לרעיון ״שוויון האינטליגנציות״ (the equality of intelligences) של הפילוסוף הצרפתי ז׳אק רנסייר (Jacques Ranciere) נחשפתי לראשונה בקבוצת קריאה שהוביל ד״ר צבי בקרמן, חבר סגל בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית. בקבוצה קראנו יחד את ספרו של רנסייר ([1991] 1987) ״The ignorant schoolmaster: five lessons in intellectual emancipation״ (״המורה הבור: חמישה שיעורים בשחרור אינטלקטואלי״).
איך נראית קבוצת קריאה עם צבי? דמיינו לעצמכן קבוצה שבה הפעולה היחידה שעושה המורה היא קריאה בקול של הטקסט. מילה אחר מילה. פסקה אחר פסקה. פרק אחרי פרק. עצירות רק כדי לוודא שהמושגים באנגלית ברורים. זה הכול. חוויה מוזרה. זרה. אין הסברים. אין פרשנויות. יש לך שאלה? חפשי את התשובה בטקסט. שום דבר מעבר. שעה וחצי לעיתים שעתיים ברצף שבמהלכן צבי הקריא בקול את הטקסט. עד כדי כך, שפעם אחת בסוף המפגש נגמר לו הקול. אני זוכרת שבמפגש הראשון, לאחר ארבעים דקות של קריאה לא הייתי בטוחה שהבנתי על מה הספר אז ביקשתי בשקט, עם עצמי, לחזור רגע לכותרת, לנסות ולמסגר את מה שאנחנו קוראות. "חמישה שיעורים באמנציפציה אינטלקטואלית". מוזר. אני בכלל לא מרגישה חופשייה. להפך, אני צריכה להתאמץ. להיות מרוכזת. לחשוב לבד. אין הסברים לטקסט, והוא מסרב להסביר לי.
בסירובו, צבי ביטל הלכה למעשה את ההיררכיה בינינו. ממפגש למפגש הבנתי שאני לא צריכה אותו כדי להבין. שאני לא תלויה בו יותר. כל חיי התרגלתי שיש ביני ובין הטקסט, ביני ובין העולם, מתווך. אדם שמסביר, מפרש, מלמד. הוא מבוגר יותר, משכיל יותר, מנוסה יותר. הלמידה היא בצורה מדורגת. תתחילי מפשוט ותעבירי לאט לאט לדברים מסדר חשיבה גבוה יותר. ואם במקרה לא הבנתי, תמיד יימצא המתווך – או כמו שצבי השאיל מרנסייר – ״המורה המטפש״ (the stultifying master) – שיסביר לי. שייקח בעלות על ההבנה.
״המורה הבור: חמישה שיעורים בשחרור אינטלקטואלי״ פורסם בשנת 1987 והתקבל בצרפת כחיבור חריג ובלתי ניתן לסיווג. נקודת המוצא של הספר היא דמותו ההיסטורית של ז׳וזף ז׳קוטו, מורה צרפתי שנאלץ לגלות ללובן, בלגיה, בראשית המאה התשע עשרה. כשהתבקש ללמד שם סטודנטים שלא חלקו עמו שפה משותפת, פיתח ז׳קוטו באופן מקרי מתודולוגיה חינוכית ייחודית – הוא נתן בידיהם מהדורה דו־לשונית של הספר ׳טלמאק׳ (Télémaque) מאת פנלון, וביקש מהם ללמוד בכוחות עצמם. להפתעתו, הם הצליחו לרכוש את השפה הצרפתית ולהביע את עצמם בכתב ללא הדרכה ישירה. ניסוי זה הוביל אותו למסקנה חינוכית רדיקלית שלפיה כל אדם מסוגל ללמוד מתוך רצון ומאמץ עצמי וכי שוויון אינטלקטואלי אינו יעד עתידי אלא נקודת מוצא.

הדרך שעשה רנסייר בחייו יכולה להסביר את בחירתו לחזור לסיפורו של ז׳קוטו, כמאה ושבעים שנה אחרי שהתרחש. רנסייר נולד ב-1940 באלג׳יר, הוכשר כפילוסוף והחל את דרכו האינטלקטואלית בצרפת של שנות השישים כתלמידו של לואי אלתוסר, פילוסוף מרקסיסט בולט שניסה לעצב קריאה מחודשת של מרקס. רנסייר השתתף עמו בפרסום הספר ״לקרוא את הקפיטל״ (Lire le Capital, 1965), אך עד מהרה התרחק מתפיסתו. ספרו ״השיעור של אלתוסר״ (La Lecon d'Althusser, 1974) סימן את הקרע ביניהם. מאז 1974 התמקדה עבודתו הפילוסופית בחקר ארכיונים של פועלי המאה התשע-עשרה. הוא החל לכתוב ספרים שנתנו קול ליומנים של בעלי מלאכה, להרהורים של הוגים אנונימיים, או למשוררים ופילוסופים שהגו וכתבו בלילות חטופים אחרי שעות העבודה. אנשים שלמעשה המציאו לעצמם דרכים לחשוב ולכתוב מחוץ לגבולות שהוגדרו להם. מחוץ למסגרות הממסדיות שהגדירו אותם.
הבחירה בסיפורו של ז׳קוטו משתלבת במגמה זו במובן של מתן קול לדמות שנשכחה מההיסטוריה הרשמית ורצון לערער על ההיררכיות שבין היודעים והמסבירים לבין מי שמוגדרים כ״בורים״. כמו כן, הבחירה בסיפורו של ז׳קוטו קשורה גם לתקופה שבה רנסייר פעל, אחרי מאי 1968 (מרד הסטודנטים), שסימנה משבר פוליטי וחברתי ברפובליקה ואת המעבר מאקטיביזם פוליטי לרפלקסיה תיאורטית. בעשור זה התגבש שיח סוציולוגי רחב שהציג את בית הספר כמנגנון משעתק של אי שוויון חברתי. בולט במיוחד היה הסוציולוג פייר בורדייה, שהראה כיצד המערכת החינוכית מבוססת על הטמעת ״הון תרבותי״ של המעמדות הגבוהים ומבנה מחדש את נחיתותם של בני המעמדות הנמוכים. רנסייר אמנם קיבל את ממצאי בורדייה לגבי שעתוק אי שוויון, אך מתח ביקורת חריפה על אופן ההסבר הסוציולוגי. לשיטתו, גישה זו יוצרת מעגל סגור משום שהיא מתארת שוב ושוב כיצד תלמידים מהמעמדות הנמוכים אינם מצליחים, אך עצם ההסבר קובע מראש את נחיתותם ומנציח אותה. ההסבר לא רק מתאר את אי השוויון אלא משתתף בשחזורו, מפני שהוא מותיר את הסוציולוג כמומחה היחיד שיכול לפרשו. כך נבנה מעמד אינטלקטואלי חדש של ״מסבירנים״, המחזקים את סמכותם בשם חשיפת האמת.
במקום זה מציע רנסייר היפוך רדיקלי – להתחיל מהנחת שוויון האינטליגנציות. כל בני האדם, הוא טוען בעקבות ז׳קוטו, שווים ביכולתם להבין. תפקיד החינוך איננו ״להסביר״ לתלמיד מה הוא אינו יודע אלא ליצור תנאים שבהם יוכל לממש את שוויון כוחותיו. ההסבר, לשיטתו, איננו כלי משחרר אלא מנגנון שמייצר כפיפות. ההסבר ממצב את התלמיד כ״בור״ וממסד יחסי עליונות בין מורה לתלמיד. מכאן נולד מה שהוא מכנה ״מיתוס הפדגוגיה״ – האמונה שהשוויון יושג אי שם בעתיד, לאחר שרשרת אינסופית של הסברים, בעוד שבפועל אי שוויון נשמר תמיד בהווה.

הקשר זה מציב את ״המורה הבור״ לא כטקסט חינוכי במובן הצר אלא כהתערבות פילוסופית ופוליטית רחבה. רנסייר משלב בין עבודתו הארכיונית על כתבים נשכחים ובין פולמוס עכשווי עם השיח החינוכי בצרפת שלאחר 1968. בכך הוא מציע מסר חתרני: שוויון איננו יעד אלא נקודת מוצא; האמון ביכולת של כל אדם להבין הוא הבסיס לכל פרקטיקה אמנציפטורית. הספר מערער אפוא על הסדר הפדגוגי כולו, אך גם על צורות השיח שמבקשות להסביר את נחיתותם של אחרים..
בעיניי, הרעיון של שוויון האינטליגנציות הוא למעשה הרחבה של ההומניזם אל תחום הידע והחינוך. אם הומניזם טוען שכל אדם הוא סובייקט מוסרי, רנסייר יכול להוסיף כי כל אדם הוא גם סובייקט חושב, בעל יכולת הבנה שווה. במובן זה, רנסייר מעבה את ההומניזם: להיות אדם פירושו לא רק להיות זכאי לחיים ולכבוד אלא גם להיות מוכר כמי שיכול להבין, לחשוב וללמוד בכוחות עצמו. בדיוק כפי שהומניזם מציב גבול בפני הכוח של שיוכים חברתיים ופוליטיים. כך רנסייר מציב גבול בפני הכוח של המורה להסביר ולבסס היררכיה. מערכת החינוך אינה נוטה לדבר במונחים של כבוד או חירות אלא במונחים של הסברים והישגים. הניסיון לחבר בין רנסייר להומניזם מאפשר לנו להרחיב את נקודת המבט ולתת משמעות חינוכית הרואה בתלמידים לא רק לומדים הכפופים להסברים אלא סובייקטים חושבים שכבר עכשיו יש להם קול. ברגע שהתלמיד אינו נשען על ההסבר של האחר אלא מפתח לעצמו קול משלו, נולדת ההכרה בערכו העצמי והשוויוני. חוויות אלו עשויות ללוות את התלמידים גם בהמשך חייהם הבוגרים, וכאשר יצטרכו להכריע בסוגיות חברתיות ומוסריות יוכלו לגשת אליהם לא רק כאנשים חושבים אלא גם מתוך נקודת מוצא הומניסטית, הרואה באחר בראש ובראשונה אדם שווה לי, בזכויותיו, חובותיו ויכולותיו.
- Rancière, J. (] 19871991[). The ignorant schoolmaster: Five lessons in intellectual emancipation (K. Ross, Trans.) Stanford University Press.
- Ross, K. (1991). Translator’s introduction. In J. Rancière, The ignorant schoolmaster: Five lessons in intellectual emancipation (pp. vii–xxii). Stanford University Press.