חגי לביא הוא ראש אזור ירושלים בתנועת הרבעון הרביעי וחבר בהנהגה הארצית שלה. הוא מוביל היום את אחת מקהילות השטח הגדולות של התנועה, לצד מעורבות עמוקה בפיתוח מתווים לאומיים בתחומי חינוך, ממשל ושותפות בחברה הישראלית. לאחר שנים ארוכות בתפקידי חינוך וליווי מנהלים, שניים מהם, בירושלים ורהט, הוא ממשיך ללוות.
***
6:00 – אני מתעורר לעמל היום. לפעמים אני מתחיל בבית הכנסת, אבל היום ידעתי שמצפה לי יום ארוך, שיש בו נסיעות ארוכות ומזיגה של חינוך, חברה, ופוליטיקה אזרחית. המסע היומי שלי בין ירושלים לרמת גן ובחזרה הפך כבר מזמן לחלק מחיי כמי שפעיל ברבעון הרביעי, תנועה שאני חי ונושם בשנים האחרונות.
מהרגע שהצטרפתי לתנועה התאהבתי ברעיון הפשוט והשאפתני שלה: שינוי פוליטי מלמטה. לא עוד "תנו לנו לבחור בשבילכם פעם בארבע שנים”, אלא יצירת רוב מתון, רחב ופעיל, שידרוש מהמנהיגים פוליטיקה אחרת: שקופה, אחראית, חוצת מחנות. הרבעון נולד מתוך ההבנה שהקיטוב הוא לא תקלה רגעית, אלא המחלה המרכזית של הדמוקרטיות בעולם, וכי אם לא נבנה מרחב של הסכמות, המדינה תמשיך להישחק מבפנים, עד לחורבן, כפי שכבר קרה לנו פעמיים. זה הרקע המלווה אותי בכל אחת מתחנות היום.
7:15 – פגישה בבית הספר שבבית החולים שערי צדק בירושלים
יום העבודה שלי מתחיל בשערי צדק, בבית ספר לילדים מאושפזים. אנחנו בעיצומו של תהליך בניית חזון, והבוקר אנחנו עוברים על תוצרים מהסדנאות שערכנו עם הצוות. העבודה שם מזכירה לי תמיד כמה המציאות הישראלית מורכבת: חינוך, בריאות, רווחה, משפחות – הכול נכנס לכיתה אחת.
במידה מסוימת, המורכבות הזו היא גם בתמצית המהות שעליה הרבעון מדבר: כדי לפתור בעיות לאומיות מורכבות, צריך לראות אנשים. לראות פרטים, צרכים, גוונים. לא לצעוק בסיסמאות. לא להכריע מלמעלה. העבודה עם מנהלת בית הספר הזה מעניינת ומשמעותית – הן בשל האתגרים המיוחדים לבית ספר בתוך בית חולים, וגם בגלל שחלק מהסיפורים בו מעניקים פרופורציה לשאר העיסוקים.
9:30 – תכנון סמינר השותפות עם החברה הערבית
ברכבת לרמת גן אני שוקע בעבודה על סמינר השותפות יהודית-ערבית של הרבעון.
המסמך שאנחנו מפתחים הוא בעיניי לא פחות מפריצת דרך: הוא ממשיך את ארבעת היסודות של הסיפור הישראלי – יהודי, דמוקרטי, ציוני וערבי – כבסיס משותף שאפשר להסכים עליו., ושאלפי ישראלים מכל גווני הקשת הפוליטית עומדים מאחוריו. הייחוד של הרבעון שהוא מצליח להושיב פעילים ערבים ופעילים ימניים סביב שולחן, ולא רק שהם הצליחו להסכים על מתווה – הם הגיעו למתווה נועז ובעל בשורה.
אחד העקרונות שהרבעון דוגל בהם הוא הסכמות רחבות. לא ויתור על זהות, אלא מוכנות לייצר מרחב משותף בין קבוצות שונות. מול החברה הערבית, אחרי שבעה באוקטובר, המשימה הזו הפכה קשה פי כמה: כי החשדנות גדלה, הכאב גדול, הפערים נראים בלתי־אפשריים לגישור. ועדיין, דווקא עכשיו אנחנו רואים יותר ערבים ויהודים שאומרים: "אם לא נבנה מסד משותף, אין למדינה הזו עתיד".
זה לא נאיבי. זה פשוט הכרחי. בפגישה עצמה אנחנו עוסקים בפדגוגיה של הסמינר ובגיוס משתתפים. אנחנו יודעים שלהביא יהודים וערבים לשבת יחד בחדר אחד, בשנה הזאת, זו הצלחה בפני עצמה.
11:30 – מתווה החינוך וה-AI
אחרי שהגעתי לרמת גן נכנסתי למפגש עבודה על מתווה החינוך. המתווה מנסה לתת מענה בראש ובראשונה לפיצול בפועל לארבע מערכות חינוך עם תכנם משותפים קטנים מאד – וקיטוב שנוצר כתוצאה מכך. אנחנו מנסים לחשוב מחדש על מבנה המערכת, על מחסור במורים ועל פערי למידה, בין השאר בעזרת היכולות של הבינה המלאכותית. אחד מהעקרונות של הרבעון הרביעי הוא פרקטיות. אנחנו לא מעוניינים רק לדבר על חזון, אלא לייצר פתרונות שניתנים ליישום. המתווה הזה מגלם בדיוק את העיקרון הזה, והוא שואף לראות במשבר הנוכחי הזדמנות לשינוי עמוק. כי למרות אי הוודאות הכרוכה בעתיד שלAI , יש כאן פוטנציאל לשינוי עומק של מבנה בית הספר הישראלי: זמן לימוד גמיש יותר, פחות בירוקרטיה למורים, יותר דגש על חינוך ערכי־חברתי. זה מסוג הפרויקטים שאני מרגיש שמהווים עבורנו אתגר עצום, ובאותה נשימה, זה בדיוק סוג הפרויקטים שאנחנו חייבים לעשות – כולנו מבינים מהם השינויים שמערכת החינוך זקוקה להם, ויש הזדמנות אמיתית שמאפשרת אותם.

13:00 – צוות הובלת שטח
בישיבת צוות הובלת השטח אנחנו מדברים על מה שמבדיל את הרבעון מכמעט כל שאר ארגוני החברה האזרחית. ברבעון הרביעי יש כ-14,000 חברים ב-50 קהילות ו־120 יישובים שבהם אנשים פועלים מדי שבוע. הכוח הזה הוא גם הסיבה שפוליטיקאים מתחילים להתעניין בנו ואולי אפילו לחשוש. אין הרבה תנועות שלא מבוססות על תשלום ועדיין מצליחות להניע אלפי אנשים.
רק בשבועיים האחרונים הפעלנו כ-60 דוכנים ברחבי הארץ. פעם הייתי צריך להסביר לאנשים מה זה הרבעון הרביעי; היום אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים "סוף־סוף מישהו מדבר על הסכמות". זה מחזק. זו הצלחה שאנחנו מרגישים אותה ברגליים.
מצד שני, צריך להודות שאנחנו גם סופגים אש מימין ומשמאל: בעיני קבוצה אחת אנחנו "נאיביים", ובעיני אחרת "ממלכתיים מדי", ובעיני שני הצדדים 'אדיוטים שימושיים'. אני לומד לחיות עם זה, ומייחל ליותר ענווה בשיח. שינוי עמוק תמיד מעצבן מישהו.
16:00 – במפגש עם הפורום החרדי של הרבעון הרביעי אני נוכח לעומק במהות האידיאולוגיה שלנו: אם אנחנו באמת רוצים לייצר חוזה אזרחי חדש בישראל, חובה עלינו להחזיק מורכבות. הפורום כולל 15 חברים וחברות חרדים מזרמים שונים, חלקם שמרנים מאוד, חלקם פתוחים מאוד. והם שם כי הם רוצים לקחת חלק בתיקון, לא רק לשבת על הגדר.
אנחנו עובדים על מתווה של "החוזה החברתי", שתכליתו לחשוב מחדש על זכויות וחובות אזרחיות, לא רק סביב גיוס. אנחנו מבינים שהוויכוח על גיוס החרדים הוא רק הסימפטום, לא הבעיה. זה דיון קשה. אפילו מתיש. אבל כשאנחנו מצליחים לנסח משהו שגם חרדים וגם חילונים יכולים לחתום עליו, זו הצלחה נדירה בישראל 2025.

18:00 – שיחת זום עם פאיק חסינאת, מנהל בית הספר אלרסאללה ברהט, שהוא בית הספר השני שאני מלווה, הפעם מטעם ברנקו-וייס ותוכנית "מישרים". פאיק הוא מנהל מעורר השראה ואדם שאני לומד ממנו הרבה. הוא עובד בשכונות העניות ביותר ברהט, ובכל זאת מסתכל על התפקיד שלו בעיניים לאומיות רחבות.
אנחנו משוחחים על המשך תכנית הפיתוח המקצועי של הצוות. בעבר עבדנו על יוזמה שהוביל פאיק שמטרתה הייתה לחזק את השליטה בעברית של המורות בצוות בית הספר. השליטה בעברית נועדה לא רק כדי לשפר נגישות למוסדות ולרשויות אלא כדי להרגיש ביטחון בהשתייכות לחברה. בעיניו, ככל שהמורות חשות ביטחון בשפה העברית, הגם שהלימודים הם בערבית, זה מקרין על התלמידות והתלמידים שלהם ומחזק גם את הביטחון שלהם כאזרחי המדינה. המפגש עם פאיק מהווה עוד רגע שבו אני נזכר מדוע חינוך הוא המרכיב הכי חשוב במארג הישראלי.
20:30 – יום העבודה שלי מסתיים בסלון בלכיש. הפורמט הזה של סלון הוא הפורמט הכי אפקטיבי שלנו. זו לא רק הרצאה. זו שיחה פתוחה על פחדים, כעסים, תקוות, ועל איך הגענו למצב שאנחנו מדינה שקורסת מבפנים בגלל קיטוב. בסלון אני מספר על ההבנה המרכזית של הרבעון: אף אחד לא הולך לשום מקום, ולכן אנחנו לא נצא מהמשבר הזה בלי הסכמות רחבות על כללי המשחק של המדינה.
ובכל פעם מחדש אני רואה את אותו דבר: אנשים רוצים תקווה. רוצים דרך. רוצים להבין שיש אפשרות להיות יחד בלי לוותר על עצמם.

23:30 – אני חוזר הביתה אחרי הסלון ומצלם סרטון לקמפיין הסושיאל של הרבעון. זה חלק מהמאמץ לנכוח דווקא במקום שמייצר את הקיטוב, כדי לנסות לאזן אותו מבפנים. זה לא קל לי ולא טבעי לי לצלם לטיקטוק, אבל התרגלתי. לפעמים התגובות קשות ואני חוטף, לפעמים מעודדות, אבל בכל מקרה הן מחזיקות אותנו מחוברים לשטח.
בשלב הזה אין לי אנרגיות לספרים או לסדרות. אני פשוט מתיישב בסלון, לוקח נשימה, מגיב לכמה הודעות, ולפעמים לג׳ונגל של טוקבקים. אני הולך לישון מאוחר מדי, כמעט כל יום. אבל אני קם בבוקר עם אותה תחושת שליחות: שבכל יום כזה, עם כל המורכבות שבו, אולי התקדמנו עוד מילימטר לכיוון מדינה מתונה, חזקה ומלוכדת יותר.