עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהילים קי"ט, פסוק קכ"ו)
בדצמבר 2024, במסגרת תכנית ממעמקים של יחידת הבוגרים במנדל, התכנסו לראשונה 18 נשות ואנשי חינוך שביקשו לעסוק בהגות ובפילוסופיה של החינוך על מנת להבין ולנסח מחדש היבטים רעיוניים של המעשה החינוכי. זה עשוי היה להיראות מעשה מנותק. הרי הזמנים הם זמנים לעשות, לפעול, לשנות. ואילו אנו ביקשנו לעצור, להתעכב, להרהר. כשהתותחים רועמים המוזות שותקות, ואילו אנו ביקשנו לתת קול לאפלטון, לדקארט ולרוסו. ביקשנו באמצעותם לבחון מחדש את הרעיונות השקופים והמוכרים לעייפה, בראייה האוחזת בהגות העל-זמנית מחד, ובזמן והמקום הקונקרטי בהם אנו חיים מאידך.
המפגש בין הגות ומנהיגות, תאוריה ועשייה הוא תמיד מפגש טעון. לאורך ההיסטוריה אנו עדים לתפיסות דיכוטומיות בנוגע למפגש ביניהן. המלך-הפילוסוף של אפלטון הוא כביכול היתוך של השניים, אך למעשה מבאר ביתר שאת את התפיסה הדיכוטומית. הפילוסוף הופך למלך משום שראה את מה שמעבר לעולם – את ממלכת האידיאות, את הדברים כפי שהם באמת. מנהיגותו באה לידי ביטוי בהעתקת הסדר הזה אל תוך המציאות האנושית, לכפות על העולם את בהירות המחשבה. במודל הזה, ההגות קודמת לפעולה; המעשה הוא תרגום של ידיעה. כך הופכת המנהיגות לצילה של ההגות, והפעולה לשפחתה.
תמונה קוטבית ניתן לזהות אצל הוגים דוגמת מקיאוולי, לפחות מקיאוולי של "הנסיך". לדידו, ההגות, הספק, האמת המטאפיזית – כל אלו אינם רלוונטיים עבור המנהיג. המנהיג צריך להיות משוקע כולו במציאות, להכיר את מגבלותיה ולדעת לנצל אותן. הוא אינו שואל מהו הטוב, אלא מה יאפשר לו לשרוד, למשול, ולשמור על הסדר. הדיכוטומיה כאן כמעט מוחלטת: במקום מלך פילוסוף יש שליט־פועל, וההגות איננה מנחה את הפעולה, היא כמעט מיותרת. אלא רודפת אחריה.
בין שני הקטבים הללו, ניתן לאתר אפשרות שלישית, מעודנת יותר, אצל תלמידו של אפלטון, אריסטו. עבורו, מעשה איננו רק הוצאה אל הפועל של רעיון, או ניסיון להתקרב לתכלית ידועה מראש, אלא מקור של ידיעה בפני עצמו. הוא מכנה זאת התבונה המעשית (phronesis): היכולת לשפוט ולהכריע בתוך מצבים משתנים, לבחור בדרך הראויה לא על־פי עיקרון מופשט, אלא מפני שהיא הולמת את האדם והנסיבות שבהן הוא פועל. החכמה הזאת אינה נובעת רק ממעורבות בעולם, מן ההתנסות והניסיון, אלא גם מהיכולת להתבונן, להתרחק ולחשוב. זו תפיסה של הנהגה המבקשת דיוק, לא שלמות – הבנה שמעשה טוב נולד מהקשבה למציאות יותר מאשר מהכפפתה לרעיון מופשט.
תפיסתה של חנה ארנדט, למשל, נובעת מתוך העמדה האריסטוטלית הזו ומרחיבה אותה. היא מבקשת לארוג מחדש את חיי העיון וההגות עם חיי המעש והפעולה, לא כקטגוריות נפרדות אלא כחוטים השזורים במרקם אחד של חיי האדם. הפעולה והמחשבה הן צורות משלימות של הופעת האדם בעולם; וככאלו הן בלתי נפרדות. בעולמה של ארנדט, ההגות איננה נסיגה מן המציאות אלא דרך לשכון בתוכה בעיניים פקוחות. המרחב הציבורי איננו אויבה של הרוח, אלא זירתה הטבעית — המקום שבו הרעיונות לובשים גוף. בתוך המתח הזה מתבררים גם הקשרים העמוקים והעדינים בין הגות ומנהיגות: היכולת לפעול מתוך תשומת לב ורצון לדייק, ולהרהר מבלי לאבד את האחיזה והמשוקעות במציאות ובהתנסות האנושית.
המפגש ההוא, בדצמבר 2024, לא התעלם מהציווי "עת לעשות להשם," אלא ביקש להחזיר את ההגות למרכז השיח החינוכי דווקא בתקופה זו מתוך הבנה שהעיון והעשייה שזורים זה בזו. במגילת קהלת, אותה נהוג לקרוא בשבת חול המועד סוכות שזה עתה צוינה, נכתב:
לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם […]
עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר,
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר.
עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא,
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.
(קהלת, פרק ג')
בשירו "אדם בחייו", יהודה עמיחי עונה לקהלת:
אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ
זְמַן לַכֹּל. […]
אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק […]
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה
דווקא עכשיו הגם-וגם הוא דחוף. דחוף לעשות, אך גם דחוף להגות, ודחוף לעשות זאת מתוך הכרה בחשיבות שבעשיית שני הדברים גם יחד. אל מול המתח שבין מחשבה למעשה, בין הרהור לעשייה, מתבררת השאלה כיצד נראית הגות כשהיא נטועה במציאות חינוכית וחברתית. לא הגות של מגדלי שן, אלא כזו הנבחנת בתוך כיתה, עיר או מוסד קהילתי. בשדה הזה, המחשבה אינה מסתיימת על הדף אלא נבחנת במבחן היומיום; ביכולת לשאת ספק, לשאול על המובן מאליו, ולראות במעשה עצמו מקור של ידיעה. שני בוגרי מנדל, פנינה גל־יעקב ורדא ג’אבר, ממחישים כיצד יכולה ההגות להפוך לכלי פעולה, וכיצד מנהיגות, כשהיא מודעת לעצמה, נעשית צורה של מחשבה.
להביט מחדש בשוויון הזדמנויות: מחשבה שמולידה מנהיגות חינוכית
ד"ר פנינה גל-יעקב, בוגרת מחזור כ"ה וכיום מנהלת תכנית "ראשית – קהילות מחנכות" מייסודה של קרן משפחת ליאון בעמותת "כל ישראל חברים (אליאנס)"
שוויון הזדמנויות הוא בעיניי תכלית יסודית של מערכת חינוך המבקשת לקדם את כל הבאים בשעריה ולנהוג בהם בהוגנות. לכאורה, נדמה שזהו מושג פשוט וברור: נוודא שכל ילד וילדה יוכלו להיכנס לחוג, לגשת לבחינה, להשתתף בתוכנית. נפתח דלתות, ננגיש משאבים, נתקן פערים. אבל בעיניי, שוויון הזדמנויות הוא הרבה מעבר לכך.

שוויון הזדמנויות, בעיניי, איננו רק שאלה של משאבים חומריים, אלא בראש ובראשונה שאלה של תודעה. נניח שחוג שחמט או רובוטיקה מוצעים לכלל תלמידי בית הספר, ואף ממומנים כך שגם ילדים ממשפחות מוחלשות יוכלו להשתתף בהם. האם בכך תמה מלאכת שוויון ההזדמנויות? בעיניי – לא. פתיחת דלתות היא תנאי הכרחי, אך איננה מספיקה. השאלה האמיתית היא אם הילד או הילדה יודעים שהדלת הזו פתוחה גם עבורם; אם הם מסוגלים בכלל להעלות על דעתם שהם נמנים עם המוזמנים לעבור בה; אם הם מבינים את הערך החברתי והאישי של ההזדמנות הזו; ואם משהו בתודעתם כבר בנוי כך שיוכל להיענות להזמנה.
הפערים שמקיימים ומנציחים חוסר שוויון אינם רק כלכליים או גיאוגרפיים, לעיתים הם תודעתיים ותרבותיים. יש מי שנולדו לשפה של אפשרויות. הם גדלו בבתים שבהם מדברים על תחרויות רובוטיקה, על לימודים אקדמיים, על פסגות שאפשר להגיע אליהן. ממילא הם רואים את עצמם כחלק מהעולם הזה. אחרים כלל אינם רואים את עצמם בתוכו. יש מי שיודעים, כמעט מבלי שנאמר להם, שמותר להם לחלום. אך יש מי שעדיין לא למדו לזהות את החלום כלגיטימי.
המשמעות המעשית של התובנה הזו אינה ביטול הצורך במימדים החומריים, חלילה. תקציבים, נגישות פיזית, תוכניות, שעות הוראה ותמריצים הם תנאי סף חיוניים. אלא שעליהם להיצמד לשאלה עמוקה יותר: כיצד מייצרים תחושת שייכות וזכאות (ולא רק זמינות פורמלית), סקרנות (ולא רק היצע), ויכולת בחירה אמיתית (ולא רק אפשרות קיימת). בעיניי, זהו ההבדל בין "הצעה" לבין הנגשה תודעתית: הניסיון המתמיד לסייע לילד או לילדה לראות את עצמם כמי שמוזמנים, רשאים וגם מסוגלים.
כדי ששוויון ההזדמנויות יתממש באמת, הוא חייב לעבור דרך העיניים של מי שסוגרים את דלת הכיתה בכל יום. מחנכות ומחנכי הכיתה הם עדשות מרכזיות שדרכן הילד לומד לראות את עצמו. הם פוגשים אותו מקרוב, רואים את סקרנותו ופחדיו, את היסוסיו מול האפשרות, את זיק התקווה הקטן שמופיע לפעמים בלי מילים. הם גם אלה שיכולים לזהות שילדה אחת זקוקה למישהו שיאמין בה – לא כקלישאה, אלא מתוך שכנוע עמוק – עד שתוכל להאמין בעצמה. השינוי התודעתי המתבקש הוא גם עבודה של המחנכים והמחנכות עצמם.
בעשייה שלי אני עוסקת בבניית תפקיד המחנכת והמחנך כדיסציפלינה מקצועית: תחום שיש לו שפה, כלים, אחריות מוסרית ועמוד שדרה. המחנכת בעיניי איננה רק מעבירת תוכן, או מעין "כלבויניקית" לעת מצוא, אלא דמות מפתח מקצועית הפועלת במרחב שבו תודעה נבנית. מתוך ההבנה הזו, שהמפגש היומיומי בין המחנכת לתלמיד הוא המקום שבו נולדת האפשרות לשינוי, נובעת גם תפיסת ההובלה שלי. אני רואה במחשבה החינוכית ובפיתוח תודעת המחנך – מקצועית ואנושית – את המעשה המנהיגותי עצמו.
בעיניי, הגות איננה תוספת לעשייה, אלא הדרך לחיות אותה. לא תיאוריה מנותקת, אלא כלי פעולה. העיסוק בהגות, ספרות ופילוסופיה איננו מותרות ואיננו מנותק מהעשייה היומיומית. הוא מנביע את הרגישות ואת תשומת הלב הנדרשים לפעולה שלמה. העיסוק בהגות איננו שמור למדפי הספרייה; החיכוך עם היומיומי הוא חלק אינטגרלי מהחשיבה המושגית והמופשטת יותר. רק המפגש בין הגות לפעולה מאפשר לעצור, להתבונן, לשאול את השאלות הנכונות ולכוון מחדש. בעיניי, המחשבה איננה קישוט לעשייה, והעשייה איננה סופה של המחשבה. המפגש ביניהם הוא שיוצר מנוע מנהיגותי.
מבפנים החוצה: על הגות, חמלה והנהגה אזרחית
רדא ג’אבר, בוגר מחזור כ"ו, עורך דין, מרצה ופעיל חברתי

המציאות של החברה הערבית הפלסטינית בישראל מחייבת, להבנתי, חשיבה מחדש על מושג הקהילה והאזרחות. המבנים המסורתיים שיצרו את המרקם הציבורי והקהילתי ברחוב הערבי נחלשו והשתנו מתוך חיכוך מתמיד בחילוניות, במערכת הכלכלית הקפיטליסטית, ובציבור היהודי. העיסוק בהיותנו חברת מיעוט למול חברת הרוב היהודי, והאפשרות לקיום של זהות לאומית פלסטינית לצד זהות לאומית יהודית בישראל תופסים מקום מרכזי בשיח הערבי ובכלל. אולם לצד שיח זה, עלינו לעסוק גם ביצירה של זהויות קהילתיות וחברתיות חדשות שיאפשרו לנו להתמודד כחברה עם השינויים הפנימיים והחיצוניים שאנו חווים.
בעשייה שלי אני מבקש להניע תהליכי בינוי קהילתי מבפנים, לא מתוך המתנה למדינה או לשלטון, אלא מתוך תחושת אחריות אזרחית פנימית. ככל שאנחנו מסתמכים על השלטון, וכשהשלטון מגיב באפליה, כך אנחנו מעמיקים את התלות בו. לכן נדרש היפוך כיוון: לא להמתין, אלא לבנות מבפנים – לייסד מוסדות קהילה, לחדש את תפקידי המסגדים, בתי הספר והשכונות, ולהפוך את האמונה, החינוך והמרחב העירוני למוקדים של סולידריות אזרחית.
בלב העשייה והמחשבה הזו עומד המושג הערבי תַּרָאֻחֻם – חמלה הדדית. המודרניות הפכה את היחסים האנושיים לחוזיים מדי; אני מבקש להשיב להם מימד של חמלה, של נתינה, ושל קשר אנושי אמיתי. מתוך ההבנה הזו נולד, למשל, הרעיון של בנק אזרחי קהילתי – מסגרת של הלוואות קטנות למסורבים. לא כמהלך פיננסי בלבד, אלא כצעד חינוכי־חברתי: ניסיון לייסד כלכלה של אחריות, שבה קהילה מממנת את חבריה ובונה אמון מבפנים.
העשייה הזו נוגעת גם בביקורתי על המבנה הפוליטי המקומי, הנשען על נאמנויות חמולתיות. אני רואה צורך בבניית אזרחות לוקאלית, של זהות עירונית־מקומית שתעמוד במרכז החיים הציבוריים. “מה שטוב לטייבה – טוב לי,” בעיניי זהו ביטוי למה שדה-טוקוויל כינה האינטרס האישי המובן כהלכה. אני מבקש לעבור ממבנה של שייכות משפחתית סגורה למבנה של שייכות אזרחית פתוחה; מרחב שבו התושב רואה בעירו מקום של אחריות משותפת, לא רק של אינטרסים צרים. זהות עירונית איננה רק מקור לזהות או גאווה מקומית, אלא מסגרת פעולה אזרחית – בסיס לסולידריות, לניהול ציבורי צודק, ולהובלה מוסרית של הקהילה.
בניית זהות מעין צריכה להיות מלווה גם ביצירת שפה המאפשרת לנו להתמודד עם השינויים התרבותיים והחברתיים עימם החברה מתמודד. כשהוחלט לבטל את הופעתו של תאמר נאפר באום אל־פחם לפני כמה שנים, ראיתי בכך לא רק החלטה תרבותית אלא ביטוי לפחד משיחה פתוחה. הבעיה איננה בעצם ההחלטה, אלא בשתיקה שסביבה; בהיעדר השיח. המציאות כבר משתנה; הזהויות ברחוב הערבי הן מגוונות ורבות פנים, ונעות על כל הספקטרום הדתי-חילוני. אבל הפחד מהדיון, הרצון להסתיר את המורכבות, מונע מאיתנו לבנות שפה שתדע להכיל אותה. בעיניי, מנהיגות אמיצה היא זו המקיימת שיחות קשות – על גבולות, על תרבות, על זהות. רק שיח כן מסוגל לבנות מרחב ציבורי שמכיל ריבוי ויודע לשאת מורכבות.
המנהיגות ההגותית שאני מבקש היא מנהיגות חושבת; כזו שמבינה תהליכים, מחזיקה מורכבות, ומכניסה את השאלות החברתיות העמוקות אל תוך סדר היום הציבורי. המציאות כבר חיברה בין דתי לחילוני, בין מזרח למערב; רק השפה עוד לא השיגה את המציאות הזו. תפקידה של ההגות הוא לנסח את השפה, לתת לה מילים, כדי שהחברה תוכל להתמודד עם המציאות כפי שהיא. כך, בעיניי, הגות איננה מותרות אינטלקטואליות, אלא מנגנון פעולה.