב, מה לא עומד להכרעה? שאלות של צדק חלוקתי, שאלות אודות האחריות שלנו אחד כלפי השני. חינוך הוא המקום שבו צריך לאפשר קשב ופתיחות לטענות, וכמה שיותר לחסן ממניפולציות שקשורות בכלים של המדיה החדשה".

אין דבר יותר נאצל מלהיכנס לתפקידי מנהיגות. יש תפיסה כזאת שמי ששורד את המערכת הפוליטית, משהו לא טוב בו, וזו תפיסה נוראה. אין דבר יותר נאצל ויותר חשוב מהשליחות הציבורית, ואסור להירתע ממנה. היא שוות ערך לשליחות החינוכית

איך, באמת, ניתן לחסן מהשליטה המסוכנת של הטכנולוגיות הדיגיטליות?

״דווקא בגלל הערך העליון של המילה הדמוקרטיה פגיעה למניפולציות רטוריות. ביוון, מולדת הדמוקרטיה, הבינו שזו נקודת הפגיעות הגדולה ביותר שלה. זו אחת השאלות החשובות שעומדות על הפרק: איך אנחנו יוצרים מערכת חינוך שבה התלמידים והתלמידות שלנו פתוחים לטענות וחסינים ממניפולציות? זה אולי הדבר היקר ביותר בדמוקרטיה, וצריך לשאול איך בחינוך – ולא רק בחינוך, אלא גם בחקיקה, אפשר להתגבר על זה. איך מתגברים על הכוח המפתה של האימג', של הדימוי״.

מה תפקידם של בוגרי ובוגרות מנדל כמנהיגים חינוכיים או כמי שמצויים בעמדות מפתח משפיעות?

"לכל אזרח בחברה דמוקרטית יש משקל שווה בעיצוב גורלו. זו אחריות. כדי לממש את האחריות הזאת, צריך ללמוד ולהבין, וצריך לגבש עמדה. גיבוש עמדה הוא תהליך, ולכן כל ההתקדמויות הדמוקרטיות היו קשורות בהרחבה של השכלה וחינוך ציבורי. אחרת איך אפשר לעצב אזרחות? מסוגלות? אחד הדברים העמוקים שפועלים נגד הרעיון הדמוקרטי היא התחושה ההולכת ומעמיקה של היעדר מסוגלות, שהתוצאה שלה היא עזיבה של המרחב האזרחי. ברגע שאתה עוזב את המרחב האזרחי, בעצם אין לך משקל. איך מייצרים השתתפות, שיחה, הבנה, הכרה בכך שזה חשוב? השאלות האלה צריכות להיות מרכזיות במערכת החינוך.

לגבי הבוגרים והבוגרות של מנדל, אנסח זאת ככה: המחשבה שהכול פוליטי, שהכול הוא משחק כוח, היא סופה של הפוליטיקה. צריך להגיד לשם מה, ועל מה, ומה הסוגיות שבמחלוקת; על מה אפשר או אי אפשר להתפשר ואיך מצליחים לחיות יחד מתוך אי הסכמות. כלומר, צריך שהערכים ינחו את השיחה והפעולה, לא משחקי הכוח. לשם כך נדרשת מערכת שיש לה פרספקטיבה מעבר להתכתשות עצמה. לזה אנחנו קוראים חינוך. אני חושב שכדאי שהבוגרים והבוגרות של מנדל ייכנסו למרחב הפוליטי. בעיניי, אין דבר יותר נאצל מלהיכנס למרחב הזה, לתפקידי מנהיגות. יש תפיסה כזאת שמי ששורד את המערכת הפוליטית, משהו לא טוב בו, וזו תפיסה נוראה. אין דבר יותר נאצל ויותר חשוב מהשליחות הציבורית, ואסור להירתע ממנה. היא שוות ערך לשליחות החינוכית. לחוקק – אין דבר יותר גדול מלחוקק. כן. זה 'והלכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא'. מה הוא מחוקק אף אתה מחוקק. אין מעשה יותר נאצל. יש בעיניי שליחות מאוד גדולה בכניסה לשדה של העשייה הציבורית במרחב הזה".

קראו תכנים נוספים בנושא:

מחשבות שמלוות אותנו בדרך. מסות, טורי דעה וכתיבה הגותית על חינוך, חברה ותרבות. כאן מתנסחות העמדות, נשאלות השאלות ונבחנות אפשרויות חדשות לפעולה.

יונית נעמן

משוררת, מסאית, עורכת המנדליסט, בוגרת בית הספר למנהיגות חינוכית, מחזור י"ח

23.10.26

מחשבות שמלוות אותנו בדרך. מסות, טורי דעה וכתיבה הגותית על חינוך, חברה ותרבות. כאן מתנסחות העמדות, נשאלות השאלות ונבחנות אפשרויות חדשות לפעולה.

הנס השביר של הדמוקרטיה

לקראת הבחירות הקרובות שוחחנו עם הפילוסוף פרופ' משה הלברטל על מה שמונח על הכף: היחסים בין דמוקרטיה לליברליזם, האפשרות לחיות יחד מתוך מחלוקת, והאחריות המוטלת על מערכת החינוך ועל מנהיגות חינוכית בשמירה על הדמוקרטיה