קיימות מתחילה בקהילה

עדי שגיא

עוסקת ביוזמות חברתיות ותרבותיות בתחום הפלייס-מייקינג, ומשמשת כיו"ר הוועד המנהל של עמותת שבועת האדמה בבאר שבע. בוגרת תכנית מנהיגות תרבות במרכז מנדל למנהיגות בנגב, מחזור ג'

עדי שגיא היא בעלת תואר ראשון בעיצוב פנים מטעם המכון הטכנולוגי חולון (2001) ושבע שנות ניסיון בסטודיו לעיצוב Dupoux Design בניו-יורק. בשש השנים האחרונות היא עוסקת ביוזמות חברתיות ותרבותיות בתחום הפלייס-מייקינג, ומשמשת כיו"ר הוועד המנהל של עמותת 'שבועת האדמה' בבאר שבע המקדמת חקלאות עירונית, חינוך סביבתי ופיתוח קהילתי. אחד מהדברים הבולטים שעושה העמותה, הוא הפיכת שטחים נטושים בעיר לגינות אקולוגיות. "אלה פיסות טבע מפעימות, שופעות בערוגות ירק, פרחים, עצי פרי וחרקים," מספרת שגיא. ובלב המהלך כולו, לדבריה, ניצבת הקהילה.

איך ומתי התחלת להתעניין בקיימות, חברה ותרבות?

"תמיד אהבתי לאסוף דברים ולשפץ אותם, לקנות בחנויות יד 2 ואף פעם לא אהבתי להסתובב בקניונים ולעשות קניות. למרות זאת, לאחר לידת בני הבכור בארצות הברית, כשהבנתי שאפשר לרכוש טיטולים באמזון, ערכתי שם הרבה מהקניות שלי. זה היה קל ונוח ומהיר, והחבילות הגיעו ממש עד פתח הבית. לא הקדשתי אז מחשבה לנושא של תביעת הרגל הפחמנית שאני משאירה לסביבה".

מתי אם ככה הנושא הפך להיות אישי?

"הנקודה שבה הנושא הזה הפך אצלי ממודעות לערך, וממש התחלתי לפעול בנושא, הייתה כשהתחילו לחלק את ה'פחומי' – הפחים החומים שעיריית באר שבע חילקה לתושבים. המשרד להגנת הסביבה השיק בזמנו תכנית להפרדה בין פסולת רטובה ליבשה, ועשרות רשויות מקומיות פרסו פחים חומים בבנייני מגורים. במקביל, הם עברו דלת-דלת וחילקו פחים חומים קטנים לדיירים, לטובת הפסולת הרטובה. אז התחלתי להפריד".

אבל לא הסתפקת בהפרדה. הלכת עוד צעד קדימה.

"נכון. באותה תקופה, עמותת 'שבועת האדמה' הקימה בשכונת מגוריי את חוות בארי ופתחה את שעריה ואת הקומפוסטר שלה לתושבים. ומאז ועד היום אני הילדים מפרידים את הפסולת האורגנית בבית. אני שומרת אותה במקפיא ופעם בשבוע לוקחת אותה לקומפוסטר שמספק לנו קומפוסט איכותי בחילופי עונות לערוגות הירקות, לעצים ולצמחים השונים שאנחנו מגדלים. לראות את הזבל הופך למשאב זה לא עניין של מה בכך, ועיקרון המיחזור מקבל משמעות ומסמל את המעגליות והיכולת שלנו בני האדם ליצר מהלכים משמעותיים וחיוביים".

ובינתיים גם נחשפת לנושא של אקלים וקיימות באופן תיאורטי.

"נכון. בשנים האחרונות נושא הקיימות הפך להיות ערך מרכזי בחיי, ובנוסף לפעולות אישיות שאני עושה מתגבשות אצלי גם תובנות על המציאות שבה אנו חיים. למשל, שמיחזור זה לא תמיד דבר טוב, ולפעמים אפילו יכול להיות הרבה יותר מזיק ממה שחושבים; או על מיחדוש (upcycle), מושג שבארץ כמעט לא מכירים, ורק לאחרונה תופס תאוצה. ובכלל, שקיימות לא קשורה רק לסביבה".

אלא מערבת גם כסף גדול.

"העובדה שבסופו של יום הכסף מנצח קשה לי. אנחנו מכירים את התופעה של 'גרינווש' – כשחברות או תאגידי ענק מציעות כסף עבור פעילויות קהילתיות 'ירוקות' לגופים ציבוריים כמו עיריות, שתמיד זקוקות לכסף. הפעולות ה'ירוקות' האלו לא תמיד חיוביות. אנחנו מדברות על קיימות ואקלים, אבל הפעולות האלו קשורות בעיני יותר לאקלים החברתי שאנחנו מעודדים בעולם המערבי שבו אנחנו חיים".

אבל את לא מתייאשת ויוזמת גם פעולות בנושא קיימות. ספרי על יוזמות שלך בתחום.

"יש שתי פעולות שאני מאוד גאה בהן, אחת כבר מיושמת בהצלחה, והשנייה עדיין בעבודה. המיזם הראשון התרחש בין סבבי הקורונה. אני ושותפתי למיזם, מיכל ליפטשר, בוגרת המחזור הראשון של התוכנית למנהיגות תרבות, הקמנו תכנית פלייסמייקינג (place making) לתושבי באר שבע".

לא כולם מכירים את המושג. מה זה פלייסמייקינג?

"פלייסמייקינג זו גישה תכנונית-חברתית הפועלת מלמטה למעלה (bottom-up) שמטרתה לשדרג שטחים ציבוריים ולהפוך אותם למקומות חיים, מזמינים וקהילתיים".

ומה כללה התוכנית שיזמתן?

"מטרת התוכנית הייתה לתת למשתתפים ולמשתתפות כלים בתחום של פלייסמייקינג, שיוכלו ליישם בסביבת המגורים שלהם. במהלך 13 מפגשי התוכנית כללנו תיאוריה וכן רכיב מעשי שיישמנו במרחב העירוני. החלטנו לפעול במתחם השוק העירוני בבאר שבע ונתנו לקבוצה לחקור את המרחב, לערוך סקרים ולחשוב מה נחוץ במרחב כדי לגרום לאנשים לעבור חוויה חדשה, מעבר לקנייה עצמה. משתתפי התוכנית בחרו לעבוד בשלושה מרחבים: מבנה קיים בכניסה לשוק, הטמעת מציאות רבודה בתוך מרחב השוק ופעולה ברובע ב' – אזור האוכל של השוק. בכל אחד מהמרחבים הדגש היה על שימוש חוזר באלמנטים קיימים השייכים למרחב ומסמלים אותו".

ספרי מה עשיתם בשלושת האתרים האלו בשוק.

"במרחב הראשון נבחרו טלפונים ציבוריים של בזק, שכמובן כבר אינם בשימוש. חברות וחברי הקבוצה החליטו להפוך אותם לאלמנטים מושכים וצבעוניים. במרחב השני, בהמשך המסלול, ארגזי שוק הפכו לטלוויזיות אשר באמצעות מציאות רבודה (augmented reality) הפכו צילומים יומיומיים לסרטונים קצרים שניתן היה לראות כאשר העוברים והשבים סרקו אותם. וברובע האוכל נתלו 'שנדלירים' עשויים מארגזי שוק שצבענו ושיבצנו לתוכם צמחייה וגופי תאורה. כל גוף נצבע בצבע בולט ונתלה בצמתים ראשיים כדי לקשט את המרחב וגם לשמש כנקודת ציון. כך, אפשר מעתה לומר 'אני נמצאת מתחת לשנדיליר הצהוב,' ולא את שם הרחוב. את השנדילרים ניתן לראות מקצה אחד של השוק עד לקצה השני".

והמיזם השני, שנמצא עדיין בעבודה.

"המיזם השני שלי נקרא 'רחוב רוקם.' זה מיזם חברתי-סביבתי שעושה שימוש חוזר, מה שנקרא מיחדוש, של שאריות שמשוניות – שילוט חוצות, אלמנטים של ג'ימבורי וכולי, שלא ניתנים למחזור בשל הרכב החומר. אנחנו הופכים את החומרים האלו למעין פיקסלים מלבניים – צורה החוזרת על עצמה באותו הגודל ובצבעים שונים – ותולים אותם על גדרות רשת במרחב הציבורי, בדרך כלל סביב מוסדות חינוך ומגרשי ספורט. את החלקים ניתן להשאיר על הגדר כיצירת אמנות או לתלות ולהוריד ולהשתמש בהם למשחק וללמידה. אופן תליית החלקים ופירוקם אינו מורכב (כמו לגו), כך שקהל היעד יכול להיות מגוון ורב גילי. החלקים מגיעים בערכות מוכנות מראש הכוללות גם דוגמאות ומערכי שיעור שניתן לפעול על פיהם. בפעילות יכולים לקחת חלק קבוצות או יחידים. מה שיפה לראות זה את שיתופי הפעולה סביב הגדר שאינם ברורים מאליהם וכך הופך המיזם גם לחברתי".

מהניסיון שלך, איך מנהיגים שינוי בעיר ובעירייה?

"אצלנו בבאר שבע זה בבחינת יש מאין. השיח בנושא הסביבה חייב להיות נוכח בכל הדרגים ובכל הערוצים, מהמדינה ועד לפרט. צריך לשלב בין פעולות שמוכתבות מלמעלה, top-down, כחלק ממדיניות ארצית ועירונית ששמה לעצמה מטרה לחולל שינוי בכל תחומי החיים ולהיות נוכחת בהם בצורה מערכתית, עד לפעולות bottom-up שמגיעות מהתושבים, בהמשך לשיח ופעולות שמתקיימות במרחב שפוגש את כל הקהלים והמגזרים החיים בו".

ספרי לנו מה קורה היום בבאר שבע מבחינת קיימות.

"כיום בעיר באר שבע יש מספר פעולות שצומחות מתוך הרשות. בשנה האחרונה קורמת עור וגידים תוכנית חדשנית לפתרונות הצללה עירוניים, כחלק מהתוכנית הלאומית להצללה וקירור המרחב העירוני שאושרה על ידי ממשלת ישראל, ששמה לה ליעד להגיע ל-70% כיסוי צל עצים (צל רציף) במדרכות ברחובות עירוניים. בנוסף, יש היום תקן חדש בעירייה של אילנאית – מומחית בתחום של טיפול בעצים במרחב הציבורי. במגזר השלישי יש הרבה ארגוני סביבה שפועלים זה לצד זה, כל אחד בתחומו והרשות מאפשרת ותומכת בהם".

ויש גם דוגמאות לתושבים שפועלים מלמטה למעלה.

"כן. יש תושבים שלוקחים חלק בנושאי סביבה שונים, ובעיקר אני שמה לב שהרשות הבינה את הכוח של התהליך הזה ואת היתרון שלו לשני הצדדים. לדוגמה, יש קבוצת פעילים שהנושא קרוב לליבם. יש להם קבוצת וואטסאפ שבה הם מתריעים על נושאים שונים – למשל כריתה ללא אישור, השקיה תקולה או יוזמות חדשות בנושא העצים ופעילויות סביבתיות וקהילתיות בעיר. המון מרחבים מוזנחים, פתאום הופכים ל'מקום' בגלל פעולה וקריאה מצד התושבים בשטח".

עדי שגיא
עדי שגיא. "כל נושא הסביבה והקיימות מתחיל ומסתיים בחינוך"

כמובן, אי אפשר בלי להתייחס לחשיבות העליונה של חינוך בתחום הזה.

"אין ספק שכל נושא הסביבה והקיימות מתחיל ומסתיים בחינוך, פורמלי ובלתי פורמלי. כשהילדים יתחילו לדבר במושגי סביבה, יגיעו הביתה ויבקשו מההורים לעשות את הפעולות שהם לומדים במסגרות החינוך, תגדל המודעות בקרב הקהל הרחב. אם ידברו עם הילדים על חסכון במזון, הם יגיעו הביתה ויעלו את הנושא בזמן ארוחת הערב; ואם ילמדו אותם על הפרדת פסולת, אולי הם יתחילו להפריד פסולת בבית, כמו שקרה אצלי. יש למשרד החינוך המון תכנים בנושא קיימות באתר. התכנים האלו צריכים לעשות את דרכם ללמידה ועשייה פעילה בשטח, שמתבצעת על ידי צוותי החינוך. אצלנו, למשל, יש יוזמה שהגיעה מחוץ לרשות, מיזם 'סביב העץ', שהרשות הצליחה להטמיע. במסגרת היוזמה יש שלושה 'פעוטוני עצים' בשלושה מוסדות חינוך ברחבי העיר. לכל תלמיד ותלמידה בבתי הספר האלו יש שתיל עץ שהוא או היא מטפחים במשך שנתיים, ולאחר מכן שותלים אותו ברחבי העיר. זאת התחלה קטנה, אבל מאוד משמעותית לעיר".

לסיום, שתפי אותנו במיזמי קיימות מעניינים שמהווים השראה עבורך.

יש אינספור. בשוודיה, בעיר אסקילסטונה, יש מיזם מפורסם שנקרא ReTuna, זה 'קניון המיחדוש' הראשון בעולם. במרכז המסחרי הזה פועלות רק חנויות שמוכרות פריטים משומשים ומחודשים. ביגוד, ריהוט, צעצועים, אלקטרוניקה ואפילו חנות מזון שמבוססת על מזון שהצילו – וכל זאת בסביבה אסתטית ומודרנית כדי להימנע מהתחושה של שוק פשפשים צפוף. המרכז, שנוסד בתמיכת העירייה, זכה גם להצלחה מסחרית רבה. המתחם כולל בית קפה וסדנאות חינוך, המשולבים בקניון כדי להפוך את החוויה לנעימה ומזמינה וכדי למשוך קהל רחב. צמוד למרכז קיים גם מרכז מיחזור עירוני אליו תושבים מוזמנים להביא חפצים שהם אינם זקוקים להם. באופן זה, הפסולת של האחד הופכת חומר גלם לאחר, ובכך מוארך משך החיים של המוצרים. ההצלחה של ReTuna היוותה השראה לפרויקטים דומים בעולם: למשל מרכז Resirkula בנורווגיה שבו כ-14 חנויות יד שנייה בתחומים שונים פועלות בצמוד לתחנת מיחזור עירונית בדגם כמעט זהה.

גם בתל אביב יש משהו דומה.

בתל אביב יש את המיזם Just A Second. מיזם סביבתי, חברתי, כלכלי שפועל לקידום כלכלה מעגלית בישראל באמצעות פיתוח מודלים מערכתיים של שימוש חוזר ומיחדוש. במסגרת המיזם נאספים אלמנטים שהיו מיועדים להטמנה – פסולת מפינוי דירות בפרויקטים של התחדשות עירונית, מחנויות ומשרדים בקניונים ומאשפה עירונית. הפריטים עוברים תיקון ומיחדוש בעזרת מתנדבים, בהדרכתם של מעצבים, ונמכרים במתחם מעוצב. במתחם יש גם חנות-גלריה, סלון אירוח ובית מלאכה למיחדוש.

קראו תכנים נוספים בנושא:

הצצה לפעולות, ליוזמות ולהתערבויות המבקשות להשפיע ולקדם שינוי. כתבות ושיחות עם בוגרות ובוגרים על שלל האופנים שבהם מתגבשת תפיסת עולמם והופכת למציאות.

דנה אריאלי

פרופ׳ דנה אריאלי היא היסטוריונית העוסקת במחקר ובצילום תוך התמקדות ביחסי הגומלין בין אמנות לפוליטיקה בדמוקרטיות ובדיקטטורות. מציגה מעבודותיה בארץ ובעולם ואוצרת תערוכות. חברת סגל ביחידת הבוגרות והבוגרים של קרן מנדל.

29.07.26

הצצה לפעולות, ליוזמות ולהתערבויות המבקשות להשפיע ולקדם שינוי. כתבות ושיחות עם בוגרות ובוגרים על שלל האופנים שבהם מתגבשת תפיסת עולמם והופכת למציאות.

קיימות מתחילה בקהילה