תווי פנים

קווים לדמותה של שירה קנדלר

מחנכת, מורה, מרצה ומנהלת אקדמית מכללת עיינות. מתגוררת במודיעין-מכבים-רעות, בוגרת בית הספר למנהיגות חינוכית, מחזור כ"ו
תוויפנים נובמבר קווים שירה קנדלר
עין

נקודות עיוורון של אחרים שמרגיזות אותי – אני נאלמת עד לסחרור מאותם העיוורים לדברים הקטנים, צועקים, ממש זועקים להתייחסות. קשה לי עם הדברים הקטנים שנעלמים מהעין; מחיוך מתפתל, ממבט בוהה, חספוס העור ודממה מוחלטת. הילדים והילדות השקופים שלא רואים אותם; מיד מושטת, מהפניית גב, ממכנס רטוב.

עיוורים לכאב מאחורי צחוק מתגלגל, עיוורים למילים שנאמרות בהיחבא, עיוורים מתוך עייפות הלב.

פה

הטעם הספרותי או המוזיקלי שלי – 

טעימות לי מילות שיריה של זלדה שמתארות את הרגש האישי שלי באמצעות מטאפורות מדויקות, פוגעות בעוצמה באיברים הפנימיים שלי.

הייתי ילדה המדברת אל הברושים והעצים מול החלון, יודעת שהם אלו ששומרים עליי. הייתה זו זלדה שאפשרה לי לדעת שאני לא משוגעת.

מצח

מחשבה שמעסיקה אותי כעת –

לא יכולה שלא לחשוב על המלחמה, על החטופים והחטופות ששבו, על משפחות החטופים החללים שממתינות, על הימים החולפים בצעקות שאינן משנות דבר.

כשהייתי מורה לאזרחות תמיד נלחמתי להשיב לאמירה של התלמידים ש"שום דבר לא באמת משנה". הייתי קוראת לתלמידים ולתלמידות שלי לקום ולאמר, ולדרוש שינוי. היום אני שואלת "זה באמת משנה?".

אוזן

משפט ששמעתי בילדות ואני לא יכולה לשכוח –

שמעתי את עצמי חוזרת שוב ושוב על המשפט מתוך ספרה של יהודית קציר, "למאטיס יש את השמש בבטן": "הנתינה האמיתית היא היכולת לתת למי שאוהב אותך לתת לך".

מתישהו בחרתי לראות במשפט הזה כוח בידי. אני יכולה להחליט גם לא לקחת ובכך להביע מרחק.

לחי

דברים שמעלים בי חיוך – 

בן זוגי מעלה בי חיוך בהודעות ווטסאפ מצחיקות. בבוקר הוא שולח לי מסר מחיוך של געגוע או תמונות של ארנבונים מכרסמים תות אדום או חמנייה צהבהבה, שלא אשכח לחזור מוקדם הפעם מהעבודה. 

אף

משהו טוב לגבי עצמי שכל הזמן היה שם ורק לאחרונה גיליתי אותו – גיליתי לאחרונה את היכולת להישאר "אני" גם במצבים מתחלפים. אם המעברים היו קשים לי עד היום, גיליתי שדווקא כתיבה היא שמאפשרת לי לשמור על "העצמי" בזמן שדברים משתנים בתוכי ובחוץ.

גבות

מה מעורר בי תימהון – אני מרימה גבה לשמע שקרים. פשוט שקרים. תמהה על היכולת לשקר, החוצפה התעוזה לא לומר אמת בפני אומה שלמה.