המהפכה המדעית והטכנולוגית של מאתיים השנים האחרונות הביאה לקידמה מבורכת, האריכה את תוחלת החיים ושיפרה את איכותם לאין שיעור. אך לקידמה זו ישנם מחירים כבדים, המתבטאים בניצול חסר תקדים של משאבי כדור הארץ. הכלכלה המודרנית מכוונת לצמיחה בלתי פוסקת, הנסמכת על תרבות צריכה אגרסיבית ומואצת. אורך החיים של מוצרים מתקצר דרמטית; חברות אופנה משיקות קולקציות בקצב מסחרר, וכוס פלסטיק המשמשת לשתייה במשך עשרים שניות מותירה חותם זיהומי למשך מאות שנים. בפועל, האנושות מנצלת את משאבי כדור הארץ באופן היוצר גירעון אדיר. אנו חיים טוב יותר מאי פעם בעבר, אך עושים זאת במידה רבה על חשבון בנינו ונכדינו.
המשבר האקולוגי העולמי מציב בפני האנושות כולה אתגר הישרדותי ומוסרי חסר תקדים, אך יציבותה ושלומה של הבריאה כמעט ואינם מעסיקים כיום את יושבי בית המדרש, העוסקים בלימוד תורה. נדמה כי השיח הסביבתי נותר נחלתן של קבוצות מסוימות בחברה, בעוד שעולם התורה מדיר את רגליו מדיון מעמיק בו. בניגוד למציאות הזאת, אני סבור שהחובה המוסרית והדתית של אנשי חינוך דתיים וחרדיים היא לברר את עמדתנו בסוגיה זו, ולהשמיע קול ברור וצלול שיהדהד גם מחוץ לבית המדרש, שכן התעלמות איננה פריבילגיה אפשרית. גיבוש עמדה תורנית סדורה בשאלות אקולוגיות עשוי לתרום רבות לחברות אחרות, דתיות ושאינן דתיות, ובכך לפצות על משקלה היחסי הקטן של החברה החרדית בקרב האוכלוסייה הכללית. המטרה צריכה להיות כפולה: התעוררות מוסרית פנימה, והצבת מצפן אתי ייחודי החוצה.
החובה המוסרית והדתית של אנשי חינוך דתיים וחרדיים היא לברר את עמדתנו בסוגיית המשבר האקולוגי, ולהשמיע קול ברור וצלול שיהדהד גם מחוץ לבית המדרש
המציאות האקלימית ומשבר האחריות
השנים האחרונות רצופות אירועי קיצון אקלימיים, המעוררים מחשבה עמוקה על אחריותנו לשמירת עולמו של הקדוש ברוך הוא. המגמה ברורה ומוחשית, ומורכבת ממספר תהליכים הרי אסון: שריפות ענק במערב ארצות הברית, ברזיל, אוסטרליה, אירופה וסיביר מעידות על התחממות קיצונית; מפלס המים באוקיינוסים עולה, שוניות האלמוגים נכחדות, ויכולת ההגנה של האוקיינוסים על החיים בכדור הארץ הולכת ונפגעת; מעשי האדם כבר הרסו או פגעו לחלוטין בשני שלישים משטחם של יערות הגשם, המהווים מקור חמצן קריטי לעולם; הצטברות הפלסטיק באוקיינוסים יצרה זיהום אדיר, והדיג העודף עלול להביא למצב שבו, בתוך שנים ספורות, יימצא בים יותר מיקרו-פלסטיק מדגים. כל אלו מהווים איום של ממש על המשך החיים בעולמו של הקב"ה. רוב המדענים מסכימים שיש קשר הדוק בין מעשי ידי האדם לבין אירועי הקיצון הללו, ואף חוזים כי בתוך דור או שניים העולם עתיד להשתנות כמעט לבלי הכר. לנוכח זאת עולה השאלה האם נושא חובתנו כלפי צאצאינו אינו חשוב דיו לעיסוק דתי ומוסרי? מדוע סוגיה זו אינה מצויה באופק החשיבה של בית המדרש?
נראה כי הניכור נובע ממספר גורמים המשולבים זה בזה. ראשית, זהו תחום חדש יחסית ולכן נעדר מסורת ארוכה של דיון הלכתי. שנית, בית המדרש, הנתון לעיתים בתודעת הישרדות מיידית ובחרדה לשרידות הקהילה, מתקשה לפנות משאבים לשאלות גלובליות. שלישית, קיים ריחוק תודעתי; הפגיעה בסביבה מתרחשת לרוב רחוק מהעין, והאדם הפשוט תופס את הפח השכונתי כתחנה האחרונה של הפסולת.
מעבר לכך, קיימות גם סיבות תיאולוגיות ופוליטיות. אצל רבים ישנה תחושה מוטעית שמעצם היות הקב"ה בורא העולם, האחריות הבלעדית לקיומו מוטלת עליו, מתוך הנחה נאיבית שכשם שאנו מצאנו בריאה יפה, כך גם ימצאו ילדינו. במקביל לכך, הציבור שומר המצוות מגלה חשדנות עמוקה כלפי תנועות סביבתיות וכלפי המניעים והאידאולוגיה של סביבתניים. באופן מסורתי (אם כי לא בצורה מוחלטת) השתייכו שוחרי סביבה לצד השמאלי של המפה הפוליטית, והאידאולוגיה שלהם ניזונה משלושה מקורות עיקריים: אמונה במדע, בהסבריו לתופעות הטבעיות ולשינויים שעובר כדור הארץ, ובחיזוייו את העתיד; גישה ביוצנטרית (המנוגדת לגישה האנתרופוצנטרית, שהאדם בה במרכז) שאינה מעמידה את האדם ואת צרכיו מעל יצורים אחרים ומעל צרכיהם; ותפיסה מטריאליסטית, אפילו מכניסטית, של הקיום. זו האחרונה נחוצה כדי להצביע על הקשר בין מעשי ידי האדם לתהליכים שעובר העולם, נוסח 'אפקט הפרפר'. העולם משול למכונה ענקית, שלכל חלק מחלקיה השפעה אפשרית על החלקים האחרים. כל אחת מתפיסות אלה מצויה במתח, מוצדק או לא, עם התפיסה הדתית הרווחת שלנו.
היבט נוסף של חשדנות זו קשור לנטיית ההתבדלות האוטומטית של היהודי. המאמץ האקולוגי, מעצם טיבו, משותף לאנושות כולה. הגורמים לשינויי האקלים חוצים גבולות מדיניים ותרבותיים, וכך גם ההשפעה של שינויים אלו. החשיבה על סוגיות משותפות לכלל בני האדם אינה טבעית לנו. איננו להוטים לעסוק בסוגיות מוסריות או דתיות המצריכות שיתופי פעולה כלל אנושיים.
המאמץ האקולוגי, מעצם טיבו, משותף לאנושות כולה. הגורמים לשינויי האקלים חוצים גבולות מדיניים ותרבותיים, וכך גם ההשפעה של שינויים אלו. החשיבה על סוגיות משותפות לכלל בני האדם אינה טבעית לנו
פרו ורבו – יסוד החובה הדתית לשמירת הבריאה
השיח הסביבתי הקלאסי נשען פעמים רבות על הדיכוטומיה שבין 'טבע' (אידיאלי ומושלם) ל'תרבות' (אנושית ומזיקה), תוך נטייה להגן על הטבע מפני האדם. הניגוד טבע-תרבות מניח מצב שבו האדם ניצב מול העולם, והוא שואל האם להתערב בו ולשנות אותו, או להניח אותו כפי שהוא. בשנים האחרונות ירדה מעט קרנה של הבחנה זו, ונעשה פופולרי יותר לדבר במונחים של איזון אקולוגי. במקום להנגיד בין הטבע לתרבות, מעדיפים פעילי הסביבה לדבר על מקומו של האדם בתוך המערכת האקולוגית ועל האיזונים הנדרשים לצורך קיום תקין של המערכת. שינוי שיח זה מבקש להדגיש שהכחדת הטבע תביא גם להכחדת התרבות, או לפחות לפגיעה משמעותית בה. מבחינה זו, הניגוד טבע-תרבות עתיד להתאיין, פשוט משום ששני צדדיו לא יוכלו להמשיך להתקיים זה בלא זה. לעומת זאת, הפרספקטיבה התורנית מציעה מבט עמוק ומורכב יותר, הרואה באדם שותף פעיל הנברא בצלם א-לוהים, אשר הופקד לנהל את הבריאה.
מצוות פרו ורבו, הראשונה במצוות התורה, אינה מצטמצמת רק להוראה על ילודה, אלא היא מהווה את הבסיס התיאולוגי העמוק לאחריות סביבתית. היות האדם נברא ב'צלם א-לוהים' טומן בחובו שתי משמעויות מרכזיות: יכולת השלטון בעולם ('ורדו בדגת הים'), ויכולת היצירה וההמשכיות ('פרו ורבו'). האדם יורש מבוראו את היכולת להוריש את החיים לדורות הבאים.
מכאן נגזרת חובתו העמוקה לא להשחית את העולם. האחריות שלא להחריב ולקלקל את עולמו של הקב"ה אינה דורשת מן האדם לסגת מן העולם, אלא להפך, היא דורשת ממנו לחיות בו ולרבות בו באחריות. ציווי זה מחייב את האדם לוודא כי הוא אינו הורס את הבית העולמי עבור הדיירים הבאים שיבואו לתוכו. שלטון המנצל את משאבי הטבע עד לכיליונם המוחלט אינו רק כשל מוסרי, אלא חטא דתי עמוק הפוגע בצלם הא-לוהים שבאדם. כאשר דור מסוים כילה את המשאבים ומנע מן הדורות הבאים את היכולת להתקיים בשפע, הוא מעל בפיקדון שהפקיד בידיו הבורא.
שבת ושמיטה: גבולות לכוח הטכנולוגי
אם כוח היצירה והשלטון האנושי הוא מהותי, כיצד מונעת התורה השתעבדות וגאווה טכנולוגית? התשובה טמונה במערכת מורכבת של מצוות המייצרות נסיגה עתית מהשליטה האנושית.
הקב"ה העניק לאדם את השלטון בבריאה ביום השישי, מיד לפני שבת. מטרתה של מנוחת השבת היא להזכיר לאדם באופן תמידי את הפעולה הא-לוהית שקדמה לפעולתו שלו, ולהגן עליו מפני גאווה ועבודה זרה העלולות לנבוע משכרון הכוח של ימי המעשה. איסורי המלאכה בשבת עוסקים רובם ככולם בהשעיית הטכנולוגיה שמטרתה שכלול הטבע.

עם זאת, הפרופורציות שמציבה התורה, שישה ימי מעשה לעומת יום מנוחה אחד, ושש שנות עיבוד אדמה לעומת שנת שמיטה אחת, מלמדות שהיעד אינו קידוש הטבע הפראי או שלילה מוחלטת של הטכנולוגיה. המלאכה ופיתוח העולם אינם מגונים. הסכנה טמונה בהיפר-אקטיביות שלוחת רסן, המשכיחה את הבורא ומנצלת את משאבי העולם עד לכיליונם.
שנת השמיטה, בדומה לשבת, מחזירה את נקודת האיזון, משביתה את הארץ לה', ומנכיחה את המתח שבו מתנהלים החיים – בין 'לעבדה' ובין 'לשמרה', כדי להזכיר לנו שלא להגזים בניצול ובשעבוד של הסביבה.
בנוסף לכך, למרחב הטבעי השלם, שטרם שועבד על ידי האדם, שמור מקום של כבוד בעולם הדתי. התבוננות בטבע הגולמי היא אמצעי מרכזי לעורר יראה, אהבת השם ופליאה נוכח מעשי הבורא, כפי שמשתקף לכל אורך ספר תהלים. צמצום השטחים הפתוחים וזיהום האור המונע מאיתנו להתבונן בשמיים זרועי כוכבים, גובים מאתנו מחיר רוחני כבד של אובדן החיבור הראשוני לחוויית הפליאה הדתית.
התרומה הכפולה של שיח תורני–סביבתי, ושאלת המנהיגות
חיבור ההלכה והמוסר למציאות זו מחייב אותנו לבחינה ביקורתית של הרגלי החיים שלנו. דוגמה בולטת ומעשית לכך היא תעשיית גידול הבקר. מדובר ככל הנראה בתעשייה המזהמת ביותר בעולם המודרני, הגורמת לבירוא יערות רחב היקף לשם גידול מספוא, מבזבזת מים בהיקף עצום ומביאה לפליטת גזי חממה בשיעור העולה על זה של כלל כלי התחבורה. בנוסף, תעשייה זו מתאפיינת בצער בעלי חיים מתמשך ואינהרנטי לאורך שלבי הגידול וההובלה. אילו קראו מנהיגי הציבור והרבנים לצמצם את צריכת בשר הבקר לימי שבת ומועד בלבד, תוך העלאת הדיון על ההצדקה ההלכתית לצריכה יומיומית של בשר, הייתה לדבר משמעות אקולוגית אדירה. מהלך כזה היה מסמן התעוררות דתית ומוסרית של ממש.
אנו חיים בעידן שבו הטכנולוגיה עלולה לצאת מכלל שליטה ולהחריב את הקיים, בדיוק כפי שהזהירו נביאי ישראל מפני הסגידה ליציר כפיו של האדם. הדיון בחובתנו כלפי עולמו של הקב"ה אינו מותרות, הוא יסוד תשתיתי של אמונתנו ומוסריותנו
אנו חיים בעידן שבו הטכנולוגיה עלולה לצאת מכלל שליטה ולהחריב את הקיים, בדיוק כפי שהזהירו נביאי ישראל מפני הסגידה ליציר כפיו של האדם. הדיון בחובתנו כלפי עולמו של הקב"ה אינו מותרות, הוא יסוד תשתיתי של אמונתנו ומוסריותנו.
הבאת סוגיות הסביבה לפתחו של בית המדרש וליבונן בכלים של הלכה, אגדה ומוסר הם צו השעה. הרחבת גבולות השיח האקולוגי כך שיכלול הנמקות דתיות, כגון חובתנו לדורות הבאים מכוח הציווי 'פרו ורבו', מניעת צער בעלי חיים וההכרה בשבת ושמיטה כבלמים לטכנולוגיה משולחת רסן – כל אלה ייצרו תועלת כפולה: הם ירעננו ויעמיקו את האחריות המוסרית בתוך החברה שומרת המצוות, ובו בזמן יציבו עמדה אתית, צלולה וייחודית שתוכל להקרין ולהשפיע גם על החברה הכללית, בארץ ובעולם כולו.
