אתי הילסום נולדה בעיירה מידלבורך שבהולנד ב-1914, בת שנייה מבין שלושה ילדים במשפחה יהודית משכילה ומתבוללת. עם סיום בית הספר התיכון (שאותו ניהל אביה) עברה לאמסטרדם, וכאישה צעירה עברה שם את שנות מלחמת העולם השנייה. היא השלימה תואר ראשון ותואר שני במשפטים ולמדה שפות סלביות, והתפרנסה מהוראת השפה הרוסית.
בשנת 1941, בעקבות גירושם של חלק מיהודי אמסטרדם לווסטרבורק שבצפון הולנד – מחנה ריכוז ששימש מחנה מעבר ליהודי הולנד שנשלחו להשמדה בפולין – התנדבה להצטרף למחנה והקדישה את זמנה לטיפול בחולים במרפאת המחנה, שם סייעה לתושבי המחנה ככל שהיה בידה. על אף שהיו לאתי קשרים רבים עם הסביבה הלא יהודית והייתה ככל הנראה יכולה להינצל, היא העדיפה להישאר בקרבתם של הסובלים – כפי שכתבה, "הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים". בשנים 1943-1941, השנתיים האחרונות לחייה, כשהולנד כבר תחת הכיבוש הנאצי, כתבה יומן ובו תיעדה את חוויותיה ומחשבותיה ואת תהליך ההתפתחות הרוחנית שעברה בעיצומה של מערבולת השואה. רשימות היומן שלה, שאותן העבירה לחברה לפני שנשלחה לאושוויץ בבקשה שתדאג לפרסמן, כונסו ויצאו לאור בשנת 1981 תחת השם "השמיים שבתוכי".
היומן עוסק בשאלות שהעסיקו אותה כאישה צעירה – על אהבה, מיניות, משמעות החיים בצל המוות, אלוהים. עם הזמן, המגבלות שהוטלו על יהודי הולנד באותן שנים חדרו יותר ויותר לתוך הכתיבה שלה, שבה ניסתה ליצור חיץ בינה לבין המציאות, כדרך של התנגדות לרוע ולאימה. ככל שמצבם של יהודי אמסטרדם הורע וככל שמציאות השואה והמוות סגרה עליהם, והעולם נעשה מסוכן ועוין יותר ויותר, הילסום התעקשה למצוא את היופי בפרטים הקטנים – ריח היסמין מתחת לחלונה, התבוננות בשקיעת השמש, פגישה עם אדם אהוב – ולהיאחז בטוב שבאדם, ביופי שבטבע ובעצם החיים, גם בנסיבות האיומות ביותר.
ב-7 בספטמבר 1943 נשלחה משפחת הילסום למחנה ההשמדה אושוויץ. הוריה של אתי נספו באושוויץ בסמוך להגעתם. אתי נרצחה באושוויץ ב-30 בנובמבר 1943, והיא בת 29 בלבד. נותר לנו יומנה, שהפך למורה דרך לרבים. בהקדמה למהדורה העברית כתב אהרן אפלפלד: "התעודה שהשאירה לנו אתי הילסום היא יותר מווידוי. בסיסה הוא אמנם האני, אני שנתערטל מהרבה לבושים, אך ראשה שואף אל השמיים. זוהי התפתחות איטית וכמוסה, שראשיתה באהבת איש והמשכה אהבת אנשים ולמעלה ממנה – אהבת האל."
היומן של הילסום מביא לכדי זיקוק את השקפת-עולמה ההומניסטית והאמונית – כאשר ההומניזם והאמונה באלוהים שזורות זה בזו. היומן מתאר את תהליך ההתפתחות הרוחנית שלה כאישה צעירה, שמוצאת את ייעודה דווקא בנסיבות הקשות והבלתי-סבירות ביותר שבהן אמונה באל עשויה להיראות כאבסורד מוחלט או כנאיביות חסרת-תקנה. בנסיבות שבהן אנשים מאבדים את האמונה מתוך חוויית היעדר האלוהים, אתי הילסום רחוקה מכל נאיביות ומודעת היטב למציאות שבה היא חיה. היא מוצאת את אלוהים בתוכה וכותבת אליו, מדברת אתו. אין חציצה בין האלוהים של אתי הילסום לבין ההומניזם שלה. למעשה, אלוהים הוא בסיס וסעד להומניזם שלה – הומניזם שבמרכזו דגש על אחריותנו, בני האדם, למה שקורה בעולמנו. היומן מהווה עדות כתובה לכוחה של הנפש האנושית לחרוג אל מעבר למציאות הממשית ולכונן בה משמעות ומבט של חסד – טקסט הומניסטי, חדור אנושיות, אהבת אדם ואהבת החיים, כ"נוגדנים" לאימה, לדיכוי, לאלימות ולהשמדה.
ההומניזם שלה הוא בחירה קיומית – הבחירה להציל את הנפש. כמו אצל פרימו לוי, אשר בספרו "הזהו אדם" המתעד את שהותו באושוויץ, הוא כותב על לורנצו, פועל איטלקי שנתן לו פרוסת לחם ובגד ושלח עבורו גלויה למשפחתו – ובכך החזיר לו את האמונה באדם: "ולא בזכות העזרה החומרית שנתן לי", כותב לוי, "כמו העובדה שנוכחותו הזכירה לי באופן קבוע, בפשטות ובטבעיות של טוב לבו, שעדיין קיים עולם טוב שם בצד השני של גדר התיל. אפשרות רחוקה לטוב, אך למענה שווה לשרוד. הודות ללורנצו לא שכחתי שאף אני עצמי אדם."
התעקשותה של הילסום לכתוב בתנאים של חוסר-אונים רדיקלי, כשמרחב הבחירה מצטמצם לאפס ואופקי העתיד מתאפסים, היא מעשה של הישרדות ושל התנגדות כאחד: סירוב להיכנע לרוע ולראות בו את חזות הכול, את מהותו של המין האנושי. ככל שהמוות סוגר עליה ועל כל יהודי אמסטרדם, היומן הופך לשיר הלל לחיים ולאנושיות, כנגד המציאות האלימה והרצחנית המבקשת לכפות את הייאוש מן האדם. במצב של היעדר בחירה קיצוני, היא התעקשה להישאר סובייקט חופשי בעולמה הפנימי, לא להיכנע לאובייקטיפיקציה. "גם אחרי שלקחת ממנו הכול", היא כותבת, "יכול אדם למצוא בקרבו גרעין ששומר עדיין על תודעתו כאדם."
וכך היא כותבת על יחסה למי שמתעמר בה: "בעצם אני לא פוחדת. ולא משום שאני אמיצה כל כך ובטוחה בעצמי, אלא משום שאני יודעת שיש לי עסק עם בני-אדם ושתמיד אנסה להבין ככל יכולתי את כל מה שנאמר או נעשה, ולא חשוב מי הדובר. וזאת החשיבות ההיסטורית של הבוקר הזה: לא שאיזה נער גסטפו אומלל צעק עלי, אלא שבכנות לא התרעמתי עליו, להפך, ריחמתי עליו ממש, והייתי רוצה לשאול אותו: היתה לך ילדות קשה כל כך, או שהחברה שלך בגדה בך. הוא נראה מעונה ורדוף, ודרך אגב, גם מאד לא נעים ורכרוכי… האשמה היא רק בשיטה שמשתמשת באנשים האלה. ואם מדובר על חיסול, אז צריך לחסל את הרע שבאדם, ולא את האדם עצמו".