כשהמערכת זזה מבפנים

המאמר מוקדש לתא"ל (במיל') איציק בר מי, שהיה סגן ראש המל"ל והיווה השראה ומודל למנהיגות פרואקטיבית בשירות הציבורי  

העולם והמרחב הישראלי נעים בשנים האחרונות ממשבר למשבר: מגפות, מלחמות, קיטוב גיאו־פוליטי, מהפכת הבינה המלאכותית ומשברים כלכליים – כולם מושכים את הקשב הציבורי אל ההווה המיידי.

בתוך כל אלה, משבר אחד נדחק לשוליים – הוא משבר האקלים. ובאופן פרדוקסלי, ככל שמשבר האקלים יורד מסדר היום, כך הוא מתעצם במציאות. הטמפרטורות עולות, אירועי הקיצון הופכים תכופים וחמורים יותר, ותשתיות, מערכות בריאות וכלכלה כבר נושאות בעומס הולך וגובר. זה אינו משבר עתידי, הוא מתרחש עכשיו, גם אם אינו תמיד נראה לעין.

הסכנה הגדולה איננה רק בעוצמת האיום, אלא ביכולת להסיט ממנו את המבט. הקשב הציבורי זז הלאה, בעוד שהמציאות אינה נעצרת. יש כאן דמיון מטריד לדפוסים של עיוורון מערכתי בזירות אחרות, לתהליכים ארוכי טווח הנדחקים מן התודעה אך אינם נעלמים, אלא מתעצמים מתחת לפני השטח, עד שהם מתפרצים בעוצמה שמקשה מאד על תגובה אפקטיבית בזמן אמת. ודווקא כאן נבחנת מנהיגות – לא בזכות רגעים דרמטיים, אלא בזכות התמדה ואחריות; ביכולת לפעול גם כשהדבר אינו משתלם, אינו דחוף (לכאורה) ואינו עומד במרכז הבמה וסדר היום הציבורי.

תמונת המצב

בישראל, מדינה צפופה, חמה ובעלת רגישות אקלימית גבוהה, משמעות משבר האקלים חריפה במיוחד. גלי חום קיצוניים הופכים תדירים, עומסי חום עירוניים מכבידים על בריאות הציבור, ותשתיות נדרשות לעמוד בעומסים שלא תוכננו עבורם. הפערים החברתיים מתחדדים, משום שהשפעות האקלים אינן שוויוניות – אוכלוסיות מוחלשות הן הראשונות להיפגע והאחרונות להתאושש. לעיתים קרובות הן מתגוררות באזורים החשופים יותר לסיכוני אקלים, מתמודדות עם תשתיות פחות עמידות, ונגישותן למשאבים המאפשרים הסתגלות והתמודדות מוגבלת יותר.

כך הופך משבר האקלים לא רק לאיום סביבתי, אלא גם למכפיל של אי שוויון חברתי. לכן, ההתמודדות עם משבר האקלים אינה עוסקת רק בהגנה על המערכות הטבעיות והסביבה, אלא גם בצמצום פערים, בהגנה על אוכלוסיות פגיעות ובהבטחת חוסנה של החברה הישראלית כולה.

התמודדות עם משבר האקלים אינה עוסקת רק בהגנה על המערכות הטבעיות והסביבה, אלא גם בצמצום פערים ובהגנה על אוכלוסיות פגיעות, שכן וכלוסיות מוחלשות הן הראשונות להיפגע והאחרונות להתאושש

מחסור גובר במים ובקרקע חקלאית, פגיעה בביטחון המזון, עליית מחירי המזון, אירועי מזג אוויר קיצוניים והגירה אקלימית אינם רק אתגרים סביבתיים, אלא גורמים המשפיעים באופן ישיר על הביטחון הלאומי של ישראל. הם פוגעים בביטחון המזון והמים, מעמיסים על תשתיות חיוניות, מעמיקים כאמור פערים חברתיים וכלכליים, מגבירים את העומס על מערכות החירום והבריאות ומחייבים את מערכת הביטחון להיערך למציאות מבצעית ואזרחית מורכבת יותר.

במבט האזורי, במזרח התיכון, המתאפיין גם כך במחסור במשאבי טבע, בגידול אוכלוסין ובאתגרים ביטחוניים מורכבים, שינויי האקלים משמשים כמכפיל סיכונים, הם מעמיקים את התחרות על משאבים חיוניים, מערערים את יציבותן של מדינות, מגבירים מתחים פנימיים ומתחים בין מדינות, ועלולים להוביל למשברים הומניטריים, להגירה ולערעור היציבות האזורית. התפתחויות אלו אינן נעצרות בגבולות המדינות, אלא מעצבות גם את סביבת הביטחון האסטרטגית שבה פועלת ישראל.

משבר האקלים איננו אפוא רק איום נוסף לרשימת האיומים על המדינה, אלא הוא משנה את אופיים של איומים קיימים ומעצים אותם. זו איננה עוד סוגיה סביבתית – המשבר הזה מחבר בין ביטחון, כלכלה, חברה, תשתיות, בריאות ומדיניות חוץ, והוא גורם-עומק המחייב חשיבה מערכתית והיערכות לאומית ארוכת טווח.

ויקטור וייס
ויקטור וייס

פרדוקס היישום

מערכות ציבוריות פועלות תחת לחץ מתמיד של ההווה. כל משבר חדש דוחק את קודמו, וכל דחיפות חדשה זוכה לקדימות. בתוך מציאות כזו, אתגרים ארוכי טווח מתקשים להחזיק מעמד על סדר היום. משבר האקלים,  שאינו "אירוע" אלא תהליך מצטבר, נדחק כמעט מאליו לשוליים. 

הבעיה אינה בחוסר ידע או הבנה, אלא ביכולת להחזיק פעולה עקבית לאורך זמן. כך נפער פער שאיננו בין ידע לבורות, אלא בין הבנה לבין פעולה מתמשכת. ובתוך הפער הזה עשויה להיוולד מנהיגות פרואקטיבית.

מנהיגות פרואקטיבית איננה תפקיד אלא היא עמדה: היא הבחירה לשאול מה חסר, במקום להסתפק בהגדרת התפקיד; לזהות אחריות, במקום להמתין להנחיה; לפעול בראייה רוחבית, ולא רק בגבולות  האחריות הפורמאלית.

מנהיגות פרואקטיבית היא חיונית ואפשרית גם במערכות גדולות כמו ממשלה; והיא מיטיבה עם הפרט ועם המערכת כאחת. עבור הפרט, זהו מעבר מביצוע של מה שמוגדר לך על ידי הממונים, להשפעה מערכתית יזומה. עבור המערכת, זהו מרכיב חיוני במנגנון שמאפשר זיהוי אתגרים ופערים, גיבוש מענה ושיפור מתוך המערכת, לפני שאירוע הופך להיות משברי. 

מה קורה כשהמערכת זזה מבפנים

(בדוגמאות המובאות להלן בחרתי שלא לציין את שמות בעלי התפקידים, משום שמטרת המאמר אינה להאיר אנשים מסוימים, אלא להמחיש כי מנהיגות פרואקטיבית אינה תכונה של יחידי סגולה, אלא דפוס פעולה שכל עובד ציבור יכול לבחור לאמץ.) בעבודתי במטה לביטחון לאומי פגשתי שוב ושוב את אותו דפוס: שינוי שלא התחיל בהחלטה, אלא באדם שעצר ושאל "רגע, מי בכלל אחראי על זה?" 

במינהל הבטיחות במשרד העבודה זיהה בעל תפקיד פער בהבנה של השפעת עומסי החום הגוברים על בטיחות העובדים. מתוך תפיסה שמדיניות צריכה להישען על נתונים, הוא יזם מחקר שבחן את המתאם בין אירועי מזג אוויר קיצוניים לסיכוני בטיחות באתרי בנייה ובתעשייה, לאחר מכן הוא כינס שולחן עגול בין־משרדי רחב, שגיבש תפיסת מענה מערכתית לסוגיה, שלא זכתה עד אז להתייחסות. מכאן צמח מהלך מדיניות של ממש: רתימת הדרגים המקצועיים והמשפטיים, גיבוש טיוטת תקנות המחייבת דיווח על אירועי בטיחות הקשורים לחום ומסדירה הפסקות עבודה בתנאי קיצון, זאת לצד הקמת מנגנון התראה למעסיקים לפני גלי חום ורוחות עזות, ועיגון הנושא בהדרכות החובה ובתקנות בטיחות משלימות. כך הפכה הזיקה שבין ההתחממות לבטיחות העובדים, שהייתה עד אז נקודת עיוורון לאומית שכמעט לא נדרשו לה, לחלק בלתי נפרד ממדיניות הבטיחות של הרגולטור.

במערכת הביטחון סירב יועץ מקצועי לקבל את ההפרדה המקובלת בין "סביבה" ל"ביטחון". הוא טען ששינוי האקלים בעלי השלכות ישירות ועקיפות מרחיקות לכת על בניין הכוח והפעלת הכוח כמו גם על השפעות אזוריות שעלולות לערער את היציבות האזורית בשל בצורת, לחץ על מקורות המים והגירה אקלימית. הוא תרגם את הסיכונים לכלי שהדרג הבכיר מכיר והוביל גיבוש  תרחיש ייחוס ייעודי למערכת הביטחון. משקיבל הנושא שפה אסטרטגית, הוא נכנס לתוכנית עבודה רב־שנתית, ומהערת שוליים הפך לרכיב בחשיבה הביטחונית.

במשרד הרווחה עובדים מקצועיים זיהו כי שינויי האקלים פוגעים באופן לא שוויוני בעיקר באוכלוסיות מוחלשות. מתוך יוזמה אישית, ולא כתוצאה מהנחיה מוסדית, הם הובילו תהליך למידה ושיתופי פעולה בתוך המשרד ומחוצה לו, במטרה לאתר שותפים ולהטמיע את הנושא בתוך עבודת המשרד הקיימת על מנת לתת מענה ממוקד לאוכלוסיות בסיכון. הם פעלו לשלב את נושא האקלים בתוך תכניות חירום של המשרד, להטמיע בתהליכי תכנון של הדיור הציבורי ומנגנוני עבודה שוטפים, כך שההתמודדות עם השלכותיו של משבר האקלים הפכה לחלק אינטגרלי ממערכות הפעולה הקיימות ולא רובד נוסף או חיצוני.

בכל המקרים האלה לא מדובר ברגע דרמטי אחד, אלא בהכרעה שקטה של קבלת אחריות רחבה יותר מגבולות הגדרת התפקיד הפורמלית, לשאת באחריות לאורך זמן ולפעול לשינוי במערכת.

תובנות

כמה תובנות חוזרות ועולות מן המקרים הללו, המשרטטות יחד תמונה ברורה של מהי מנהיגות פרואקטיבית בתוך השירות הציבורי.

מנהיגות פרואקטיבית אינה תלויה בדרגה, בסמכות פורמלית או במיקום בהיררכיה הארגונית. לעיתים דווקא מתוך הדרגים המקצועיים והמבצעיים צומחת היכולת לזהות פערים, להבין מגמות מתהוות ולנסח בעיה באופן חדש

ראשית, מנהיגות פרואקטיבית אינה תלויה בדרגה, בסמכות פורמלית או במיקום בהיררכיה הארגונית. לעיתים דווקא מתוך הדרגים המקצועיים והמבצעיים צומחת היכולת לזהות פערים, להבין מגמות מתהוות ולנסח בעיה באופן חדש. במובן זה, עצם הזיהוי המוקדם של מגמה או סיכון הוא כבר פעולה מנהיגותית,  משום שהוא משנה את האופן שבו המערכת מגדירה את מה שחשוב לטפל בו.

שנית, שינוי מערכתי כמעט לעולם אינו מתרחש בתוך גבולותיו של ארגון אחד בלבד. הוא נולד במפגש שבין ארגונים, בין אנשים, ובין תחומי ידע שונים. משברים מורכבים, ובמיוחד משבר האקלים , אינם 'שייכים' ליחידה ארגונית אחת, ולכן גם הפתרונות אינם יכולים להיוותר תחומים בגבולות ארגוניים צרים.

שלישית, וכנגזרת ישירה של התובנה הקודמת, רתימת שותפים היא תנאי קריטי להצלחה. בתוך מערכות ציבוריות מורכבות, יכולת ההשפעה אינה נמדדת רק בעומק ההבנה המקצועית, אלא גם ביכולת לחבר בין שחקנים שונים, לייצר שפה משותפת ולהניע יחד תהליך שאף גורם בודד אינו יכול להוביל לבדו.

רביעית, ידע כשלעצמו אינו משנה מציאות. גם כאשר קיימת הבנה מקצועית רחבה או הסכמה עקרונית על חומרת הבעיה, אין בכך די. נקודת המפנה מתרחשת רק כאשר הידע מתורגם להחלטות, למנגנונים, ולתהליכי עבודה סדורים. אולם גם בכך לא מסתיימת המשימה. כדי לייצר שינוי בר קיימא, יש להטמיע את הפתרונות בתוך מנגנוני הפעולה הקיימים של הארגון, כגון תכניות עבודה, תכניות חירום, תהליכי תכנון ומערכי ביצוע שוטפים. רק כאשר השינוי הופך לחלק אינטגרלי מהעשייה היומיומית, הוא חדל להיות יוזמה נקודתית והופך ליכולת מערכתית.

ומעל הכול, שינוי אינו אירוע נקודתי אלא תהליך. לעיתים הוא ארוך, לעיתים שקט, ולעיתים כמעט בלתי נראה בזמן התהוותו. אך דווקא אופיו ההדרגתי הוא שמאפשר לו להכות שורש ולהפוך לחלק מהתנהלות מערכתית יציבה. בסופו של דבר, הלקח המרכזי מכל הדוגמאות הוא פשוט אך עמוק: לעיתים די באדם אחד שמסרב לקבל מצב נתון, כדי להתחיל תנועה שמובילה בהדרגה לשינוי רחב הרבה יותר ממנו עצמו, ולעיתים אף לשינוי של מערכת שלמה.

סיכום: הובלה במערכת קיימת

בכל זירה – ציבורית, חברתית, אקדמית או עסקית, ניצבת מנהיגות מול אתגר דומה: הובלת שינוי ארוך־טווח בתוך מערכות שנבנו בעיקר כדי לתת מענה להווה. הסיפורים שהוצגו כאן משקפים שאלה יסודית המלווה כל מעשה מנהיגות: לא רק מהם גבולות הסמכות הפורמלית, אלא איזו אחריות לקבל בפועל. במובן עמוק, זו אינה רק שאלה ניהולית או ארגונית, אלא שאלה חינוכית: משום שמנהיגות איננה פועלת רק בתוך מציאות קיימת, היא גם מעצבת את האופן שבו אנשים בתוך המערכת לומדים לחשוב, לזהות אחריות ולפעול. במקום שבו המערכת מכוונת לטווח הקצר מנהיגות שבחרת בחשיבה ופעולה לטווח הארוך, אינה רק משנה את התוצאה, היא גם מחנכת את האנשים האחרים במערכת לראות רחוק, לחשוב אחרת ולפעול מתוך אחריות מתמשכת.

משבר האקלים לא ימתין למערכות שתהיינה מוכנות אליו, והמערכות, מטבען, מתקשות להחזיק מבט ארוך־טווח בתוך עומס ההווה. בתוך המתח הזה נבחנת המנהיגות: לא (רק) ביכולת לנהל את הקיים, כי אם ביכולת להרחיב אותו, לזהות מוקדם פערים ואתגרים, לרתום שותפים ולעצב פתרונות אסטרטגיים במקום להגיב בלבד.

בתוך השירות הציבורי ומחוצה לו יש מי שבוחרים לעשות זאת. לעיתים בשקט, לעיתים בלי שהם זוכים להכרה, אך עם השפעה אמיתית מצטברת. הם מזכירים אמת פשוטה, שאינה מובנת מאליה: גם בתוך מערכות קיימות גדולות אפשר לבחור להוביל. ומשבר האקלים, אולי יותר מכל אתגר אחר, זקוק למנהיגות פרואקטיבית, מחויבת ואמיצה, בכל מקום ובכל שדה שבו אפשר לקדם את המענה לאתגר.

קראו תכנים נוספים בנושא:

מחשבות שמלוות אותנו בדרך. מסות, טורי דעה וכתיבה הגותית על חינוך, חברה ותרבות. כאן מתנסחות העמדות, נשאלות השאלות ונבחנות אפשרויות חדשות לפעולה.

ויקטור וייס

ויקטור וייס כיהן עד לא מזמן כראש חטיבת האקלים במטה לביטחון לאומי (מל"ל), תפקיד שבו הוביל את עבודת המטה של המל"ל בהיערכות הלאומית למשבר האקלים. בעבר היה מנכ"ל מרכז השל לקיימות; ייסד את תחום איכות הסביבה בצה"ל, שבו שירת במשך עשרים וארבע שנים. מרצה בכיר בתחומי חינוך וקיימות, אקלים וסביבה. בוגר התוכנית לפיתוח מנהיגות חינוכית בצה"ל, מחזור ג'

30.07.26

מחשבות שמלוות אותנו בדרך. מסות, טורי דעה וכתיבה הגותית על חינוך, חברה ותרבות. כאן מתנסחות העמדות, נשאלות השאלות ונבחנות אפשרויות חדשות לפעולה.

כשהמערכת זזה מבפנים