ספרי על עצמך בימי שגרה – איפה את גרה, מה מעשייך ביומיום?
אני גרה במודיעין מכבים רעות. נשואה לעופר, יש לנו שלושה ילדים. בתנו הגדולה היא מוזיקאית שנשואה למוזיקאי, והם חיים בארצות הברית, אתגר גדול לשמירת קשר. שני הבנים שלנו חיים בשאר יישוב, ובימים אלה זה עוד יותר מאתגר אפילו… הם מחוברים מאוד לאדמה, לצפון הארץ.
ביומיום שלי הייתי אמורה להיות בשלב הזה במקום אחר בחיים. בנקודת זמן מסוימת, בסביבות גיל 60, החלטתי שאני עושה שינוי בקריירה, מורידה קצת הילוך. התפקיד האחרון שלי, אחרי הרבה שנים של תפקידי ניהול בכירים במערכת החינוך, היה במטה משרד החינוך, שם עמדתי בראש אגף בכיר להכשרה וכניסה להוראה של עובדי הוראה. ולקראת גיל 60 רציתי להתרכז בלימוד, בהתנדבות, לשנות מקצב. ואז, ממש כשעזבתי, פרצה המלחמה. ומאז מצאתי את עצמי בחמ"ל האזרחי "אחים ואחיות לישראל".
ביומיום, בעולם הפרטי, אני משתדלת לשמור על איזשהו איזון בעזרת ספורט וריקודי עם והרבה קריאה. ואנחנו עושים הרבה ערבי שירה בבית, לפעמים זה במקום פסיכולוג, זה מאוד מרגיע. וגם יוצאים הרבה לצעידות.
ספרי על עצמך בימי מלחמה – מה התפקיד שלך, מי הם קהלי היעד, מהם אזורי הפעילות?
מאז דצמבר 2023, התחברתי לחמ"ל האזרחי. תקופה ארוכה מאוד פעלתי שם בהתנדבות, ובשלב מסוים התבקשתי למסד את הקשר ולקחתי על עצמי שם חצי משרה, שבמסגרתה הקמתי את התחום שקראנו לו "עוטף הון אנושי". אני מובילה את התחום הזה בארגון, יחד עם עוד כמה אנשים מצוינים שהבאתי, חלקם עבדו איתי במשרד החינוך, חלקם במעגלים אחרים. כך נוצר תמהיל מאוד ייחודי של אנשים שבאים מעולמות מגוונים, מתחום העסקים ומתחום הצבא, משפטים ופיננסים, וגם מתחום החינוך.
ההובלה ממוקדת בשתי מטרות. מטרה אחת היא השלומוּת, ה-well being של עובדי ההוראה, המטרה השנייה היא מה שאנחנו קוראים engagement – המעורבות שלהם – מטרות חשובות בימים כאלה, שהם ימים של טלטלה, שלמעשה כבר נמשכים יותר משנתיים וחצי. צוותי החינוך באשר הם זקוקים להרבה מאוד תמיכה וליווי, ולשם לקחנו את הארגון. זה ארגון שהתחיל בימי חירום והוקם מתוך ארגוני המחאה, ובתחילה עסק בנתינה ובמילוי הוואקום העצום שנוצר בחודשים הראשונים של חרבות ברזל. אבל ככל שהזמן עבר שינינו את פנינו: גם נפרדנו מארגוני המחאה בצורה פורמלית, וגם בנינו מנגנון שלם שעוסק בצמיחה ובשגשוג של הקהילות שחזרו הביתה, גם בצפון וגם בדרום, אנחנו קוראים לזה עוטף ישראל.
בימים האלה של מלחמת איראן ברור שאי אפשר לעשות בדיוק את מה שעשינו קודם, כי המצב הוא מצב חירום, והיכולת של הארגון להיות גמיש ואדפטיבי ולקרוא את הצרכים בשטח הוא חלק מהחוזקה של המקום הזה. אנחנו בקשר רציף יומיומי עם הקהילות, בעיקר בצפון הארץ, הן אלה כרגע שסופגות יותר.
בין היתר יש לנו מרכז לוגיסטי בחיפה, שבו, למשל, אנחנו אורזים 15 אלף ערכות הפגה לילדי קו העימות. הגענו למספר הזה בזכות הקשר הרציף והאינטנסיבי שלנו עם אגפי החינוך ועם הנהלות החינוך והמועצות, והנתונים שלהם על כמות הילדים בבתי ספר יסודיים מא' עד ו'. בנינו בעצמנו ערכות הפגה מאוד אישיות ושלחנו למקלטים בכל קיבוץ, בכל מושב, בכל יישוב.
אנחנו מוצאים דרכים יצירתיות להביע הזדהות וסולידריות עם הקהילות הללו. בשבוע שעבר, למשל, שלחתי לכל מנהלי אגפי החינוך והמזכירות עוגות וחלה לשבת, והם קיבלו ערכה קטנה הביתה. אי אפשר לתאר את השמחה שהיתה בתגובה למחווה הזו.
שתפי, עם אלו אתגרים מרכזיים את מתמודדת בימים האלה?
האתגר המרכזי הוא בגמישות הזאת שנדרשת, ביכולת להתאים את עצמנו לצרכים משתנים ולמצבים של יציאה מהשגרה. אני חושבת שחלק מהחוזקה של הארגון היא בכך שאנחנו שם לאורך כל הדרך, ולא עזבנו לרגע. אנחנו פשוט מלווים אותם בכל התקופה הארוכה הזו של שנתיים וחצי, טלטלות, עליות, מורדות. למעשה, אנחנו אומרים ומשדרים אנחנו אתכם, קשובים לצרכים שלכם ותופרים הרבה מאוד מענים.
אנחנו מסייעים במיפוי צרכים, מלווים אותם בתהליכים שמאפשרים לצוותים לנשום, אנחנו מוציאים אותם לריטריטים שמאפשרים להם לאגור כוחות, לשאול שאלות של זהות, מי אנחנו, לאן פנינו, ומשם להדק את הקשר לשליחות המקצועית שלהם. בין היתר בנינו שאלון ייחודי שנקרא שאלון שלומוּת (אדפטציה שעשינו לשאלון שפותח ב-OECD) שמטרתו להבין איפה נמצאת כל רשות ורשות מבחינת השלומות של אנשיה וקהילתה. יש שם שאלות ברמה של – כמה שעות את ישנה בלילה? מתי עשית ספורט? שאלות שפחות נוטים לשאול עובדות חינוך. ויש שאלות שקשורות לסביבת העבודה וליכולת לעבוד באינטראקציה, שאלות על צרכים: מה את בדיוק צריכה בעת הזו. מתוך כלל התשובות אנחנו עוזרים לרשות המקומית לגזור תוכנית עבודה, ואנחנו גם מאפשרים ליווי של התהליך הזה, כולל יוזמות וחדשנות.
בעקבות התקופה הזו, מה את מבינה על מנהיגות?
בעת הזו מנהיגות היא קודם כל, בעיניי, מעורבות אזרחית והיכולת להיות בעשייה מתמדת. אני חושבת שהכוח שלנו והחוסן שלנו בכלל כעם, כמדינה ובטח בעולמות החינוך – הוא ביכולת להיות פעלתנים, יוזמים, מניעים קדימה, ובעצם עסוקים בלהיות מעורבים במעגלים שונים של החברה, של הסביבה. ובעיקר – להיות קשובים למקום שבו היינו רוצים שהחברה הזאת תהיה. זה המקום הנכון בעיניי למנהיגות בימים אלה, כזאת שמחוברת לקרקע, ידיים בבוץ, נמצאת גם בשטח, רואה את הצרכים אבל מסתכלת גם אסטרטגית. זו גם מנהיגות חברתית, היא גם אישית, היא גם חינוכית, ואני שמחה וגאה להיות חלק ממנה גם בפרק הזה, כשחשבתי שכבר בגיל של כמעט 63 אני אהיה במקומות אחרים בחיים. והנה מצאתי את עצמי שוב מובילה, מעורבת, אכפתית ועושה.
לסיום, שתפי במחשבה/תובנה מעוררת תקווה.
אין לנו ברירה אחרת. זה שלנו, אנחנו נעשה את זה הכי טוב שאפשר, גם לשמור על ערכים, על מוסר, על הדרך, גם להמשיך לשאוף כל הזמן לחברה טובה יותר, נקייה יותר, להילחם בשחיתות, לעשות כל מה שאפשר כדי להניע לפעולה. זו האופטימיות שלי בימים האלה, וכמובן גם הבחירות שבפתח והתקווה שיהיו מספיק מנדטים לשינוי.