סדרת שיחות זו ממשיכה את העיסוק של המנדליסט בהומניזם ובחינוך להומניזם, באמצעות שיחות על פרקטיקות של חינוך להומניזם, מפי בוגרות ובוגרים, בתוך הקשרי הפעילות השונים והמגוונים שלהם – בתקווה שאלה יפתחו כיוונים מעניינים, שימושיים ואולי גם חדשניים, לחינוך להומניזם.
המושג "פרקטיקה" practice מכוון, במובן הפשוט, לפעולה, למעשה – ליישום-בפועל של ידע תיאורטי. פרקטיקה משמעה גם – פעילותו ועיסוקו של בעל מקצוע מסוים, הפעילות המשותפת למקצוע מסוים (הפרקטיקה של רופאים; של עורכי-דין; של מורים, וכד'), והיא כוללת דפוסי פעולה או שגרות שאותם בעלי מקצוע מבצעים באופן קבוע בהקשרים המקצועיים שלהם.
הפרקטיקות שיוצגו יהיו בהיקפים שונים – החל מ"מיקרו-פרקטיקות" (פרקטיקות בסדר גודל קטן, כגון מתודה של הוראה בכיתה) ועד למודלים של עבודה. השיחות יתארו פרקטיקות שונות, על הנחות-הבסיס שלהן, דרכי היישום, והקשיים והאתגרים הכרוכים בהן.
איך לנהל בכיתה שיח מרובה קולות / ד"ר יעל נאות עופרים
מרצה בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטה העברית בנושאי פילוסופיה של החינוך, דיאלוג ואתיקה במעשה החינוכי, ומומחית בחיבור בין תיאוריה ופרקטיקה בתחום שוויון הזדמנויות בחינוך. הייתה שותפה בהקמת המרכז לאמפתיה בחינוך ובחברה בסמינר הקיבוצים. כיום חוקרת ומפתחת ידע יישומי בארגון "חותם". בוגרת מחזור י"ג של בית הספר למנהיגות חינוכית.
יעל מלמדת במסגרות אקדמיות, אבל הפרקטיקה שהיא מציגה כאן רלבנטית לכל קבוצה לומדת – בבית הספר, באקדמיה, בחינוך הלא-פורמלי, בתכניות מנהיגות ועוד.
הפרקטיקה: יצירת מרחב שיח שבו עולים קולות שונים ומגוונים, אלה שבתוך הקבוצה וגם כאלה מחוץ לקבוצה (למשל, של זהויות שונות המרכיבות את החברה הישראלית), ומתקיים דיון בין הקולות השונים.
מהן הנחות היסוד שעליהן מושתתת הפרקטיקה?
הנחה מרכזית היא שכיתה או קבוצה לומדת היא יותר מאוסף של פרטים שהתקבצו באופן מקרי ללמוד נושא מסוים באופן אינדיבידואלי. ההנחה היא שזו קבוצה ושיש לכך משמעויות והשלכות לגבי דרכי הלימוד והאופנים שבהם מתנהל השיח בתוכה.
בין חברי הקבוצה [כמו בין בני-אדם בכלל בכל חברה שהיא] מתקיימת תלות-הדדית. התלות ההדדית הזו היא שלילית או חיובית. תלות-הדדית חיובית מתקיימת כאשר הצלחתו של חבר אחד מקלה על הצלחתו של חבר אחר בקבוצה, או כאשר היא חיונית גם להצלחת כל החברים האחרים. המטרה הקבוצתית היא משותפת – למידה, חשיבה, הבנה והתפתחות. כל אלה נתפסות כמתחוללות לא רק במישור האישי, כתהליך פנימי אינדיבידואלי, אלא גם בהקשר החברתי של הקבוצה. תלות-הדדית שלילית, לעומת זאת, היא מצב של תחרות שבה הצלחתו של האחד היא כישלונו של האחר (נכון שזה לא בינארי – תחרות היא לא תמיד שלילית; מידה מסוימת של תחרות היא אפילו חיונית כדי לקדם למידה. במקרה של תלות הדדית שלילית מדובר בתחרות כזו שיש בה עוינות כלפי הצלחה יתרה של אחד הפרטים בקבוצה; כזו שבה כל הזמן עושים השוואות למי יש יותר – ציון יותר גבוה וכדומה.
הנחת יסוד נוספת כאן היא שלמנחה הקבוצה או למורה יש תפקיד מרכזי בהבניית יחסי התלות-ההדדית בקבוצה, והשפעה על כך שהיא תהיה שלילית או חיובית. במובן הזה המורה בתוך המיקרוקוסמוס של הקבוצה הוא מנהיג לכל דבר ועניין, והוא יכול לייצר תלות הדדית שלילית שבאה לידי ביטוי בתחרות ותפיסה שלטת שהישגים באים האחד על חשבון השני; והוא יכול, לעומת זאת, לייצר תלות הדדית חיובית – כזו שמבססת שותפות, שיתופיות, חתירה למטרה משותפת של הקבוצה כולה ולא רק של כל אחד מהפרטים שבה, תלות הדדית מיטיבה שאינה באה על חשבון האינדיבידואליות של הפרטים.
למורה יש תפקיד מרכזי בהבניית יחסי התלות-ההדדית בקבוצה, והשפעה על כך שהיא תהיה שלילית או חיובית. במובן הזה המורה בתוך המיקרוקוסמוס של הקבוצה הוא מנהיג לכל דבר ועניין
הנחת יסוד נוספת קשורה בתפיסה של הלמידה כהשתתפות, בעקבות חוקרת החינוך אנה ספרד. בנוסף למטאפורה השגורה של למידה כרכישה של משהו (של ידע, מושגים, מיומנויות, יכולות, משמעות), כמעין צבירה של נכסים פרטיים, ספרד מדברת על למידה כהשתתפות – השתתפות בצורות שונות של פעילות, בהקשרים חברתיים ותרבותיים. בתפיסה הזו, למידה נתפסת כתהליך של השתלבות בקהילה מסוימת. היא כותבת: "בעוד שמטאפורת הרכישה מדגישה את מה ש"נכנס אל תוך" תודעתו של הפרט, מטאפורת ההשתתפות מסיטה את המוקד לקשרים המתהווים בין הפרט לבין אחרים. בעוד שמטאפורת הרכישה מדגישה את התנועה של העצמים המכונים ידע כלפי פנים, מטאפורת ההשתתפות מדגישה את היבט ההדדיות האופייני ליחסי חלק-שלם." למידה כהשתתפות שמה דגש פחות על הישגיות של הפרט הבודד, שממנה נובעת תחרות בין הפרטים, ויותר על שותפות בתהליך הלמידה.
*הקבוצה מהווה מיקרוקוסמוס חברתי שמיוצגים בו קולות שונים – זהותית, תרבותית, פוליטית, מגדרית ועוד. היחסים בין הזהויות השונות בחברה הכללית אינם שוויוניים – יחסי הכוח החברתיים נכנסים לתוך הכיתה ומייצרים בקבוצה דינמיקות מורכבות וקונפליקטואליות (אם כי לא תמיד השיקוף מן החברה לכיתה הוא אחד לאחד).
איך עושים את זה? איך יוצרים מרחב שיח שבו יש מקום למגוון הקולות בקבוצה/בכיתה?
חשוב לי להדגיש, שהיומרות שלי הן לא גדולות. הקבוצות שאני מלמדת הן לא קבוצות תהליכיות; הסטודנטים באים עם מטרה "לעבור את הקורס", בסוף הקורס הם יתפזרו ולא ימשיכו להיות קבוצה. יצירה של תלות-הדדית בתוך קבוצה שכזו היא מבחינתי צנועה: לאפשר להם להתנסות בלמידה שיש בה דיון, שיחה, אינטראקציות – שיוצרים רשתות של משמעות.
בהקשר הזה, שאילת שאלות זו כמובן פרקטיקה בסיסית וחיונית. אני מזמינה גם אותם לשאול שאלות, ובעיקר מזמינה להתייחס לדעות האחד של השנייה. אני שואלת, למשל: איך הדעה שהבעת מתייחסת ל…? איך מה שאמרת קשור למה שנאמר עד עכשיו? למה את חושבת הפוך מ…? וכד'. באופן הזה, במקום שיחה שמתאפיינת בסדרה לינארית של הבעת דעות בזו אחר זו, בלי קשר ביניהן, ההזמנה להתייחס לדעות אחרות יוצרת שיחה באמת, שיש בה קשרים ויחסים בין הקולות והדעות השונות.
בנוסף, בעבודה עם טקסטים, הטקסט הוא לעתים קרובות אמצעי להכניס לשיחה קול נוסף. לכן אני לא מסתפקת בטקסטים עיוניים מופשטים אלא בוחרת להביא גם טקסטים אישיים-אוטוביוגרפיים, שמבטאים קול מסוים, והלומדים נדרשים להתייחס לקול הזה (זה כמובן לא חייב להיות טקסט כתוב – גם תמונות וסרטונים נכללים תחת "טקסט").
כשהנושא הוא נושא טעון (פוליטיקת זהויות, יחסי כוח, היררכיות, צדק חברתי ואי-צדק) אני בוחרת בטקסט יותר ניטראלי – סוג של "הרחקת עדות", כדי לאפשר דיון ענייני בנושא, שלא יגלוש מיד לחילופי "מהלומות" על רקע פוליטי. כאשר, למשל, אני רוצה לעסוק בשאלת הקול: השאלה למי יש קול/למי אין קול בחברה?, לא אבחר בנושא הטעון מאד של שמאל וימין או לזהויות שהן בלב השסע וסדר היום הפוליטי, אלא אביא דוגמא של ג'ינג'ים, נגיד, לצורך המשל. או של לקויי שמיעה, כמו בסרטון הבא:
הסרטון עוסק בשאלה מי צריכים לנהל את מרכזי מיחא, העוסקים בטיפול בילדים חירשים ועם ליקויי שמיעה – אנשים שומעים או אנשים שהם בעצמם חירשים או לקויי שמיעה? ובהדרה של חירשים מתפקידים אלה.
שאלת הקול כאן היא כפולה – היעדר קול למי שגם באופן פיזי הם נעדרי קול. השאלות הן: למי יש קול? למי מקשיבים? למי יש כוח, ומי נעדר כוח או חסר קול? זה סוג של הרחקה לדיון פחות טעון, שבהמשך מאפשר אנלוגיות לזהויות נוספות, בהקשר של קול ויחסי כוח.
אני עוסקת הרבה בנושא של קול ושתיקה כמבטאים יחסי-כוח בחברה. זה מעורר התנגדות, לפעמים דווקא אצל סטודנטים מקבוצות חזקות יותר בחברה. ואני משתמשת בהתנגדויות האלה, או בתחושות שעולות בקרב הלומדים, כערוץ של למידה. למשל, בקורס על יסודות החינוך, אחרי שלושה שיעורים בנושא מגדר אחד הסטודנטים קם ואמר: אני מרגיש שאין לי כאן קול. אני מרגיש שכל מה שאומר יישמע לא לגיטימי. התגובה שלי היתה: תזכור את הרגע הזה, את התחושה הזו, כי הוא רלבנטי לכל הנושא של קול, דיבור ושתיקה – באלו מרחבים ולמי הם אפשריים ולמי לא… והוא ממחיש אותם. כך שזו למידה לא פחות חשובה, ואולי אפילו יותר חשובה, מכל דיון עיוני שנקיים כאן.
אני עוסקת הרבה בנושא של קול ושתיקה כמבטאים יחסי-כוח בחברה. זה מעורר התנגדות, לפעמים דווקא אצל סטודנטים מקבוצות חזקות יותר בחברה. ואני משתמשת בהתנגדויות האלה, או בתחושות שעולות בקרב הלומדים, כערוץ של למידה
מה לגבי עצם סוגיית ההשתתפות בשיעור? איך את מתייחסת לאלה ששותקים/שותקות באופן קבוע?
אכן, חלק מהנכחה של ריבוי קולות זה לעודד כמה שיותר השתתפות – שלא יהיו אותם משתתפים קבועים תמיד, בזמן שהאחרים שותקים. זה כשלעצמו מייצר בקבוצה יחסי כוח, מודעים להם יותר או פחות. אני מעודדת את כולם להביע את עצמם ולפעמים אני אומרת באופן ישיר: "עכשיו נשמע את מי שעדיין לא דיברו ורוצים לומר משהו". זה לא תמיד עובד… אבל חשוב להיות עקביים עם זה, גם כשמרגישים שזה לא מאד יעיל.
בפעמים אחרות, אני משתמשת בתרגיל שנקרא step up step back: כל מי שדיבר והתבטא עד עכשיו ייקח את הכיסא צעד אחד אחורה ואילו כל מי שלא – יצעדו עם הכיסא צעד אחד קדימה, וידברו. זה מייצר מוחשיות בתוך המרחב באופן פיזי – ונתפס כמשחק, מה שמעודד להתבטא, לפחות חלק מן המשתתפים.
לפעמים אני בוחרת תצפיתנ.ית (מתנדב.ת) שצופה בדיאלוג שמתקיים בשיעור, באופן פתוח או לאור פרמטרים מסוימים, ובתום הדיון הוא מספר מה הוא ראה וזה מעורר דיון.
בעיקר, אני דואגת ליצירת מרחב אמפטי, מרחב של אכפתיות – מתוך הכרה שהשיחה מתנהלת לא בין רעיונות ודעות אלא בין בני אדם, שכל אחד מהם הוא עולם מלא ומביא אתו מטענים שונים. נקודת המוצא היא, שאכפת לנו אחד מהשני, ושאכפת לי מהדעה שלהם. אכפתיות היא לא רק יחס, בסופו של דבר היא פרקטיקה. היא מתבטאת ביחס אישי, ביכולת לראות את הלומדים – גם אל מול המערכת, במידת הצורך (למרות שאני עצמי חלק מהמערכת…). ובמהלך השיח – לא "להתקיל" או לבייש אותם. לשאול מתוך סקרנות אמיתית, להקשיב. לא לנסות לשנות את דעתם, אלא להציע דרכים להתבונן על סוגיה. וגם לשאול שאלות מתחום הרגש – מה הכאב שלך (בהקשר של הנושא שאנחנו עוסקים בו)?
אני דואגת ליצירת מרחב אמפטי, מרחב של אכפתיות – מתוך הכרה שהשיחה מתנהלת לא בין רעיונות ודעות אלא בין בני אדם, שכל אחד מהם הוא עולם מלא ומביא אתו מטענים שונים. נקודת המוצא היא, שאכפת לנו אחד מהשני, ושאכפת לי מהדעה שלהם.
הדגש שלי על אכפתיות יש לו מחירים, כי זה אזור רגשי והוא דורש עדינות וזהירות; ויש דברים שאני נמנעת מהם, על אף שיכלו לקדם את הלמידה: למשל, אני לא אעמת תלמיד עם סתירות בדבריו, או עם זה שהנימוקים שלו חלשים… או כל קונפרונטציה אחרת. אני נמנעת במודע ממהלכים כאלה, שהם ללא ספק מקדמים למידה והבנה במישור הקוגניטיבי, אבל אני חוששת (אולי לא בצדק…) שהם עלולים להחליש, או להביך. בין יחסים – אכפתיות, רגישות, אמפטיה, לבין המשימה – ללמד – אני הרבה פעמים בוחרת ביחסים, גם אם זה על חשבון המשימה במובן ה"טהור" שלה (אם יש דבר כזה…) למרות שאני לא שומטת את המשימה, אני לא יכולה להרשות לעצמי, זו תהיה מעילה בתפקיד – גייסו אותי כדי ללמד. מצד שני, במחשבה נוספת, בסופו של דבר אני חושבת שבלי ממד היחסים אין למידה. למידה היא לא תהליך אינדיבידואלי טהור, אלא כאמור תהליך חברתי; והיא כמובן לא תהליך קוגניטיבי טהור אלא גם תהליך רגשי.
למה או במה הנכחה של ריבוי קולות היא פרקטיקה הומניסטית?

ראשית, כי יש בה הכרה בחשיבות ובערך של כל קול וקול בקבוצה. "הקול הוא תמצית העצמי", כתבה ההוגה הפמיניסטית קרול גיליגן בספרה הקלאסי "בקול שונה"; הקול הוא ביטוי להיותו של האדם סובייקט; השמעת הקול בתוך הקשר חברתי (לא חשוב איזה הקשר) מעניקה לו נוכחות בעולם ונותנת ביטוי לערך שלו כאדם.
שנית, כי זו פרקטיקה המבוססת על הקשבה בכלל, והקשבה לדעות שונות ואף מנוגדות בפרט. הקשבה היא יציאה מגבולות העצמי שלנו, ויתור (ולו זמני) על הרצון לנצח בוויכוח, ולבצע אותה זה לא קל בכלל; היא מרכיב חיוני ומרכזי בחינוך להומניזם – הן מבחינת הכרה באנושות על ריבוי פניה, מבחינת ההומניזציה של קבוצות אחרות, ומבחינת היכולת ליחסים של אכפתיות בין שונים. הקשבה מרחיבה את נקודת המבט וחושפת לריבוי זוויות ראייה, שמרכיבות יחדיו את החברה האנושית.
השמעת קולות שונים והקשבה לקולות שונים, ודרכם חשיפה והכרות למגוון של זהויות, תפיסות עולם, עמדות – זה בעצם תהליך שעושה הומניזציה לשונה ממך, בתקווה שזה יהווה חיסון בפני מגמות של דה-הומניזציה. זו הכרה בכך שמרחב אנושי הוא מרחב מגוון, מרובה קולות. אמנם יש בהומניזם ממד אוניברסאלי, במובן זה שהוא שואף להחיל ערכי שוויון וחירות על כל בני האדם באשר הם; אבל האנושות עצמה איננה מקשה אחת – המגוון האנושי הוא עצום, והמגוון הזה בא לידי ביטוי במיקרוקוסמוס הכיתתי.
השמעת קולות שונים והקשבה לקולות שונים, ודרכם חשיפה והכרות למגוון של זהויות, תפיסות עולם, עמדות – זה בעצם תהליך שעושה הומניזציה לשונה ממך, בתקווה שזה יהווה חיסון בפני מגמות של דה-הומניזציה. זו הכרה בכך שמרחב אנושי הוא מרחב מגוון, מרובה קולות
שלישית, מדובר בהנכחה של ריבוי הקולות בתוך קבוצה. לתפיסתי יש כאן עמדה הומניסטית שונה מזו הקלאסית, ששמה דגש (בכלל, ובתהליכי למידה בפרט) על האינדיבידואל; תפיסה שרואה את האינדיבידואל כנפרד ואוטונומי, כמי שמימושו-העצמי מותנה בהיעדר תלות בזולת. התפיסה ההומניסטית שלי היא אחרת, ואפילו הפוכה בכמה מובנים להומניזם הליברלי הקלאסי, כי לדעתי ה'אני' הוא לא מי ש"השתחרר" מתלות בזולת; אין 'אני' ללא זולת וללא יחסים עם הזולת. עם הרבה "זולתים".
אני שמה דגש דווקא על התלות שיש בין בני האדם בכלל, ובין חברים בקבוצה בפרט – גם אם הקבוצה הזו היא כיתת-לימוד. התלות ההדדית האנושית היא, לדעתי, קודם כל עובדה, ואחר כך גם אידיאל לשאוף אליו. התלות אינה בעיה שצריך להשתחרר ממנה לטובת עצמאות אישית, אלא להיפך: היא תנאי הכרחי לעיצוב הזהות האישית, לבניית ה'עצמי', וגם ללמידה. למידה מתרחשת לא רק במישורים תוך-נפשיים אלא גם, ואולי אפילו בעיקר, בתוך אינטראקציות אנושיות. המשמעות של זה מבחינה פרקטית היא, שבכל קבוצת למידה שהיא, חשוב לעודד אינטראקציות, דיונים, למידה משותפת – לא רק בגלל ה"חוויה" החברתית אלא כמרכיב אינהרנטי בעצם אפשרותה ואיכותה של למידה.
מה האתגרים והדילמות שאת פוגשת?
בשנים האחרונות, השיחות בכיתה דורשות ממני הרבה מאמץ, דריכות מתמדת, ויכולת "להחזיק" את השונות הרדיקלית שלפעמים נמצאת בתוך כיתה/קבוצה אחת. בהקשר של חברה מקוטבת ומפוצלת, שיש בה גם לעתים קרובות שלילה של האחרים, קשה לפתח יכולת הקשבה לדעות שונות ולהכרה בהן כלגיטימיות בתוך השיג-ושיח הדמוקרטי
אתגר מרכזי הוא לייצר את אותה תלות-הדדית חיובית בקבוצה, שכן ההקשר שבו פועלים מוסדות חינוך והשכלה הוא הקשר של תחרות, הישגים אינדיבידואליים. קבוצות הלומדים הן רנדומליות ואין בהן תודעה של מטרה משותפת, שיוצרת את התלות-ההדדית. זה בולט עוד יותר במוסדות השכלה גבוהה. אני, בכוחותיי הדלים ומתוך צמצום של היומרה, משתדלת להבנות תהליכי למידה שהם יותר חברתיים באופיים – של "למידה כהשתתפות".
קולות שונים מבטאים זהויות שונות; ולקיים שיח שמאפשר לזהויות השונות לבוא לידי ביטוי – זה אתגר במציאות הפוליטית המקוטבת שלנו, ובהקשר שבו הקולות השונים לא רק מבטאים נרטיבים שונים ומתחרים, אלא מבטאים מציאויות שונות ממש, עולמות מקבילים שבכל אחד מהם העובדות אחרות וה"אמת" שונה. שיח פוליטיקת הזהויות יצר מצב שבו הזהות (מה שקרוי ה"פוזיציה") קובעת מראש את העמדה ומקבעת אותה, תוך סירוב להיפתח לעמדות אחרות. לכן, בעיקר בשנים האחרונות, השיחות בכיתה דורשות ממני הרבה מאמץ, דריכות מתמדת, ויכולת "להחזיק" את השונות הרדיקלית שלפעמים נמצאת בתוך כיתה/קבוצה אחת. בהקשר של חברה מקוטבת ומפוצלת, שיש בה גם לעתים קרובות שלילה של האחרים, קשה לפתח יכולת הקשבה לדעות שונות ולהכרה בהן כלגיטימיות בתוך השיג-ושיח הדמוקרטי.
דילמה נוספת שאני מתמודדת אתה היא בין, מצד אחד, הרצון שלי לעודד את המשתתפים לדבר, להתבטא, להביא את דעתם לשיח, לבין החשש שדווקא השמעת קולם תחליש אותם – כי זה הופך אותם חשופים לביקורת; כי יש חשיפה בהבעת עמדה; או שזה פשוט לא יעבוד בשבילם, ואז הם יתכנסו חזרה לתוך שתיקה, במיוחד אם שתיקה היא מלכתחילה "ברירת המחדל" שלהם.
