"נחוץ לנו מאבק אפלטוני, לא מרקסיסטי"

מאיר בוזגלו

פרופ' מאיר בוזגלו הוא פילוסוף ופעיל ציבור, הקים ומוביל את תנועת "תיקון" לשינוי חברתי.

פרופ' מאיר בוזגלו הוא פילוסוף-אקטיביסט. מזה שנים רבות הוא פעיל ציבור, מייסד ארגונים, מוביל מיזמים, ומגייס גם את הפילוסופיה לחתירה מתמדת לתיקון חברתי – 'תיקון' הוא גם שמה של תנועה שאותה הקים למטרה זו. 

מאיר היה מהפעילים המרכזיים בקשת הדמוקרטית המזרחית, המציינת השנה 30 שנה להיווסדה – 'הקשת' היא תנועה חברתית שנוסדה בשנת 1996 על ידי מזרחים בישראל, ופעלה לצמצום פערים חברתיים ולהעלאת המודעות להלימה הקיימת בחברה הישראלית בין מעמד חברתי-כלכלי לבין זהות אתנית. חברי הקשת העלו לסדר היום הישראלי את שיח הזהויות המזרחי והצביעו על כשלי הדמוקרטיה הישראלית בהקשר של יחסי-הכוח בין מזרחים לאשכנזים. במסגרת 'הקשת' מאיר היה שותף להקמת בית ספר 'קדמה' – פרויקט חינוכי מהפכני שביקש ליצור תשתית לרשת של בתי ספר שיחנכו לשוויון ולצדק חברתי ויהיו בית וקהילה לזהותם של תלמידים מזרחים.

בשלב מסוים החליט בוזגלו לעזוב את 'הקשת' והגדיר את מוקד פעילותו בנושא אתגרי העם היהודי, שהמאבק המזרחי-ספרדי הוא ענף אחד שלו. בהמשך, הוזמן להיות נאמן בקרן אבי חי והקים יחד עם שותפים לדרך את 'ממזרח שמש' – בית מדרש למנהיגות חברתית, שפועל לטיפוח מנהיגות בפריפריה, להנכחת מורשת יהדות ספרד והמזרח בבתי ספר, ולהעמדת המסורתיות הספרדית-מזרחית על סדר היום הציבורי, החינוכי, התרבותי והחברתי, כבשורה לחברה הישראלית כולה. 

בוזגלו גם יזם והוביל את פרויקט 'מעיינות' לחיזוק הוראת המתמטיקה בפריפריה; היה מחלוצי חידוש מסורת הפיוט בישראל; עם סגירת קרן אבי חי ייסד את תנועת 'תיקון' להתחדשות החברה והתרבות בישראל שאותה הוא מוביל עד היום. הוא אחד ממובילי שיח המסורתיות ואחד המנסחים המרכזיים של המסורתיות – בכתיבה עיונית ופובליציסטית אשר שינתה מן היסוד את היחס אל המסורתיים בישראל; ובהשמעת הקול המסורתי בסוגיות שעל סדר היום היהודי והישראלי.

לאחרונה הקים בוזגלו, יחד עם שותפים לדרך, את החוג הירושלמי – פורום אקדמי וציבורי לחשיבה על אתגרי ההווה, תוך הישענות על הידע והמסורות המקומיות, ובמטרה להציע פרדיגמות חדשות וחידוש מחשבת ישראל. אחת מהן היא הפרדיגמה של 'נאורות מורשתית' ברוח הרמב"ם, המחברת בין מורשת ההומניזם המערבי למורשת היהדות. הנחת היסוד היא שהרמב"ם, בהיותו מגלם של נאורות מורשתית, רלוונטי ביותר לאתגרי החיים בישראל, ושהעיסוק ברמב"ם מוסיף קומה לעיסוק במסורתיות ומאפשר את המיקום שלה בין זרמי היהדות במאה העשרים ואחת.

הכרתי את מאיר בתחילת שנות האלפיים, כאשר הצטרפתי להקמה של 'ממזרח שמש'. שנינו ילידי קזבלנקה; לימים גילינו ששנינו עלינו ארצה עם המשפחה בשנות השישים, וגדלנו באזור הקריות שליד חיפה – הוא בקריית ים ואני בקריית שמואל, ממול לקריית ים. למרות הקירבה הגיאוגרפית, זכיתי להכיר את מאיר רק הרבה שנים אחר-כך, בירושלים.

'ממזרח שמש' היה נקודת-מפנה בחיי. את שנות ההתבגרות שלי עברתי במעברים וחיבוטי זהות; בתחושת אי-שייכות חברתית – החל ב"את לא נראית מרוקאית" וכלה בניסיונות "לתקן" את דתיותי ה"פגומה"; ובמשבר אמונה אישי. עברתי מבית הספר הממלכתי-דתי שבו למדתי לתיכון חילוני, ומזהות דתית-מסורתית לזהות חילונית. לא מצאתי את עצמי לא במסגרת הדתית ולא במסגרת החילונית – בשתיהן נפלתי בין הכיסאות, בלי להבין שניסיתי להתאים את עצמי למבנים הדיכוטומיים השולטים בישראליות (את דתייה או חילונית? – תחליטי), והם מנוגדים למורשת הספרדית-מזרחית שלי. ב'ממזרח שמש' הבנתי בדיעבד את המסע שעברתי מקזבלנקה אל הישראליות; שם גם מצאתי מרחב אחר לזהות שלי, מרחב גמיש ונושם שלא נופל למלכוד הדיכוטומיות – מרחב הזהות המסורתית. 

מאז, בין היתר בהשראת מה שלמדתי ממאיר, אני עוסקת, הן במישור המקצועי הן במישור האקטיביסטי והאישי, בכתיבה והוראה ומחקר והפצה של התפיסה המסורתית, בחשיבה וחקירת הקשרים והיחסים בין מסורתיות לפמיניזם, ובמחקר אודות נשים מנהיגות ופורצות-דרך בהיסטוריה הספרדית-מזרחית. 

השיחה עם מאיר בוזגלו התקיימה בביתו בשכונת ארמון הנציב בירושלים, ב-16 בפברואר 2026.

נתחיל מנקודת-מפנה משמעותית בפעילות החברתית שלך – העזיבה שלך את הקשת הדמוקרטית המזרחית, שבעקבותיה הקמת את 'ממזרח שמש' וכתבת את הספר "שפה לנאמנים" שהגדיר מחדש, באופן אחר ובשפה אחרת, את המאבק המזרחי. 

בספר 'קשת של דעות', שיצא לאור לרגל עשור לפעילות הקשת, כתבת מאמר ובו פרשת את הביקורת שלך על 'הקשת', בצד אהבתך לאנשים בתנועה. כתבת שם: "קשה לי להסתפק בפרספקטיבה המזרחית כדי להגדיר את עצמי, כי זו זהות מנותקת מן היהדות." תוכל להרחיב בעניין הזה?

"כן. אני זוכר שהרגשתי כל מיני צרימות ב'קשת' שלאט-לאט הצטברו לאי-נחת מהותית. למשל, אני זוכר שבאחד המפגשים ויקי שירן [פעילה פמיניסטית מזרחית וממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, י.ב.], זכרה לברכה, דיברה על השואה; הציקה לי אז העובדה, שזו היתה זווית ישראלית על השואה. וחשבתי לעצמי: שיח השואה שלנו הוא או ישראלי-צברי-לאומי – משואה לתקומה; או אוניברסלי – השואה כפשע נגד האנושות. וחסרה זווית יהודית! כמובן שזווית יהודית אינה מנותקת מזווית אוניברסלית וגם לא מזווית ישראלית; ובכל זאת, זה לא אותו הדבר. 

דוגמה אחרת – המוזיקה המזרחית. עשינו מסיבות ורקדנו לצלילי מוסיקה מזרחית, זוהר ארגוב, צלילי הכרם… וההבנה היתה שהגנה על התרבות המזרחית כוללת את המוזיקה המזרחית. אבל – מהי מוסיקה מזרחית? מה היא כוללת? ממתי היא מתחילה? ואני, אבא שלי הוא רבי דוד בוזגלו [מורה, משכיל עברי, פייטן ומשורר יהודי-מרוקאי, נחשב לגדול פייטני החזנות המרוקאית במאה ה-20. י.ב.]– אז מובן שאני לא אוכל ולא ארצה לצמצם את עצמי לסיפור הישראלי הזה, שבו המוסיקה של יוצאי ארצות האסלאם מזוהה עם 'מוזיקה מזרחית'." 

מאיר בוזגלו. צילום בני שאשא
מאיר בוזגלו. צילום: בני שאשא

בשיח המחקרי מדברים היום על ההיסטוריה הקצרה וההיסטוריה הארוכה של המזרחים. אתה אומר שבשיח המזרחי התמקדו בהיסטוריה הקצרה, הישראלית, של המזרחים, תוך העלמה או אי-התייחסות להיסטוריה הארוכה שלהם. 

כן. ואני לא מוכן לקבל את הצמצום הזה, שהוא ממש עיוות של הזהות שלנו, על העומקים שבה. יש לנו מורשת עצומה, עולם ומלואו, שחוזרת הרבה אחורה בהיסטוריה של היהודים הספרדים המזרחים. לפני שהוא ישראלי, המזרחי הוא יהודי. המזרחי הוא למעשה יהודי שעבר כור היתוך ישראלי, שלא ממש הצליח.

למה הוא לא הצליח?

כי היינו אמורים כולנו, כל היהודים, להיות מותכים לדמות אחת, זו של היהודי החדש (הצבר, החקלאי, המגן על עצמו, הדובר עברית); אבל זה לא קרה. זה לא התכנס לדמות אחת; למעשה, כור ההיתוך יצר שתי דמויות של יהודים – המזרחי והאשכנזי (ויש את מי שכור ההיתוך לא עבד עליהם בכלל – חרדים וערבים). 'מזרחי' – במובן מסוים זו זהות חדשה, ישראלית, כזו שלא כוללת את ההקשרים של ארצות האסלאם. יותר מזה, ההגדרה שלו היא על דרך השלילה – מי שלא דובר יידיש – ואין לה תוכן ומשמעות משלה. כור ההיתוך הבן-גוריוני הוא לכאורה נקודת-ההתחלה של הזהות הזאת, כזהות ש'הופשטה' מעומקיה ההיסטוריים היהודיים".

כור ההיתוך הבן-גוריוני הוא לכאורה נקודת-ההתחלה של זהות המזרחי, כזהות ש"הופשטה" מעומקיה ההיסטוריים היהודיים

בהקשר הזה דיברת וכתבת על ה"יתמות" של המזרחים. למה התכוונת?

"כיוונתי לזה שנישלו את המזרחים ממה שאת קוראת לו 'ההיסטוריה הארוכה', והשאירו אותם עם ההיסטוריה הישראלית שלהם, שהגדירה אותם מתוך התעלמות ומחיקה של כל מה שהיה לפני עלייתם ארצה, של כל דורות העבר. לקחו תרבות שבה המשפחה היא המרכז, המסירה מהורים לילדים היא לב הזהות, והתייחסו אל ההורים כאל "דור המדבר" שצריך לנתק את הדור הצעיר מהם ולהשקיע בחינוך של הצעירים. זאת יתמות. יצירה של יתומים. 

והמזרחים קיבלו את זה, הם קיבלו את האידאל של ניתוק מן הגלות, שהוא גם ניתוק מדור ההורים והסבים. הם קיבלו את האידאל של הצבר הישראלי. ועכשיו השיח המזרחי מתקיים בתוך המסגרת הזאת, הצרה כל-כך: זאת היתה הרגשתי לגבי 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'. חשבתי שהיא מתבוננת על הדברים בתוך המסגרת הנתונה הזאת, המוגבלת, מסגרת ללא תיבת תהודה רחבה, יהודית שורשית". 

מהי אם כן, לתפיסתך, הפריזמה שדרכה צריך להתבונן ולהבין את האתגרים של החברה הישראלית?

"נתחיל אולי מבן גוריון. עם כל הביקורת שיש לי עליו, אני מוקיר אצל בן גוריון את היזמות. את הכוח של עשייה שיוצרת מציאות. בן גוריון עשה כמיטב הבנתו, אין לי עוינות כלפיו; אמנם, אנחנו נשארנו עם הצלקות. אני מעריך את היזמות שלו, אבל חושב שנדרשת יזמות אחרת. בן גוריון סיים ביצירה של הצבר, אבל היום נדרש משהו אחר. השסעים בחברה הישראלית, מצב של ריבונות יהודית שכוללת בתוכה מיעוט ערבי – כל אלה מחייבים חישוב מסלול מחדש.

לימים עברה המטוטלת לקוטב השני של כור ההיתוך – הרב-תרבותיות, שאותה אימצו בחום בשיח המזרחי. אבל, לטענתי, הרב-תרבותיות גם היא לא מדויקת מספיק להבנה של המזרחיות. הריבוי הוא אכן עניין חשוב; השאלה היא על איזה ריבוי מדובר. היהדות – ובתוך זה היהדות הספרדית – מציגה ריבוי מיוחד, לא ריבוי של תרבויות שונות שחיות זו לצד זו, כי יש תיבת תהודה יהודית משותפת, יש שיח עמוק משותף. המורשת הספרדית מציעה כאן ענף חדש לפתח ממנו את העץ הישראלי".

לא כור היתוך ולא רב-תרבותיות – אז מה כן?

"זאת שאלה גדולה. זה המקום של חידוש היהדות, שנדרש עכשיו. ייתכן שכור ההיתוך היה הכרחי לשלב ההוא, שהיה שלב דרמטי, שלב של קבוצה שהביאה אתה מהומה רב-קולית. זה כמו הקמה של אוהלים זמניים. זה מה שהיה אפשרי, אבל זה לא פתרון של קבע, לא פתרון בר-קיימא. הוא יושב על בסיסים רופפים מדי, לטווח הארוך. נדרשת ראייה רחבה, חזרה לתיבת התהודה היהודית ומתוכה לייצר אפשרויות של בנייה ויצירה, שתהיינה יותר חזקות מאלה שמוגבלות לפרספקטיבה הספרדית.  

יש אצל המזרחים ומה שהם מביאים אתם מפתחות לחברה הישראלית. המפתחות הם לא בשמאל המזרחי – שהם מזרחים ברוח מר"צ; ולא בשכפול החרדיות האשכנזית ברוח ש"ס. המפתחות הם לא בראייה של הכול במונחים של הקונפליקט המזרחי-אשכנזי. זה צר מדי ודל מדי. זו יתמות, כמו שאמרתי. המפתח הוא בעומק הספרדי מזרחי היהודי, שאותו נטשו. אם נחזור למוזיקה למשל, אז אני אוהב את זוהר ארגוב, אבל מעדיף את אהרון עמרם – שניהם מיהדות תימן אבל באהרון עמרם יש עומק; ואהרון עמרם יכול להתחבר עם אבי המרוקאי, רבי דוד בוזגלו, בחיבורים עמוקים מאד. באותה מידה אבא שלי יכול להתחבר עם חיים גורי  – כמו שהוא אכן עשה כשחיבר פיוט יהודי – 'בינו נא מורדים' – כתשובה ל'באב אל וואד' של גורי, והציע מבט אחר, תפיסה אחרת".

אתה מתכוון למסורתיות?

"מסורתיות היא מרכיב אחד בסיפור. בגדול אני יכול לדבר על העץ היהודי; ועל הענף בעץ הזה, שלא בא לידי ביטוי. בעץ יש ענפים רבים ושונים, יש ריבוי ויש אינטראקציות ופיצולים בתוכו. אבל בסוף, הכול מתחבר לעץ".

"מסורתיות היא מרכיב אחד בסיפור. בגדול אני יכול לדבר על העץ היהודי; ועל הענף בעץ הזה, שלא בא לידי ביטוי. בעץ יש ענפים רבים ושונים, יש ריבוי ויש אינטראקציות ופיצולים בתוכו. אבל בסוף, הכול מתחבר לעץ".

השיחה הזאת לוקחת אותי אל השאלה, במה שונה התפיסה שלך מזו של הציונות הדתית, שגם היא ענף מרכזי בעץ היהודי?

"הציונות הדתית היא בת-ברית חשובה, אבל גם היא שבטית בדרכה. שבטיות שיש בה יצירתיות, חיים, תנופה, אבל גם אטימות, טריטוריאליות, התנשאות. אנחנו לעומת זאת הופכים את כל התמונה, משבטי ללא-שבטי.

תראי את הריבוי הספרדי בהשוואה לריבוי האשכנזי: הריבוי הספרדי מגיע רק לעתים רחוקות לידי התנגשות עוינת בין המרכיבים השונים שלו. ולא שאין קונפליקטים; יש ויש. אבל זה היוצא מן הכלל, בעוד שבעולם האשכנזי הקונפליקט, המחנאות הקשה – זו הנורמה. רפורמים וחרדים, משכילים ואורתודוכסים, חסידים ומתנגדים – לאורך כל ההיסטוריה. זה אלים. וזה איום ונורא".

וזה מודל הקיום היהודי ש'יובא' לכאן, לישראל.

כן. וכשהריבוי הזה פוגש את הריבוי הזה – וזה קורה בתוך שדה-כוח – אז לריבוי הזה (האשכנזי) אין עניין להקשיב. להיפך: הם ממשיכים בשבטיות שלהם, גם בתוך ההקשר של מדינה ריבונית ושל דמוקרטיה. ואני שואל, איך יכולה להיות דמוקרטיה בחברה שנושאת אתה צלקות של אלפי שנים, חברה של קצוות ושל שבטיות טראומטית שלא מכירה בזה (שהיא טראומטית) – ולכן היא מנציחה את עצמה. זה חלק מהתשתית של העם הדווי והפצוע הזה, ושל המדינה שהוא מנסה להקים – שמוקמת אמנם ביצירתיות מפעימה והתעוררות והתחדשות, אבל נכון לעכשיו התוצאה היא מדינה של פיצולים על פיצולים על פיצולים…".

אני רוצה להקשות עליך בכל הנוגע למזרחים ופוליטיקה. האם היעדר הכוח הפוליטי של המזרחים כקבוצה הוא תוצאה של כל הגורמים האלה שתיארת, שהם גורמים חיצוניים, או שיש מקום להפנות את המבט גם פנימה, אל נקודות החולשה הפנימיות שלנו? 

הסוציולוג נסים ליאון, למשל, טוען שבמסורתיות המזרחית יש חולשה פוליטית מובנית – בגלל המתינות, בגלל הפרגמטיזם, בגלל החשד מפני אידאולוגיות – שכפי שאתה עצמך אומר, הן מנוע רב-עוצמה ליזמות, להשפעה בעולם. מה דעתך?

"זה נכון מאד, אבל שימי לב מה קורה כשנבנה שדה כוח. ש"ס, לדוגמה. ש"ס עשתה הרבה דברים טובים – יצרה תרבות למידה, הצילה נוער מפשע וסמים, נתנה זהות ומשמעות – אבל היה לזה מחיר. 

הפוליטיקה מושכת לעמדות חדות, ברורות, קנאיות אפילו; היא בונה מציאות של 'אנחנו' ו'הם'. היא מפלגת, היא אגרסיבית; היא מאפשרת לצבור כוח והשפעה, אבל היא הרסנית". 

בוא נדבר על אחד המפעלים המוצלחים שהובלת, במסגרת הרצון לחבר חוטים מחדש  בין הדורות ובין עבר להווה. אתה אחד האדריכלים והמובילים של מהפכת הפיוט בישראל, מהפכה שהפכה את הפיוט לחלק מן הפסקול היהודי-ישראלי. מה יש במפעל הזה שהצליח? מה אפשר ללמוד ממנו על הדרך להוביל שינויים חברתיים-תרבותיים?

"הפיוט – זו כאילו דרך צדדית, אבל היא בסופו של דבר מתגלה כדרך המלך. בתוך הפיוט הכול נכנס באופן טבעי: מסורתיות, מחויבות חברתית, סולידריות, הזיקה לערבית. זה עוגן חזק שמחזיר לנו את העוגנים שאיבדנו. זה לא 'מזרחי' במובן הצר, כי הפיוט כולל את כל המסורות בכל התפוצות היהודיות, כך שזה פרויקט של חיבורים עמוקים. וזה לא שבטי, אלא זה מפעל שדווקא חוצה את החלוקות השבטיות, לטובת הגג המשותף של תיבות תהודה יהודיות". 

איך הפיוט קשור למחויבות חברתית?

"כי יש פער גדול, בלתי-ניתן לגישור ולהכלה, בין העובדה שהמזרחים הם גלגל ההצלה של החברה הישראלית (לא פחות), לבין ההדרה שלהם מכל מוסד אפשרי. בין ההבטחה של הציבור הזה לחברה הישראלית ולמזרח התיכון בכלל, לבין מיעוט הכוח המוסדי שלו".

תמונת פורטרט
יפה בניה

מה עוד יש במפעל הזה, שהופך אותו בעיניך למודל לשינוי מוצלח?

"חוץ מעומק המבט והעומק התרבותי שדיברנו עליהם, יש פה פנייה לחברה הישראלית כולה, להקים ולקומם את הספרייה היהודית השלמה. זה לא אני או אתה, זה לא אני על חשבון אתה – זה כולנו ביחד. ויש גם העניין של חיבורים, לאורך ולרוחב: חיבור לנשמה היהודית; חיבור למדרש; חיבור לערביות; חיבור בין מסורות יהודיות שונות; וחיבור לישראליות. ברי סחרוף שר רבי דוד בוזגלו עם רבי חיים לוק. נקמת הטרקטור מלחינים ושרים את פיוטי רבי משה אבן עזרא. זאת פרדיגמה. זה מודל. 

וזה מודל שינוי שאין לו מטרה להיכנס למבנה הכוח, לסיפור של חלוקת משאבים על ידי המדינה. זה תרבותי ויותר מזה, זה קיומי. בסופו של דבר זה לוקח אותנו לחינוך: איך לחנך, מעבר להפרדה בין ממלכתי לממלכתי-דתי. אם נלמד ממפעל הפיוט את החיבורים, אז גם בחינוך נעסוק בחיבורים וניאבק בהפרדות".

זה מודל של שינוי מלמטה?

"זה שינוי מלמטה, שמתפשט. אמת מארץ תצמח. ולא פחות חשוב, כאמור – זה צומח לגמרי לא משיקולים כוחניים. אפשר לומר שזה מודל אפלטוני של שינוי, לא מרקסיסטי: לא כוח אלא אמת". 

באיזה מובן זה מודל אפלטוני?

"במובן זה שהאמת מנצחת. זה נשמע מופשט, אני יודע, אבל התקווה שלנו זו האמת. כל השיבה של היהודים הביתה, אין לה עתיד בלי זה: לדעת שאתה עושה אמת ונאבק על האמת. וזה מעבר לחלוקת הכוח ומעבר לסקטוריאליות, זו שפה אחרת לגמרי".

זה חוזר אל המסורתיות כשפה של חיבורים, וכאלטרנטיבה להפרדה בין חילוניות לדתיות ולהפרדה בין הזרמים בחינוך.

"כן. למעשה זה לוקח אותנו עוד אחורה בזמן, אל הנאורות שיצרה את הפיצולים בעולם האשכנזי, בין דתיים לחילוניים. הספרדיות היא הניסיון לייצר מה שאני מכנה 'נאורות מורשתית' – לא לפסול ולא לבטל את הנאורות מצד אחד, ומצד שני לא לבטל או למחוק את העבר ואת חכמת הדורות; אלא לחבר בין נאורות למורשת ומתוך החיבור ליצור משהו חדש זו בשורה רעיונית וחינוכית, הרבה מעבר לתיקונים קוסמטיים". 

אתה יכול להרחיב קצת לגבי הנאורות המורשתית, כהצעה לחברה הישראלית?

"ההצעה היא לעדכן  את האתוס שמנחה ומעצב אותנו. בהכללה, אפשר לאפיין את השסעים בחברה הישראלית, בין היתר, כשסע בין שתי תפיסות מנוגדות – מורשתיות אנטי-נאורה מצד אחד, ונאורות אנטי-מורשתית מצד שני. 

בציונות הדתית – בחלקים החרד"ליים שלה – ואצל החרדים, שולטת תפיסה של הסתגרות מפני המערב, ותפיסה של יהדות שדוחה ממנה את הממדים האוניברסליים שבה. היא לגמרי בתוך פרטיקולריזם, שסכנתו להידרדר ללאומנות שבטית צרה וגזענית כבר מוחשת. מצד שני, בקוטב של החילוניות, אפשר למצוא תפיסה של נאורות שהיא או אדישה למורשת או עוינת למורשת, כשריד מן העבר שבעידן התבוניות הוא מיותר, אבד עליו הכלח. תפיסה שלא מזהה ביהדות שום ממד אוניברסלי אלא רק פרטיקולרי-שבטי, ולכן היא דוחה אותה. ובעולם ישנן המגמות הפרוגרסיביות הקיצוניות, שעדיין אין להן, לדעתי, תשובה יהודית.

אני מציע חיבור שמאפשר יצירה חדשה, בין נאורות לבין מורשתיות. אני מציע לא לוותר על ערכי הנאורות וההומניזם, בשום אופן לא, אבל לקדם בהוויה הישראלית את הערכים האלה מתוך עיגון וחיבור שלהם למורשת היהודית (ובכלל למורשות הדתיות המונותיאיסטיות) – שבתוכה עצמה ישנם ערכים של חירות, כבוד האדם וכד'.

אני מציע חיבור שמאפשר יצירה חדשה, בין נאורות לבין מורשתיות. אני מציע לא לוותר על ערכי הנאורות וההומניזם, אבל לקדם בהוויה הישראלית את הערכים האלה מתוך עיגון וחיבור שלהם למורשת היהודית

זו פרדיגמת חשיבה בסיסית שיש לה השלכות חברתיות, תרבותיות, פוליטיות, זהותיות, שהן רלוונטיות לחברה הישראלית. המשמעות היא להחזיר את היהדות לממדים האוניברסליים שלה, אבל בלי לוותר על הפרטיקולריות שלה. המשמעות היא להבין אחרת את המבנה של 'מדינה יהודית ודמוקרטית'.  עניין נוסף הוא שהחיבור של הערכים האלה למזרח, לכאן, להקשר של העמים שחיים כאן, מאפשר דיאלוג אחר בין יהדות ואסלאם, ובין שתי המורשות האלה לנאורות". 

קראו תכנים נוספים בנושא:

שרטוטים וקווי מתאר של בוגרות ובוגרי מנדל. מובילות ומובילי השינוי נחשפים באמצעות הסיפורים, ודרך התפיסות והבחירות שמעצבות את דרכם.

יפה בניה

יפה בניה היא עמיתת מחקר במכון הרטמן, מרצה בקריה האקדמית אונו, חוקרת וכותבת על מסורתיות ועל נשים ביהדות הספרדית מזרחית. בוגרת בית הספר למנהיגות חינוכית, מחזור י"ב.

29.06.26

שרטוטים וקווי מתאר של בוגרות ובוגרי מנדל. מובילות ומובילי השינוי נחשפים באמצעות הסיפורים, ודרך התפיסות והבחירות שמעצבות את דרכם.

"נחוץ לנו מאבק אפלטוני, לא מרקסיסטי"