יום בשבוע של ענבל רון

מזה שמונה שנים היא המנכ"לית של רשת דרור בתי חינוך, שמבקשת לחולל שינוי חברתי באמצעות חינוך. היא צמחה בנוער העובד והלומד, ובגיל 23 הקימה עם חבריה את קיבוץ אשבל בגליל התחתון, קיבוץ מחנכים שקיים ופועל עד היום. אז, למעשה, החלה דרכה בפיתוח הפדגוגיה הייחודית המקיפה שמכונה 'פדגוגיה חברתית'.

6:00 – משכימה, ומייד מתעדכנת בחדשות. קוראת N12, הארץ, ynet. אני מאוד מקפידה להיות מעורה בהתרחשויות, אני מאוד פוליטית במובן הזה. בעיניי, המציאות דורשת מאיתנו כמחנכים להתייחס כל הזמן למה שקורה. זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, ואני רוצה להבין מה קורה ולהתייחס לזה. אם יש משהו שאני חושבת שראוי שהמנהלות ומנהלי בתי הספר יתייחסו אליו, אשלח אליהם – כתבה, מאמר, טור דעה. ככה נפתח הבוקר שלי. ואז אני קוראת מיילים.

7:00 – נכנסת לאוטו בשכונת קריית שלום שבדרום תל אביב ויוצאת לדרך. נוסעת לכיוון מצפה רמון. בשמונה השנים האחרונות אני מובילה ומפתחת את הפדגוגיה החברתית, ומקימה בתי ספר וגנים חברתיים מתוך הבנה כי זוהי היכולת המשמעותית שלי להיאבק על חיזוקו של חינוך ציבורי ראוי מילדות ועד זיקנה. בעיניי, הפדגוגיה החברתית היא היכולת לפתח קשרים ויחסים עם תפיסה ביקורתית ופעולה לשינוי המציאות.

השאיפה שלנו, בתוך בתי הספר הפורמליים, ליצור אופן פעילות אחר, וגם למידה שנעשית מתוך מחויבות יותר פנימית, תוך שאנחנו מייצרים את התנאים הנכונים, החברתיים. כי אני מאמינה שבתי ספר הם מיקרוקוסמוס של החברה, והחברה הטובה מבחינתי, זאת חברה שאני הייתי רוצה לחיות בה, זאת חברה שאני רוצה לילדים שלנו.

נסיעות ארוכות הן חלק בלתי נפרד מהתפקיד שלי. לפעמים אני נוסעת צפונה לרמת הגולן, לפעמים דרומה למצפה רמון כדי לפגוש את הצוותים החינוכיים שלנו. זמן הנסיעה הוא גם מרחב של מחשבה. אני מתקשרת לצוותים, מדברת עם מנהלי בתי הספר, עם גורמים ממשרד החינוך, עם שותפים לעשייה. יש שיחות טכניות – תקציבים, מכרזים, ביורוקרטיה – ויש שיחות ערכיות. אני רואה את עצמי כנותנת כלים וכמדריכה בסוגיות שעולות : לפעמים בירוקרטיות, לפעמים חינוכיות.

החינוך הציבורי הוא בעיניי אחריות של המדינה, ולכן אני מקפידה לעבוד עם משרדי הממשלה, לא להישען על פילנתרופיה. בעיניי, המדינה צריכה לדאוג לחינוך – ואנחנו צריכים לפעול בתוכה, לא מחוצה לה. אני מאמינה שאפשר לשנות מתוכה.

9:30 – כשאני מגיעה לבית הספר, אני מרגישה מיד את האנרגיה של המקום. כל בית ספר שלנו שונה – במצפה רמון, בנווה מדבר (רשות בדואית ), בבאר שבע ובחיפה – אבל המכנה המשותף שלהם הוא תחושת שליחות. אני לא מגיעה "לבקר", אני מגיעה להיות חלק, לשמוע, ללמוד, להבין איך אפשר לתמוך.

אני נכנסת לשיעורים, יושבת עם צוותים, מקשיבה לשיחות. לפעמים אני פשוט נוכחת, לא מתערבת. אני מאמינה גדולה בנוכחות שקטה – זו דרך לראות באמת מה קורה. בשיחות עם הצוותים אנחנו מדברות על "כוכב הצפון" של כל בית ספר – מה הייעוד שלו, מה התמונה הרצויה של הבוגר, מה התפקיד שלנו בתוך הקהילה.

ההכשרה האמיתית למחנכים בפדגוגיה החברתית נבנית תוך כדי תנועה. אנחנו לומדים מתוך העשייה. מדי שנה אנחנו מקיימים סמינר קיץ – יומיים של למידה משותפת. השנה הגיעו חמש מאות מחנכים ומחנכות מכל הארץ. זה היה רגע של משמעות גדולה. אני זוכרת את האנשים שהגיעו מכל קצות הארץ – מנהלים, רכזים, מחנכות צעירות – וביחד ניסינו לנסח את העקרונות של מה שאנחנו קוראים לו "פדגוגיה חברתית": איך לומדים מתוך חיים משותפים, איך יוצרים קהילה לומדת אמיתית.

במהלך היום יש גם הרבה החלטות קטנות שצריך לקבל: נושאים תקציביים, תיאומים מול הרשויות, דברים שמתרחשים כל הזמן. אבל מאחורי כל החלטה טכנית מסתתרת שאלה ערכית. בעיניי, חינוך ציבורי הוא קודם כול מרחב של משמעות.

16:00 – אחר הצהריים זה בדרך כלל הזמן שבו אני מרגישה את המשקל של הדברים. אחרי יום של ישיבות, מפגשים, ביקורים, אני עוצרת רגע לחשוב. האחריות היא מילה שחוזרת הרבה בעשייה שלי. זו מילה שנשחקה בשיח הציבורי, אבל בשבילי היא מהותית. האחריות היא על התלמידים, על הצוותים, על הקהילה, וגם על עצמי.

אני מאמינה שחינוך לאחריות חייב להיות מבוסס על אמון. כדי שתלמיד או תלמידה ייקחו אחריות אמיתית על החיים שלהם, אנחנו צריכים לתת להם חופש. לא חופש מוחלט, אלא חופש עם ליווי, עם גבולות שמבוססים על קשר. לפעמים זה אומר לדעת מתי לא להתערב, ומתי דווקא כן להיכנס ולעזור.

יש רגעים קשים – משברים חברתיים, קונפליקטים, תלמידים שנאבקים. אני מאמינה שצריך לייצר מענה חינוכי אמיתי, לא ענישה. כל סיטואציה כזו היא הזדמנות ללמידה, לשיחה, לבנייה של קהילה. זו אולי אחת התובנות הגדולות שלי – שחינוך הוא לא רק מקצוע, הוא אורח חיים.

הקהילה הבית־ספרית היא לב העשייה שלנו. אני רואה איך בכל בית ספר נבנית רשת עדינה של יחסים – תלמידים, מורים, הורים, מדריכים. זו עבודה בלתי נגמרת של טיפוח, של הקשבה, של תיקון. אני משתדלת להזכיר לעצמי ולצוותים שזו הדרך – לא הפתרונות המהירים, אלא ההחזקה המתמשכת.

19:00 – הנסיעה חזרה הביתה היא המשך טבעי של היום. אני מדליקה רדיו, לפעמים שומעת חדשות, לפעמים נותנת למחשבות להתרוצץ. יש גם הרבה שיחות בדרך – עם הצוותים, עם שותפים, עם גורמים ממסדיים. אני משתדלת תמיד לזכור שבצד השני של כל טלפון יש אדם. גם כשמדובר בפקידים או בדרגים בכירים במערכת, חשוב לי לשמור על יחסים אנושיים, על הקשבה, על שיח מכבד.

בערב, לפעמים יש עוד ישיבת זום, או תיאומים אחרונים לקראת מחר או המשך השבוע, אבל אני משתדלת לפנות זמן לעצמי. אחת המתנות הגדולות של השנים האחרונות היא מעגל הנשים שאני חלק ממנו – קבוצת חברות, כולן מחנכות, חלקן בוגרות מנדל. אנחנו נפגשות בקביעות, מחזיקות זו את זו. זו לא רק תמיכה רגשית, זו קהילה מקצועית עמוקה. מקום שבו אפשר לשתף, לפרוק, לצחוק.

20:00 – כשאני מצליחה, אני עושה פילאטיס מזרן. זו שעה קטנה של התמקמות בגוף, של נשימה, שעוזרת לי לשמור על איזון.

ואז יש גם זמן לקרוא. לאחרונה קראתי את "מחשבות על שלום בשעת התקפה אווירית" של וירג’יניה וולף ואת "גורמים חתרניים" – סיפורים מארגנטינה מתקופת הדיקטטורה הצבאית – ספר חובה בעיניי. הקריאה מזמנת לי עוד דרך לעבד את המציאות. היא עוזרת לי לחשוב אחרת, להחזיר לעצמי שפה, פרספקטיבה, שקט.

22:00 – לקראת לילה, אני נרגעת. לפעמים עוד מחשבה או רעיון צפים – משהו שאפשר לנסות בבית הספר, שיחה שצריך לקיים מחר. אבל אני משתדלת לא להילחם בזה. היום שלי לא באמת נגמר בשעה מסוימת. הוא נמשך כל הזמן – מתוך המחויבות, האהבה, והאמונה שחינוך ציבורי הוא הדרך שלנו לבנות חברה ראויה יותר. זו השליחות שלי, ואני לא רוצה לעשות שום דבר אחר.

חשיפה לסדר יום טיפוסי בחיי בוגר.ת כמו גם לשאיפות שלו/ה ביחס למציאות על שלל מורכבויותיה

ענבל רון

ענבל רון היא מנכ"לית רשת דרור בתי חינוך, מפתחת ומקימה בתי ספר חברתיים לאור הפדגוגיה החברתית. בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, מחזור א'

21.10.25

חשיפה לסדר יום טיפוסי בחיי בוגר.ת כמו גם לשאיפות שלו/ה ביחס למציאות על שלל מורכבויותיה

יום בשבוע של ענבל רון