מלאכת השיבה: לאיזה בית חזרנו?

לא מזמן נפגשתי עם חבר אחרי שלא התראינו זמן רב. הוא חזר מסבב נוסף של מילואים בגבול הצפוני והתרגל מחדש לבית. אני כותב "התרגל מחדש", אבל זו דרך פשטנית לכתוב את מה שהוא באמת ניסה לעשות מכיוון שהשיבה הביתה דורשת התמקמות פרדוקסלית. מצד אחד, יש בה רצון ילדי כמעט, תקווה, שדבר לא השתנה; שהסדר נותר על כנו. ומצד שני, היא מלווה לא פעם באותו חשש ממש, אך הפוך – שדבר לא השתנה, שהדברים נותרו כפי שהיו. לא בכדי מוטיב הסדר והניקיון הוא מוטיב מרכזי בשירה המנסה לפענח את הפעולה הנדרשת אחרי שבר:

אמילי דיקנסון כתבה בשירה:

The Bustle in a House

The Morning after Death

Is solemnest of industries

Enacted upon Earth –



The Sweeping up the Heart

And putting Love away

We shall not want to use again

Until Eternity –



הֲמֻלָּה בַּבַּיִת

בַּבֹּקֶר שֶׁאַחֲרֵי קְבוּרָה

הִיא הַחֲמוּרָה שֶׁבַּמְּלָאכוֹת

שֶׁהוּשְׁתוּ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה –



טִאְטוּא הַלֵּב

וְהַפְקָדַת הָאַהֲבָה

לֹא נִרְצֶה לַחְזֹר לְכָךְ

גַּם בַּגִּלְגּוּל הַבָּא –

(התרגום שלי)

וכמובן, לא רק חיילים חוזרים עכשיו הביתה. נדמה כי רבים ורבות מאיתנו מחפשים מחדש את הדרך חזרה הביתה. יש מי ששבים אל הבית שנאלצו לעזוב, ויש את מי שלא עזבו את ביתם, והוא השתנה בכל זאת. שיבות של אלו שרק מחכים לחזור לעולמם הקודם, ושיבות של אלו שעולמם הקודם נראה כעת כחסר משמעות.

בחודשים האחרונים ישנן שיבות רבות לבתים רבים. ובתוך כל השיבות האינדיבידואליות האלו, יש גם צורך בשיבה כוללת. האתגר הוא אתגר אישי, אבל גם קולקטיבי: איך כקולקטיב אנחנו מתמודדים עם החזרות הרבות והשונות הביתה, ולאיזה בית אנחנו שבים? מפתה לחשוב על מהלך כזה כמעין חזרה לאחור, התמקמות מחדש בשש שלפני המלחמה וחזרה לעבודה משם. זוהי, כמובן, משאלת שווא. עלינו לחזור לעסוק בשאלות ובאתגרים המרכזיים של חיינו ביתר שאת, אבל מתוך הזמן הזה.

ומה תפקידה של מנהיגות בעלת שאר רוח בתקופה כזו? תשובה אפשרית אחת עולה מתוך קריאה בשירו של חיים גורי על שיבתו המיתולגית של אודיסאוס לביתו.

  1. וּבְשׁוּבוֹ אֶל עִיר מולַדְתוֹ מָצָא יָם
    וְדָגִים שׁוֹנִים וְעֵשֶב צָף עַל הַגַּלִים אִטִיִים
    וְשֶׁמֶש נֶחְלֶשֶת בְּשׁוּלֵי שָמַיִם.
  2. טָעוּת לְעוֹלָם חוֹזֶרֶת, אָמַר אוֹדִיסֵס בְּלִבּוֹ הֶעָיֵף
    וְחָזַר עַד פָּרָשַת – הַּדְרָכִים הַסְּמוּכָה לָעִיר הַשְּכֵנָה.
    לִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶך אֶל עִיר מוֹלַדְתוֹ שֶלֹא הַיְתָה מַיִם.
  3. הָלַך עָיֵף כְּחוֹלֵם וּמִתְגַעְגֵעַ מְאֹד
    בֵּין אֲנָשִים שֶדִּבְּרוּ יוַנִית אַחֶרֶת.
    הַמִּלִים שֶנָּטַל עִמוֹ כְּצֵידָה לְדֶרֶך הַמַּסָעוֹת, גָוְעוּ בֵּינְתַיִם.
  4. רֶגַע חָשַב כִּי נִרְדַם לְיָמִים רַבִּים
    וְחָזַר אֶל אֲנָשִים שֶלֹא תָּמְהוּ בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ
    וְלֹא קָרְעוּ עֵינַיִם.
  5. הוּא שָאַל אוֹתָם בִּתְנוּעוֹת וְהֵם נִסוּ לְהַבִין אוֹתו
    מִתֹּוך הַמֶּרְחַקִּים.
    הָאַרְגמָן הִסְגִיל וְהָלַך בְּשוּלֵי אוֹתָם שָמַיִם.
  6. קָמוּ הַמְּבוּגָרִים וְנָטְלוּ אֶת הַיְּלָדִים שֶעָמְדוּ סְבִיבוֹ בְּמַעְגָל
    וּמָשְכוּ אוֹתָם.
    וְאוֹר אַחַר אוֹר הִצְהִיב בְּבַיִת אַחַר בַּית.
  7. בָּא טַל וְיָרַד עַל רֹאשוֹ.
    בָּאָה רוּחַ וְנָשְקָה לִשְׂפָתָיו.
    בָּאוּ מַיִם וְשָׁטְפוּ רַגְלָיו כְּאֶבְרִקְלִיָה הַזְּקֵנָה.
    וְלֹא רָאוּ אֶת הַצַּלֶקֶת וְהִמְשִיכוּ בַּמוֹרָד כְּדֶרֶך הַמַּיִם.

אודיסאוס של גורי פוסע בין אנשים המדברים יוונית אחרת, ומילותיו שלו אינן מסייעות לו. השיר ממחיש לנו ששיבה הביתה לעולם אינה רק שיבה, אלא גם תהליך יצירה. תהליך שבמרכזו דרישה אתית ליצירת שפה שתוכל לגשר בין העולם הקודם לעולם שאחרי, שתוכל להתמודד עם מה שקרה ומה שנעשה, שתוכל להכיל את השיבות המרובות הביתה, שפה שתוכל גם להתעכב ולנסות לרפא את הצלקות, וגם להמשיך במורד כדרך המים.

אחת מיני המשימות הרבות שלנו בעת הזו היא לברר מחדש את שפתנו הציבורית, ולהניח יסודות לשפה שתיצור מחדש את הבית הקולקטיבי. בתוך העשייה הדחופה הנדרשת, אסור לנו לשכוח גם את העמל הזה.

עילם לביא

מסטרנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, חבר בצוות חינוך ביחידת הבוגרות והבוגרים

18.12.25

מלאכת השיבה: לאיזה בית חזרנו?