הפואטיקה של האמת

שלומי חתוכה

משורר ופעיל חברתי

אולי זו הריקנות שהמלחמה הניחה לי על הלב ואולי זה דווקא בגלל שהלב עולה על גדותיו בתקופות כאלה, ואולי בכלל זה המסע שלי בין הריקנות הכואבת ללב שעולה על גדותיו, אבל ברגע אחד בתוך הטירוף החלטתי להירשם לקורס כתיבה יוצרת. מיד הבנתי ששירי אהבה מתוקים ונופים ירוקים לא יימצאו את דרכם אל הדפים שלי. לא בתקופה המורכבת והכואבת הזו. וכך יצא שהתרגילים שהמורה נתנה לנו מדי שבוע הפכו לשירי מחאה. שירים שיוצאים מתוך כאבי הפער, ראיית הזוועות, נגיעה בפחדים הכי ממשיים שלי בתקופה של מילואים, מלחמה ואימה. מה שמעניין בהם, בשירי המחאה שאני כותבת, זה שהם כמו מבקשים לצאת אל האור, מבלי שבחרתי בהם, ולהביא מתוכי את הדברים שהורגלתי לשתוק, כשמחאה הפכה להיות שמורה למגזרים כאלה ואחרים, שלא הסכמתי להשתייך לאף אחד מהם. מילות השיר יצאו ממני עם דמעות, וביקשו להגיד את מה שבניירות ארוכים לא הצלחתי להגיד. לא כי חסרו המילים, אלא כי תהליכי סוציאליזציה ומפגשים עם אנשים סימנו לי לאורך הדרך בצבעים בוהקים: את זה לא אומרים כאן. "שוב 'אכלו לי שתו לי'?", "שוב תיאוריות קונספירציה?" בשם הדמוקרטיה והליברליזם, בשם ההומניזם ובשם הנאורות, השדים נשארים בבקבוקים שנסגרו זה מכבר בשעם ונזרקו אל הים. הפנמתי. את הדיכוי ואת ההשתקה.

אחרי שנים רבות בחינוך, במחקר, באקדמיה, בהנחיה ובניהול, שבהן עסקתי בפערים ובקידום שוויון הזדמנויות בדרכים שונות, ומתוך החיבור האישי לכתיבה ולמחאה, המשימה לראיין דמות שקשורה למאבק המזרחי שלחה אותי לחיפוש דווקא אחרי הרוח, האמנות, הכתיבה. יש משהו בכתיבה קצרה באופן יחסי, שמדייק עד כדי כאב, שחודר, שנכנס אל נימי הנפש ושלעיתים גם מוצא מזור. יש משהו בהתנגשות החזיתית של היפה והרוחני עם הכאב והפער, שמוליד מילים חזקות. וכך, מצאתי את עצמי יושבת בביתו של שלומי חתוכה במושב בדרום. 

שלומי חתוכה הוא משורר ואקטיביסט שהוביל מאבקים חברתיים רחבי היקף. הוא הביא לקדמת הבמה והשיח החברתי בישראל, יחד עם שותפים טובים, סוגיות מהכואבות שידעה החברה בישראל. הוא ממייסדי עמותת עמר"ם (עמותת רוח המזרח) שהניחה על השולחן ביד בלתי מתנצלת את פרשת ההיעלמות של ילדי תימן, בלקן ומזרח. אותה היעלמות שהיא מילה מכובסת, צחה ומנקה מאחריות ומאשמה את מעשי העוולה והפשע שתוארו מאוחר יותר כחטיפה. בעמותת עמר"ם, שלומי תיעד מאות משפחות שחוו טראומה שהמדינה הכחישה במשך עשורים. הוא מתאר מפגשים עם אימהות שהחיים שלהן נעצרו ביום שבו ילדיהן נעלמו. המאבק כאן הוא על עצם האמת: להפוך את הפרשה מ"קונספירציה" לעובדה היסטורית שאין עליה עוררין.

"טנג'יר הוצאה לאור" הוקמה על ידי עמותת עמר"ם במטרה לתת קול וייצוג למי שקולם הודר ממרחבי התרבות המיינסטרימיים, כמו גם להעניק בית תרבותי לפעילות אקטיביסטית. חתוכה הוא גם ממובילי המאבק לייצוג שוויוני במדיה החזותית, שבעקבותיו אנו עדים לייצוג הוגן יותר, ולו במעט, של ילדים בעלי חזות מזרחית ועור שחום. 

שנינו בני אותו גיל בקירוב, מתגוררים בדרום (שלומי לא מאז ומעולם, בניגוד אליי), שנינו הורים לילדים,  קשורים למאבק המזרחי ואוהבים לכתוב – הוא מקצוען, אני חובבנית. אבל יותר מזה, עבור שנינו המאבק המזרחי חי בתוך או לצד מחוזות של אסתטיקה, של פואטיקה, של כתיבה. לכאורה, המקומות הפריבילגיים של רוח, פילוסופיה ושירה דרים באותה עיירת פיתוח של דלות, פער, חוסר וכאב הכרוכים בשונות אתנית. השפה שלנו היא שפתם של אלה המבקשים להדיר אותנו. אפשר לבקר אותנו על התוכן, אבל כבר לא על הצורה. זה מבלבל.  

הבחירה בשלומי הייתה טבעית, כמעט מתבקשת. שלומי כיוון אותי לחניה במושב, שממנה אסף אותי בדרכו מהמכולת היישובית. היה לו חשוב לקנות קפה שחור ושוקולד להמתיק את הזמן ואת השיחה. וכך היה. שחור ומתוק, כמו שוקולד משובח. ישבנו בבית מדגם ישן של בתי מושב, שסביבו עצים גבוהים שאינם מתביישים בגילם, ופשטות מזהרת. שורשית. אחרי שהכין שתי כוסות קפה שחור, התיישבנו והמילים הגיעו. 

כשאין רחוב, יש רשת: המאבק בעידן הקהילה המקוונת

לדידו של שלומי, החוויה של מאבק חברתי והבחירה במילים ככלי הותוו בגיל צעיר מאוד. קריאה מרובה הביאה לידי אהבת המילה הכתובה מחד והגברת המודעות לעוולות ולגזענות מאידך.  אבל בין המילים למודעות, הייתה נחוצה נגישות למאבק. את הנגישות הזאת שלומי מייחס במידה רבה לרשתות החברתיות שהופיעו: "אפשר להגיד שהמאבק המזרחי, כמו מאבקים אחרים בגלגול הזה, היו מאוד קשורים ברשתות החברתיות". 

מעניין, אני דווקא מרגישה שברשתות אנחנו קצת סוטים מהמאבק עצמו כי ברגע שאתה אומר אמירה מחאתית מתנפלים עליך עם כל הסיסמאות של 'אכלו לי שתו לי', ומשתיקים את האמירה המזוקקת עצמה. 

"לפני עידן הרשתות", הוא מסביר, "כל השותפות והשותפים למאבקים החברתיים היו צריכים להיות קרובים פיזית, וזה היה כמעט בלתי אפשרי. במקרה שלנו לא הייתה קהילה. דמויות רבות מהמאבק המשותף הכרתי לראשונה מהפייסבוק. אז בעצם הרשתות אפשרו לנו לבנות קהילה, כי כבר לא משנה אם הוא פה ואתה שם. זה נתן כוח אדיר". 

למה אקטיביזם? אני שואלת בניסיון להבין מה מניע אנשים כמוך לפעול בחזית המאבק.

"לא יודע, הציק לי. הפריע לי. מילא לחיות תחת דיכוי אבל לחיות תחת דיכוי שהוא מוכחש זה כבר יותר מדי. המאבק של ילדי תימן, למשל, היה כבר לפעמים קצת קשה. אבל גם במאבק של ייצוג הולם בפרסומות- המון אנשים נמנעו מלהודות בגזענות הזאת. את יודעת, אני חושב שלהיות אמן זה לפתח רגישות וזה מלכתחילה מה שמוביל אנשים גם לאקטיביזם. הם רוצים לשנות משהו שמאוד מפריע להם". 

אבל מה הקשר שלך לכל זה? אני מתעקשת על הנסיבות האישיות שלך ועל הסיפור שמאחוריהן.

"אני חשתי את זה כתימני בחברה ציונית אשכנזית גזענית, שמצד אחד ביקשה לקבל את המזרחים לחיקה וליצור איתם ברית, תורה ועבודה. זה המכנה המשותף. אבל גם ראיתי את זה במרחב החילוני. המון גזענות. גזענות קשה מאוד. מאוד דוחה גם. שוב, קודם כל צריך להכיר בזה. זה היה כל הזמן. פשוט הרגשתי שהיחס אלינו הוא שונה. אליי, אל חברים שלי, גם ברמה האישית, גם ברמה הלאומית, תקשורתית, תרבותית… אני בגיל 13 -14 כבר הייתי אוסף עלונים של פרסומות. ובגיל 15 התחלתי כבר לאסוף כתבות על ילדי תימן. המאבק האקטיביסטי שלנו מול חברות כמו 'מטרנה' לא היה רק על תמונה של תינוקות לבנים, אלא על הזכות של הילד המזרחי לראות את עצמו משתקף במרחב הציבורי כנורמה, ולא כסטריאוטיפ משפיל".

שלומי גדל ברמת גן. "זה ממש מעניין" אני אומרת לו, "כי אני גדלתי בבאר שבע וכשהייתי ילדה או נערה לא ממש הרגשתי את הגזענות. אולי קצת ראיתי, קצת הדחקתי אבל זה לא היה מאוד בולט… אני יכולה לדבר על זה בעיקר בדיעבד". 

"אני בזמן אמת ראיתי," משיב שלומי. "שמתי לב מיד. גם ראיתי את הניסיונות של אבא שלי, שניסה להיות אמן, ואת כל החבר'ה שלו, חיים כאילו במחתרת". ואז המשיך: "אני שמתי לב. הם כולם מין סוג של חיים במחתרת, בעולם אחר, שאין לו קשר לתרבות הישראלית, כי היא לא מוכנה לקבל אותם או להשמיע אותם. ושוב, ראיתי את זה גם בפועל, במבטים, בהתבטאויות, בפרסומות, כמו שאמרתי, במרחב, היה מאוד מאוד בולט".

3M5A1673.jpg 2
שלומי חתוכה. צילום: ינאי יחיאל

פוטנציאל הפירוק של מגדלי השן

השירה, בבסיסה, אינה קישוט אסתטי עבור שלומי; היא פעולה של זיקוק אמת. הריאיון חושף תפיסה שבה השירה היא הכרח קיומי, "כמו שהאדם צריך חלומות כדי להישאר שפוי". כשביקשתי לדבר על המקום של השירה בחייו, אפשר היה לראות את הקשר העמוק שלו ליצירה: "התחלתי לכתוב בגיל מאוד צעיר. לא היה בזה מגע לאקטיביזם בהתחלה, אבל זה התחבר מתישהו. עוד לפני ערספואטיקה, חלק מהשירים שלי התפרסמו בכתבי עת, ואחר כך הם מצאו את עצמם בספר הראשון שלי. כמו השיר 'בלוז' או השיר 'מוזיקה מזרחית'. וכשערספואטיקה נוצרה, האנרגיה אפשרה למקום הזה להשתחרר עוד יותר. הרבה שירים נכתבו בזמן אמת בעצם, תוך כדי תנועה. אמנות היא עניין פוליטי. להיות אמן זה להיות פוליטי. כי להשמיע את הקול שלך, לא משנה נגד מה זה, או אפילו לבקש שהקול שלך יהיה מובחן במידה, זה מצוין. אבל מובחן ממה? אתה כבר מבקש לעשות איזשהו מעשה, תנועה פוליטית, חברתית. מטבעה השירה היא פוליטית, מטבעה האמנות היא פוליטית, למרות שבישראל ניסו לדחות אמנות פוליטית בערוצים מסוימים או בנושאים מסוימים. אבל לא במקרה, כן? כי מי ששלטו או גידרו את מגדל השן של השירה ושל האמנות, הייתה להם סיבה טובה". 

האם אתה חושב ששירה יכולה להיות גם רק אסתטית, בלי להיות פוליטית? 

"גם האמת היא אסתטית באופן מאוד רגשי, וישנן יצירות פוליטיות אסתטיות. השירה היא מאוד פתוחה. היא לא מצומצמת לעיסוק בנושא אחד". 

יש לך שאיפה לחולל שינוי בעולם באמצעות השירה שלך?

"אני צריך שהשיר יהיה טוב קודם כל. ואם שירים הם טובים, אז גם תהיה להם השפעה, ייכנסו ללב של אנשים. לכל אמנות טובה יש השפעה, אני חושב. וזה לא שרציתי לעשות שינוי, אבל הבנתי מהר מאוד שלשירה יש מקום של כבוד בשינוי. אנשים הרבה יותר פתוחים לאמנות מאשר לשינוי. שינוי דרך אמנות הוא מאוד מאוד חזק".

למה, בעצם?

"בגלל האמת שדיברנו עליה קודם. וגם, מה שמשפיע על אנשים הרבה פעמים זה השכל והרגש. ובאמנות השכל והרגש, בשיאם, מגיעים ביחד. לגעת במישהו זה לא לגעת רק בשכל שלו, זה לא לגעת רק ברגש שלו, זה Heart and Mind, ולאמנות יש בדיוק את הגישה לשם. גם השפה מאוד מיוחדת, זאת אומרת, יכולה להיות מאוד ערמומית. ובקונטקסט הזה זה מקובל.

מיתוס האליטיזם וניפוצו

אחת התמות החזקות ששבה ועולה בשיחה שלנו היא ההתנגדות של שלומי לתפיסה ששירה היא אליטיסטית. אני מנסה להבין האם מתוך מקום שהוא אליטיסטי ופריבילגי קל יותר לקיים מאבק של אוכלוסיות מוחלשות, האם זה מגיע לאוזניים שראוי שישמעו ולעיניים שראוי שיקראו. "אמנות היא לא דבר אליטיסטי. הוא משיב, "כמובן שבארץ יצרו לזה מצג שווא של אליטיזם. זה שטויות. זה הצליח לתקופה מסוימת, אני מקווה שזה משהו שקצת נשבר. אוי ואבוי, אמנות היא לא עניין אליטיסטי בכלל". 

מי הקהל שלך? אני מנסה לאתגר אותך. 

"כולם. פרופסורים, דוקטורים, נשים, גברים, אנשים שלא קוראים שירה בדרך כלל, מזרחים, אשכנזים, מבוגרים וצעירים. לפני זמן מה הוזמנתי להיות אורח הכבוד של אדם שהגיע לגיל המופלג 100 על תקן המשורר האהוב עליו. אני חושב שמה שעשינו, אחד ההישגים הגדולים שלנו היה בדיוק לשבור את האמונה הזאת ששירה היא עניין אליטיסטי. השליטה בתרבות היא למעשה שליטה בכול. כי מי אמור לשלוט אם לא זה שהוא היחיד שמבין את התרבות והיחיד שמייצר אותה? גידרו את האמנות בכלל ואת השירה בפרט כמשהו מוצפן או לא מובן, כדי שבעל המפתח יהיה בעל הבית. אבל אנחנו השגנו את המפתח. באו ואמרו מה זו שירה. 'זה שיר, זה לא שיר'… זה לא קשור לשירה. זה קשור לשליטה. תסתכלי על אמנות אלפי שנים. היא לא הייתה אליטיסטית. יכול להיות שככל שאתה במצב פריבילגי יותר, אתה יכול להרשות לעצמך יותר ליהנות מאמנות. אין ספק. אבל בתפיסה עצמה, הרי היה את הסיפור המאוד ידוע על האיש שבכסף האחרון שלו קנה לחם ופרח. הלחם כדי שיהיה לו איך לחיות ופרח כדי שיהיו לו למה לחיות". 

האם שירה היא מעשה של מנהיגות?

"יש לאמנות כוח גדול. הכוח של האמנות עומד ביחס כמעט לא פרופורציונלי אל מול הדברים שהיא מתמודדת איתם. אני נוהג לומר ששיר קטן מפחיד את המשטר הרבה יותר מארסנל נשק חבוי שיש לך במטבח. עם נשק, משטר יכול להסתדר. אבל עם שיר שאומר שהממשלה מושחתת, שיכול להצית לבבות… שמתי לב שבהרבה מחאות, השירה הייתה גורם מלהיב, מעודד, וגם בערספואטיקה זה היה ככה, עם המאבק המזרחי, גם האמנות שלנו. פתאום השירים נטענו במשמעות אחרת עבור האנשים, הם נעשו חלק מתוך המאבק הזה. יש לזה אפקט מאוד מאוד חזק, גם מבחינה מנטלית נטו, וגם מבחינה רגשית. השירה באה ואומרת דברים, היא מתנהגת כמנהיגה. שיר קטן יכול להפחיד את המשטר יותר מכל דבר אחר". 

ממחתרת תרבותית לבעלות על הבית

ההישג הגדול ביותר של המאבק המזרחי בעשור האחרון, לפי שלומי, הוא תודעתי. המזרחים הפסיקו להסתובב בתוך המדינה כ"שוכרים" המבקשים רשות, והתחילו להתנהג כ"בעלי בית". "תראי", הוא אומר, "אתה מתחיל מאבק, ואתה משמיע את הקול שלך. בהתחלה יש רק קצת כוח. זו התגנבות יחידים, אבל פתאום המאבק תופס תאוצה, וכולם הופכים להיות קהילה. ואז מתחיל שינוי. הרבה פעמים אנשים תופסים את השינוי כטוב למדוכא ורע למדכא. זה לא נכון. הוא יהיה טוב גם למדכא, והוא יהיה רע או קשה גם למדוכא. ככל שאתה צובר כוח, זה כוח על חשבון הצד השני. ומה אתה עושה עם הכוח הזה? כולם מספרים לעצמם שהם עושים רק טוב. כולנו היום בצד של הכוח ושל האחריות. אנחנו לא יכולים להמשיך לדבר את השפה הזאת. אני בטוח שלפני עשר שנים הרגשת שונה באוניברסיטה לעומת היום. למרות שאת אישה שחומה, אני מוכן להתערב על זה, שההליכה שלך במרחבים האלה היום שונה, ושאת מרגישה יותר בבית. נכון, בטח יש גם כאלה – אשכנזים שאולי לא ימצא חן בעיניהם שיש לך דריסת רגל ״אצלם״ או גברים בכלל שלא יאהבו השתלבות של אישה במרחב. אבל דברים השתנו". 

אז קיבלנו הכרה? 

"תראי, המון אנשים הודו בגזענות, המון אנשים עשו שינוי. הפרסומות, למשל, לא כל כך גזעניות כבר. פרשת ילדי תימן לא נחשבת היום לקונספירציה. זה מספיק? לא, אבל אנשים צברו עמדות, צברו כוח. היום זה מצב מאוד מורכב. בעודך עדיין מדוכא, אתה גם עצמך כבר מדכא. לגבי יוצאי אתיופיה אני לא בטוח. אבל יש קבוצות שכן. ואין שום רפלקסיה עצמית לגבי התהליך הזה, כי מתחת לכל המאבק המזרחי יש גם הבנה שיש קבוצה שמדכאת קבוצה אחרת.המדכא מבחין בדיכוי שנעשה לו, על כל פרטיו. המדכא לא רואה שמץ מהדיכוי שהוא מפעיל. בשנים האחרונות שוב יש גזענות, עכשיו זה 'נהוראי', כן? עכשיו זה כבר לא ערס ופריחה, אנחנו מבטלים מילה אחת, ממצאים מילה אחרת. ומאוד קל לנו ליפול למקום הקשה, הכואב. אני אומר, אוקיי, ומה אנחנו עושים היום? הכוח עובר במהירות האור". 

פנינה גל יעקב 19.08.2018 9
פנינה גל יעקב

למרות שאני רואה את השינוי, כל הזמן המחשבה שלי נודדת למשפחות קשות-יום, לפריפריה. 

"הליכוד עכשיו בשלטון המון שנים. אם לא אתם, מי יתקן? אתם השרים היום. זה המעמד הכי בכיר פוליטית שיכול בישראל. נו, אז תתקנו. כשאתה יוצא למאבק, אתה צריך לשאול את עצמך איזה שינוי אתה רוצה. אתה רוצה רבולוציה או אבולוציה? קח בחשבון שברבולוציה יש שפיכות דמים לפעמים".  

"יכול להיות שהמאבק שלך היה יחד עם אשכנזים תמיד, כי אתה נזקקת להון התרבותי, החברתי, היכולות שלהם כדי להגיע למוקדי כוח? 

"לא, לא! כי לא רציתי מלחמה. רציתי שינוי, אבל השינוי הטוב ביותר הוא דרך הסכמה. כל השאר יוליד הרבה מרמור ושנאה חזרה".

הצלחת לקדם את המאבקים שלך בלי לשנוא? כי כשמדברים על חטיפות ילדי תימן ובלקן השנאה מבעבעת.

"יש ויש. היו אנשים שהשתלחתי בהם. המרחב האקטיביסטי לפעמים מעמיד מצבים מאתגרים. אז לכולנו, אני חושב, בתחילת הדרך היו מפגשים מאוד קשים. כמו שאמרתי, אקטיביזם זה משהו להתנהל בתוכו. לא פשוט לשמור על הנפש שלך כשאת אקטיביסטית. אני גם תיעדתי מאות משפחות, זה ריסק אותי. משפחות שחטפו את הילדים שלהן. עמדתי מול אימהות, מול גברים, שהחיים שלהם נעצרו ביום שהילדים שלהם נעלמו. זה היה מחזה מטורף. אני בעצמי חטפתי איזושהי טראומה משנית, אני חושב. נסעתי לכרתים, כתבתי שם את הספר 'אי'. לא כל השירים שלי נכנסו לשם, גם לא כל שירי המחאה, אבל ללא ספק הוא היה פוליטי מאוד ובאותה מידה אולי גם האישי והאנושי ביותר שכתבתי. השירה, אגב, יש בה יתרון מאוד גדול. בעצם השפה. גם מאבקים, הרבה פעמים הם מושתתים על שפה. שירה היא מאוד נגישה, היא יכולה להיוולד מעכשיו לעכשיו, זה לא פרוזה. גם הזמינות שלה, היא מאוד התאימה לעידן הזה של הרשתות החברתיות ושל מחאות".

קורבן לא מסתובב כבעל בית

נדמה לי שהמאבק המזרחי התרחק מהמקור, ננטש. הקשת הדמוקרטית המזרחית נסגרה, ופתאום כולם התפזרו לאקדמיה, או לפיוטים של בית אבא. המאבק עצמו ננטש.

"עוד לא ננטש. אנחנו התבגרנו כולנו. אפשר להגיד שפה נכשלנו לעשות את זה כמו שצריך, אבל אני גם חושב שמעולם לא היו לנו את האמצעים. אקטיביסטים הם בני אדם. אפרופו שינוי, כולנו רוצים שינוי בחיים. רובם לא רוצים לדרוך במקום, רוצים להתפתח. לפעמים זה גם לעזוב משהו שהוא מאוד אינטנסיבי. אקטיביזם הוא מאוד מאוד אינטנסיבי. והוא גובה מחירים כבדים. ושוב, לא היו לנו מספיק אמצעים. נגיד, בעמותת עמר"ם, פעם מנכ"לית של עמותה מוכרת רצתה לפגוש אותי. נפגשנו בבית קפה, והיא שאלה: 'למה לא במשרד?' אמרתי לה שאין לנו משרד. היא כמעט התעלפה במקום. זה כל כך מובן מאליו, שלכל עמותות השמאל יהיה משרד, יהיו להם אנשים… ועדיין, למרות שלא היו משאבים, נעשה שינוי עצום בעצם תפיסת המזרחיות. אני חושב שאתה לא יכול להיות בעמדת הקורבן, אם אתה מסתובב כבעל בית. אוכלוסיות רבות שהרגישו מאוד מקופחות מסתובבות, מתנהגות ופועלות היום בארץ כבעלי בית. רגע, אתם בעלי בית, הבית עולה באש. אם אתם כבר מדברים על מזרחיות, דברו על המקום של האחריות. כי אנחנו לא באותו מקום שבו היינו לפני 15-10 שנה. זה כשלעצמו משנה המון.  

המצב המורכב של היום, חייב להיות בלב האקטיביזם. שוב, לא רק לגבי מזרחים. קחי נשים או פלסטינים. אתם מדוכאים? אבל אתם גם מדכאים. נכון. אתם גם מדכאים. לקורבן גם יש אחריות. כל אקטיביסט, כל מי שפתח את הפה, יש לו אחריות במידה מסוימת על מה שקרה פה. הרבה פעמים חסמתי אנשים שהתגזענו על אשכנזים. אני יודע איפה אני חי, אנחנו ביחד. אין שוני, ואני גם לא רוצה, כי אנחנו באמת ביחד פה".

נניח ששירה זה תאוריית השינוי שלנו, באמצעות השירה אנחנו רוצים לעשות מנהיגות ושינוי בעולם. מה נכתוב עכשיו, בתקופה המורכבת הזו?

"עכשיו המצב מאוד מקשה על יצירת אמנות. אמנות באיזשהו מקום היא תגובה למצב, אבל המצב פה כל כך כאוטי ומשתנה. זה לא מצב אופטימלי לאמנות. אני באמת חושב ששדה האמנות במקום של ציפייה כרגע".

אני מבינה שלאנשים התייבשה ההשראה. אבל מה עם האחריות החברתית? האקטיביזם שלנו?

"זו באמת שאלה, אני יכול לומר כך שאני כרגע בסוג של התבוננות, מנסה להבין מה קורה, מתי אפשר להיכנס ולדבר, כי כרגע זו מלחמה. אין לי גם טעם לכתוב. גם ככה האקטיביזם מאוד קשה. כשאין תרבות, הוא כבר בלתי נסבל. מצד שני זה נכון משום שהאמנות תמיד באה במקום מלחמה. זה כאוס עם שפיכת צבעים או כאוס עם שפיכת דמים. ועיסוק באמנות באופן חברתי רחב בא על חשבון עיסוק במלחמה".

אם לסכם את השיחה של שלומי ושלי בערב אחד בבית קטן במושב בדרום, אז כך: שירה ואקטיביזם, הם שני צדדים של אותו מטבע – החתירה לאמת. השירה מספקת את הכוח המטפיזי והרגשי, והאקטיביזם מתרגם אותו לשינוי מציאות. אבל תהליך השחרור אינו מסתיים בצבירת כוח; הוא מסתיים בלקיחת אחריות. 

קראו תכנים נוספים בנושא: ,

שרטוטים וקווי מתאר של בוגרות ובוגרי מנדל. מובילות ומובילי השינוי נחשפים באמצעות הסיפורים, ודרך התפיסות והבחירות שמעצבות את דרכם.

פנינה גל יעקב

ד"ר פנינה גל יעקב היא מנהלת פיתוח במו"פ של רשת החינוך עתיד. בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, מחזור כ"ה.

29.06.26

שרטוטים וקווי מתאר של בוגרות ובוגרי מנדל. מובילות ומובילי השינוי נחשפים באמצעות הסיפורים, ודרך התפיסות והבחירות שמעצבות את דרכם.

הפואטיקה של האמת