נחלת הכלל: הצעה לתיקון

אנחנו חיים בעידן של ריבוי משברים (Polycrisis). המושג, שזכה לנוכחות רחבה בשיח הציבורי רק בשנים האחרונות, מתאר מציאות שבה משברים — אקולוגיים, כלכליים, חברתיים, טכנולוגיים ועוד — אינם עוד אירועים חריגים או איום רחוק, אלא תופעה שכיחה ומתמשכת. אלה אינם משברים שמגיעים 'אחד אחד', אלא משברים שחופפים זה לזה, מצטברים יחד, ונשזרים לדינמיקה מערכתית: כל ניסיון לטפל במשבר אחד חושף מיד עד כמה הוא תלוי באחרים, ועד כמה הוא מזין אותם ומוזן מהם.

בתוך המציאות הזאת מתחדד פרדוקס יסודי: בעוד שאנו חיים בעולם שבו האתגרים הגדולים של האנושות מחייבים פעולה קולקטיבית מושכלת ומורכבת ברמה הגלובלית, המבנים החברתיים והפוליטיים שלנו מקבעים הפרדות והיפרדויות שמחלישות את יכולתנו לפעול יחד. ככל שהמשברים עצמם נעשים מחוברים זה לזה ותלויים זה בזה, כך החוויה החברתית מתאפיינת בהפרדה וניכור גוברים. המשברים מחוברים ואילו אנחנו מרגישים מנותקים: פחות אמון, פחות סולידריות, פחות תחושת 'יחד'. יחסים רבים מתורגמים לדפוסי ספק-לקוח, לאינטרס והישרדות; ה'אחר' נתפס כיריב או איום; ובדמוקרטיות הולך ומחריף הפער בין 'העם' לבין 'השלטון'.

כדי להבין כיצד הגענו למצב מתמשך של ריבוי משברים, צריך להסתכל מתחת לפני השטח. או אז יסתבר שריבוי המשברים איננו תוצאת לוואי של מערכות כושלות – של מנהיגות, של מדיניות, של כלכלה – אלא תוצר מרכזי של מערכות שדווקא מצליחות במה שנועדו לעשות מלכתחילה. מערכות אלו נועדו להפוך את היגיון השוק להיגיון המארגן של כלל תחומי החברה. תחרות אגרסיבית, התייעלות אינסטרומנטלית, מיקסום רווח חומרי, והסחרה (הפיכת כל דבר לסחורה למכירה בשוק) הם כמה מן המאפיינים הבולטים של ההיגיון שמניע את התהליך הזה.

כבר במאה הקודמת הוגים כגון קרל פולני, ארנסט פרידריך שומאכר ומייקל סנדל זיהו את תופעת ה'שוקיזציה' (marketization) של החברה. הזליגה של שיטות עבודה, מדדי הצלחה ותפיסות יסוד מבוססות-שוק אל כל תחומי החיים – חינוך, בריאות, ידע, תרבות, יחסים ועוד. כבר אז הם אותתו שמערכות מבוססות-שוק שוחקות ומכלות משאבי טבע, מרכזות כוח והון, מעמיקות פערים חברתיים וכלכליים ומחלישות יחסי אמון ויכולת פעולה משותפת. אלו הן אינן תוצאות לוואי בלתי צפויות ועקיפות, אלא תוצרים ישירים ובלתי נמנעים. מסקנתם הייתה שלא די בניסיונות תיקון ואיזון של המערכות האלה. כלומר, לא די בשינוי מסדר ראשון. מה שנדרש הוא שינוי מבני, שינוי מסדר שני, פרדיגמטי. במילים אחרות, במקום לשאול 'כיצד עלינו להשתפר במסגרת חוקי המשחק הקיימים?', עלינו לשאול 'כיצד משנים את החוקים?'

ניתן לטעון כי שאלה זאת מהווה משאלת לב יומרנית שחורגת מטווח הריאליזם הפוליטי, אולם אנו חיים בימים שאינם כתיקונם, ודווקא זמנים כאלה עשויים לזמן רעיונות פוליטיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים חדשים, רעיונות שמערערים את הנחות היסוד הבסיסיות ביותר שלנו; שיש בכוחם להביא לשינויים פרדיגמטיים. ההוגה יאיר אסולין מציע להבין רגעים היסטוריים כאלה כתקופות מעבר של עולם משתנה: תקופות שבהן הדיון הציבורי לא נסוב סביב החלטות בתוך מסגרת קיימת, אלא תקופות שבהן המסגרת עצמה נעשית נזילה. הוא מזהה שבזמנים כאלה יש תזוזה של השיח משאלות של 'מה עושים?' אל עבר שאלות מסדר גבוה יותר כגון 'איך חיים?' איך מעצבים מחדש שפה, מוסדות והרגלים, כך שיתאימו לעולם המשתנה? מי שחי בתקופות כאלה (כמו למשל במאה ה-16 ובמאה ה-19, שבהן הוחלפו סדרי חיים שלמים ותפיסות של זמן ומקום) הרגיש את התזוזה התודעתית הרבה לפני שהצליח לתת לה שם.

ובתוך זה נשאלת גם השאלה איך מעצבים מחדש שפה, מוסדות והרגלים כך שיתאימו לעולם המשתנה? החיפוש אחר שפה הוא כבר חלק מן השינוי עצמו: ניסיון להפוך תחושה אמורפית לאפשרות מעשית, רעיון חדש לדפוסי חיים. הפער הלשוני, הפער בין מציאות שמשתנה לבין היעדר שפה לנסח אותה, הוא סימן לכך שהיכולת שלנו לדמיין, להמציא ולבנות מציאות חדשה עדיין פועלת, במידה רבה, בתוך התמריצים והאילוצים של הסדר הפוליטי, הכלכלי והחברתי הישן. וכך אנו מוצאים את עצמנו מוקפים ביצירתיות, בטכנולוגיה, בידע וביזמות, ומצד שני, חלק גדול מן האנרגיה האנושית זורם שוב ושוב לאותן תעלות מוכרות של צמיחה כלכלית אינסופית, מקסום רווחים ותחרות אגרסיבית. במצב כזה קשה לנסח שפה חדשה, משום שבמובן עמוק אנחנו עדיין מדברים את הדקדוק של המשחק הישן.

איך מעצבים מחדש שפה, מוסדות והרגלים כך שיתאימו לעולם המשתנה? החיפוש אחר שפה הוא כבר חלק מן השינוי עצמו: ניסיון להפוך תחושה אמורפית לאפשרות מעשית, רעיון חדש לדפוסי חיים

***

image
מתוך האתר של 'כלכלת הדונאט' בישראל

למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על סדר ישן שקורס, או על פרדיגמה שכבר איננה רלוונטית? אפשר לתאר כלכלות שיוצאות מאיזון, מוסדות שמאבדים את אמון הציבור, אקלים שנעשה בלתי יציב או חברות שנקרעות מבפנים. אני מבקש להציע כאן למקד את המבט בזרם תת-קרקעי המשותף לכל התופעות והמגמות האלה: פרימה של יחסים. יחסים בין קבוצות בחברה, בין אזרחים למוסדות, בין קהילות למשאביהן ולמרחביהן המשותפים; יחסים בין אדם, חברה וטבע; בין בני אדם לטכנולוגיות שמתווכות את חייהם, וגם כמובן פרימה של היחסים של האדם עם עצמו. בלב כל הפרימות הללו ניתן לזהות שחיקה מתמשכת של תנועות נפש אלמנטריות לקיומו של האדם, איכויות ומהויות אנושיות שמעצבות את יחסיו עם המציאות שסביבו – קשב, התבוננות, תשומת לב, אחריות ושייכות.

עם זאת, חשוב להדגיש שגם כאשר היחסים שלנו עם המציאות הם יחסים 'פצועים', בתוך חיים חברתיים שעברו אטומיזציה, אין פירוש הדבר שהמציאות עצמה מפורקת או מופרדת. עצם זה שאנחנו מרגישים בדידות, ניכור והפרדה, לא גוזר אונטולוגיית מציאות אובייקטיבית של הפרדות והיפרדויות. המערכת נשארת בלתי-מופרדת (מה שנוטים לכנות 'אחדותית'); שזורה, קשורה ותלויה הדדית, גם כשהאדם לא ער לכך או כאשר הוא מתקשה לחוות אותה ככזו. למעשה, ב'הפוך-על-הפוך', החיבוריות של המשברים בעידן הזה היא תזכורת עיקשת לתובנה האלמותית: שום דבר לא קיים או קורה 'בנפרד'. מה שנשחק איננה האחדות עצמה, אלא היכולת שלנו לחיות בתוך האחדות הזאת – בשותפות, בשייכות ובהכרת תודה; שחיקה שמובילה לכך שהתלות ההדדית והקישוריות מחליפות צורה: ערבות הדדית הופכת לניצול, שותפות הופכת לשליטה, ודאגה (care) הופכת לעושק.

ובכל זאת, בתוך השחיקה הזאת מפציעים גם רגעים אחרים. כמעט כל אחד וכל אחת מכירים אותם: רגע קצר שבו אדם מפסיק להיות 'אחר' והופך לרֵע, לעמית, לשכן; רגע שבו קבוצה מפסיקה להיות אוסף פרטים והופכת לחבורה, לקבוצה, לקהילה; או רגע שבו 'ואהבת לרעך כמוך' אינה עוד סיסמה, אלא פעולה פשוטה ומעשית לטובת הכלל. אלו רגעים קטנים, שבריריים לפעמים, אבל הם מצביעים על משהו בסיסי: היחסים שנסדקו אינם גזירת גורל. אפשר להרגיש בגוף איך נראית ערבות הדדית וסולידריות חברתית ואקולוגית כשהן עובדות, ואיך הן משנות מיד את תחושת המציאות, את היחסים שלנו עם המציאות.

בעידן הנוכחי, היחסים שאנו נדרשים לעצב הם אינם רק בין־אישיים, אלא גם עם הסביבה הלא־אנושית, האקולוגית והטכנולוגית. המשבר האקולוגי מזכיר שהפלנטה אינה תלויה בנו ותמשיך להתקיים גם בלעדינו. בה בעת, התפתחות הבינה המלאכותית מערערת את תחושת המרכזיות האנושית, כאשר יכולות של יצירת ידע, חיזוי ואופטימיזציה אינן עוד נחלת האדם בלבד. שתי התובנות הללו מציבות אותנו בעמדה צנועה יותר ומחדדות את העובדה שהשאלה אינה כיצד 'לנצח' את הטבע או את הטכנולוגיה, אלא כיצד לבנות יחסים שמאפשרים קיום בתוך סביבה אנושית ולא-אנושית כאחת.

***

WhatsApp Image 2026 07 20 at 07.47.36
אורי קנדל

אך אם הפרימה של היחסים היא לב הבעיה, הרי שאי-אפשר להסתפק ב'תיקונים' על סמך אותו היגיון שמייצר את הפרימה. אם, כפי שנאמר לעיל, השוק (ובתוכו ההיגיון של תחרות, תמחור, יעילות ותשואה) הפך בעשורים האחרונים ליסוד המארגן של הגיונות החברה והחיים הקולקטיביים, הרי שריפוי היחסים דורש יסוד מארגן אחר. לא עוד ניסיון 'לאזן' את השוק במעט רגולציה, אלא נקודת משען חדשה שממנה אפשר לדמיין מחדש מה נחשב ערך, מה נחשב הצלחה, ואיך נראית אחריות משותפת בעולם שזור, במערכת שזורה.

נקודת המוצא שלנו היא זו: שינוי מבני מחייב יסוד מארגן חלופי להיגיון השוק. ההצעה שלי (ושל שותפים נוספים לדרך) ליסוד מארגן חלופי היא 'נחלת הכלל' (commons). המונח נחלת הכלל מתאר נכסים, משאבים, אוצרות טבע ותרבות שאינם בבעלות של אף אחד אלא שייכים לכל מי שחולקים אותם, וקיומם נשען על אחריות וטיפוח משותפים. בהשראת אלינור אוסטרום, כלת פרס נובל לכלכלה, 'נחלת הכלל' איננו 'משאב' בלבד, אלא צורת התארגנות חברתית. דרך שבה קבוצות, חבורות וקהילות מארגנות את חייהן סביב מה שמשותף להן, חומרית ותרבותית, ומפתחות לאורך זמן הסדרים, כללים, נורמות ומוסדות של ניהול עצמי, ערבות הדדית ואחריות משותפת לתנאי החיים. לא מדובר בנוסטלגיה לעבר מדומיין כלשהו, אלא באופק מעשי פורץ דרך לארגון מחדש של חברה, כלכלה, תשתיות, פוליטיקה, ואפילו תפקיד המדינה. הקומונס מכוון אותנו לפוליטיקה של שייכות: לא רק חלוקה של משאבים, אלא יצירה של יחד; דמוקרטיה חיה, צמצום אי־שוויון ותמריץ עמוק להגן על העולם החי. מתוך הפרספקטיבה הזאת, הקומונס אינו מגזר שלישי הפועל לצד מדינה ושוק, אלא הוא יסוד מארגן שיכול להתחיל לתקן את מה שהתפרק, ובעיקר את היחסים, ולהציע שפה חדשה, לצד עשייה חדשה, לחיים הקולקטיביים.

עם זאת, הקומונס אינו מתקיים כרעיון בלבד. הוא נוצר ונשמר דרך פרקטיקות, באופן שבו אנשים לומדים לחיות יחד סביב מה שמשותף להם באמצעות commoning (קומונינג). זוהי תפיסה של נחלת הכלל לא כמצב סטטי, אלא כפעולה מתמשכת של שיתוף, טיפוח, שמירה והסדרה משותפת; תהליך שבו קבוצה מפתחת לאורך זמן כללים הוגנים, מנגנוני אמון, דרכי קבלת החלטות וחלוקת אחריות, כך שהמשותף יישאר משותף, יתקיים לאורך זמן ולא יתכלה.

הקומונינג הוא המעבר מן המשותף כקטגוריה מוסרית או רעיונית אל המשותף כמציאות – דפוסי התנהגות ופעולה שמעצבים יחסים, יחסים שמתווים הסדרים חברתיים, והסדרים חברתיים שמבנים מוסדות. יש כאן שלושה גורמים – משאב משותף (חומרי או תרבותי), קהילה של שותפים המטפלת בו, והפרקטיקות שמאפשרות לו להישמר לאורך זמן. הפרקטיקות הללו, דפוסי הקומונינג, חוזרים שוב ושוב בשלושה רבדים השזורים זה בזה: רובד חברתי – החיים החברתיים שמייצרים אמון ומשמעות; רובד פוליטי – משילות עמיתים שחולקים כוח ואחריות; ורובד כלכלי – אופני הפעולה שדרכם צרכים נענים בתוך גבולות חברתיים ואקולוגיים. כך, הקומונינג מציע דרך מעשית לייצר תשתיות של שייכות, הוגנות וריבונות יומיומית בלי להידרדר לניצול, לשליטה או לעושק.

כיסוד מארגן, הקומונינג אינו עומד מחוץ לכלכלה או למדינה, אלא, הוא משנה את נקודת המוצא שלהן. במקום לראות יחסים כתוצר לוואי של מנגנונים (שוק/מדינה), הוא מציב את היחסים במרכז, כתשתית שממנה מנגנונים נבנים. במקום להניח שתיאום ואמון חייבים להגיע דרך תחרות או דרך היררכיה, הוא בוחן כיצד שיתוף פעולה ושותפות יכולים להיות ממוסדים כסט של דפוסים – גבולות, כללים, שקיפות, אחריותיות, יישוב מחלוקות, דאגה לטווח ארוך – שמאפשרים לאנשים להחזיק יחד את המשאבים המשותפים שמחזיקים אותם ביחד.

***

בציר קהילתי, קיבוץ נאות סמדר
בציר קהילתי, קיבוץ נאות סמדר. צילום: אורי קנדל

קומונינג הוא גם מאמץ מתמשך לנסח מציאות אחרת בשפה, וכך להתגבר על הפער הלשוני שצוין לעיל. שינוי יסוד מארגן מתחיל במילים שמסדרות לנו את העולם: איך מכנים את נחלת הכלל – האם זה משאב משותף, נכס קולקטיבי, אוצר טבע, נכס תרבות? איך מתארים את הקבוצה שמתארגנת סביב נחלת הכלל – קומונרס (commoners), קהילה, חבורה, ארגון? איך ממשיגים את הפעולה של חברי הקבוצה ביחס לנחלת הכלל – ניהול, טיפוח, שימוש, דאגה, שירות? ואיך מתארים את היחסים בין חברי הקבוצה לבין עצמם, ובינם לבין נחלת הכלל?

בעברית האתגר הוא חד במיוחד. מצד אחד, השפה נושאת בתוכה עושר של מושגים כגון כלל, קהילה, חלוקה, שיתוף, קבוצה, איגוד, נחלה, ערבות ואחריות; מצד שני, היא חסרה לעתים אוצר מילים חי לתיאור פרקטיקות מודרניות של שיתוף כוח, משילות עמיתים והסדרה עצמית בצורה שאינה מדינה ואינה שוק. לכן, גם המונחים שבהם אנחנו משתמשים כאן – קומונס, קומונינג, משילות עמיתים, טיפוח, הם בהכרח תרגומים חלקיים: ניסיונות שמתקרבים, אבל לא תמיד מתאימים. אבל האי-שלמות הזאת היא חלק מהעניין: מציאת המילים היא פעולה הכרחית בפני עצמה, ניסיון 'לייבא' להווה שפה של עתיד אפשרי, כדי שנוכל גם לתרגל ולהתנסות בו בפועל, ביחד.

המונחים שבהם אנחנו משתמשים כאן – קומונס, קומונינג, משילות עמיתים, טיפוח, הם בהכרח תרגומים חלקיים: ניסיונות שמתקרבים, אבל לא תמיד מתאימים. אבל האי-שלמות הזאת היא חלק מהעניין: מציאת המילים היא פעולה הכרחית בפני עצמה

***

בעשורים האחרונים, שדה הקומונינג התרחב הרבה מעבר לשאלות קלאסיות של משאבי טבע, והפך לעדשה חיה לניתוח ולבניית מוסדות בתחומים מגוונים: נכסי הכלל העירוניים urban commons; המשאבים המשותפים הדיגיטליים digital commons; מרחבי העזרה ההדדית mutual aid commons; המשאבים הכלכליים המשותפים economic commons; ועוד. כבר קיימת ספרות עשירה ומתרחבת על קומונינג כמענה מעשי לשאלות של משילות, כלכלה, ידע, טכנולוגיה ומרחב ציבורי – לא כעוד מקרה פרטי, אלא כצורת התארגנות חברתית שיש לה היגיון משלה.

בתוך השדה הזה, החינוך בולט בחסרונו. יש עבודות שמציעות מבט על חינוך המבוסס על נחלת הכלל, ולעתים יש גם יוזמות מעוררות השראה בשטח, אבל הניסיון לבנות מפגש שיטתי בין דפוסי הקומונינג לבין שדה החינוך עדיין מצומצם יחסית, ובוודאי רחוק ממיצוי. זה מפתיע, משום שהחינוך הוא אחד המקומות הראשונים שבהם חברה 'מייצרת את עצמה' מחדש. כלומר, לא רק מעבירה ידע, אלא מכוננת יחסים, סמכות, אחריות, שפה של ערך ודימוי של עתיד אפשרי.

קיימת מסורת חינוכית ופילוסופית שהטרימה את המהלך הזה. ג׳ון דיואי כבר הצביע על קשר מהותי בין שלוש מילים החולקות שורש משותף –  common, community, communication  – וטען שבמובנן העמוק הן מצביעות לא רק על שפה או מסר, אלא על היכולת לייצר חיים משותפים דרך השתתפות, אחריות הדדית והתהוות של ציבור. החינוך אצל דיואי אינו 'הכנה לדמוקרטיה', אלא המקום שבו הדמוקרטיה מתקיימת ומתורגלת כדרך חיים.

יותר ממאה שנים לאחר מכן, האנתרופולוג טים אינגולד ממשיך באותו הקו, ומחדד אותו דרך תפיסה של חינוך לא כפס ייצור של מיומנויות, אלא כתהליך שבו אנשים נעשים נוכחים זה לזה ולעולם, ומתוך כך גם נעשים אחראים, בזכות יכולתם להשיב או להגיב, בתוך מארג של יחסים. בהקשר הזה, הוא אף מציע לחשוב על הפעולה "to common" כפעולה של יצירת יחד. זוהי איננה פעולה של העברת ידע, אלא כינון של משמעות משותפת בתוך תנועה של 'למידה עם'. כעת, האתגר הוא לקרוא את שדה החינוך דרך המערכת המושגית הזו: לא להסתפק בטענה שחינוך 'יכול להיות נחלת הכלל, ולא להציע רק פדגוגיה 'שיתופית' בתוך בתי ספר, אלא למפות באופן עקבי אילו פרקטיקות של קומונינג כבר מתקיימות בשדה החינוך (או יכולות להתקיים בו), כיצד הן מסתדרות בתוך שלושת הרבדים של הקומונינג (החברתי, הפוליטי והכלכלי) ומה עשוי לאפשר למערכת החינוך להפוך ממנגנון שממיין תלמידים ומנהל משאבים, למערכת שמטפחת מסגרות חינוך כמשאבים משותפים לאורך זמן.

בשנתיים האחרונות התחלנו לחקור ולכתוב על אודות הנושא במסגרת מעבדת קומונינג חינוך, שצמחה כפרויקט משותף של מרכז השל לקיימות ושל בית היער.

לקריאה על כלכלת הדונאט

לאסופה על נחלת הכלל בחינוך



מקורות

ברחמן, ר. (2020). המין האנושי: היסטוריה של תקווה. תל אביב: מטר.

Bollier, David, & Silke Helfrich. 2019. Free, Fair, and Alive: The Insurgent Power of the Commons. Gabriola Island, BC: New Society Publishers.

Dewey, J. (1916). Democracy and education. New York, NY: Macmillan.
Ingold, T. (2017). Anthropology and/as Education. London: Routledge
Monbiot, G. (2017, October 2). Common wealth: How our shared resources can help us survive the crisis of belonging. The Guardian.

קראו תכנים נוספים בנושא:

מחשבות שמלוות אותנו בדרך. מסות, טורי דעה וכתיבה הגותית על חינוך, חברה ותרבות. כאן מתנסחות העמדות, נשאלות השאלות ונבחנות אפשרויות חדשות לפעולה.

אורי קנדל

אורי קנדל הוא פעיל בתחומי ה-commons (נחלת הכלל) בישראל. הוא מייסד-שותף ומוביל-שותף בעמותת 'בית היער' במרום הגליל; מייסד-שותף וחבר בקהילת כלכלת הדונאט בישראל; ועוסק בקידום מודלים כלכליים וחברתיים אלטרנטיביים, המציבים את הקהילה, הקיימות והדורות הבאים במרכז. בוגר בית הספר למנהיגות חינוכית, מחזור ל'

30.07.26

מחשבות שמלוות אותנו בדרך. מסות, טורי דעה וכתיבה הגותית על חינוך, חברה ותרבות. כאן מתנסחות העמדות, נשאלות השאלות ונבחנות אפשרויות חדשות לפעולה.

נחלת הכלל: הצעה לתיקון