עמל, רשת חינוך מהגדולות והוותיקות בישראל, תחגוג בשנת 2028 מאה שנה להקמתה. הרשת הוקמה על ידי ההסתדרות כחלק ממהלך פורץ דרך של הנחת תשתיות למדינה עתידית. כיום, הרשת מונה כ־30,000 תלמידים וכ־50 בתי ספר, הפרושים על פני 24 יישובים, מצפון הארץ ועד דרומה. בבתי הספר של רשת עמל לומדים יהודים, דרוזים, ערבים, בדואים, דתיים, מסורתיים וחילוניים. בשנים האחרונות מצויה הרשת בתהליך עומק של חינוך לערכים של ממלכתיות ודמוקרטיה המתבטא בחיזוק האלמנט הדמוקרטי במערכי הלימוד ובכלל אורחות הפעולה של בתי הספר. את המהלך מובילות קארן טל, מנכ"לית הרשת, ותמר פלד אמיר, המשנה למנכ"לית. שתיהן, בין היתר, בוגרות בית הספר למנהיגות חינוכית של קרן מנדל.
עו"ד תמר פלד אמיר הגיעה לפני כשנתיים לרשת עמל, לאחר 13 שנים של עבודה במשרד ראש הממשלה. תמר ניהלה את היחידה לשיתופי פעולה בין מגזריים באגף ממשל וחברה, ועמדה בראש אגף עתודות לישראל שאחראי על תוכניות פיתוח הון אנושי מוביל לכלל המערכות הציבוריות ובהן מערכות החינוך, הבריאות והרווחה. קודם לכן, תמר ריכזה את ועדת רוטלוי לזכויות הילד שבחנה את כל תחומי החיים של ילדים והחקיקה שמסדירה אותם, על מנת להתאים את הדין הישראלי לאמנת זכויות הילד. "התשוקה הראשונה שלי היא בעולם של ילדים ונוער," היא אומרת. "ההגעה שלי לעמל מבחינתי היא חזרה למקום שרואה ילדים. במנדל השלמתי את ההשכלה החינוכית שלי, ואחרי סיבוב רחב שבמהלכו צברתי פרספקטיבות שונות, הצטרפתי לקארן טל, המנכ"לית, והתחלתי את המסע בעמל."
מי לומד בבתי הספר של עמל?
אנחנו מקיפים את כל מגוון החברה הישראלית. יש לנו פה הכול, וכל מה שקורה בחברה הישראלית קורה לילדים שלנו; יש לנו ייצוג לכל המתחים בכל הקבוצות, בכל נקודות המבט. יש לנו שלושה סוגים של מסגרות: בתי ספר גדולים, רב תחומיים; בתי ספר מקצועיים טכנולוגיים ששייכים למשרד החינוך (מח"טים) ובתי ספר טכנולוגיים של משרד העבודה.
החלטתן להוביל שינוי יסודי בערכי הרשת. מה הוביל אתכן להחלטה הדרמטית הזו?
הבנו שרשת חינוך בימינו מחויבת לעסוק בחינוך לדמוקרטיה. הסתכלנו סביבנו והבנו שזוהי האחריות הציבורית שלנו, לנוכח מה שמתרחש בשנים האחרונות בחברה הישראלית. ובנוסף, היה לנו ברור שהעיסוק חייב לעלות בקנה אחד עם ערכי מגילת העצמאות וחוק החינוך הממלכתי. לשמחתנו, ה-DNA של עמל בנוי מערכי ההסתדרות, אהבת אדם, שוויון, חירות וצדק חברתי, כך שהדברים שלובים זה בזה. הבנו שכל הפסיפס של עמל צריך להישען על מכנה משותף ערכי שיוצר חברה ישראלית בעלת רקמת חיים משותפת, שתגבר על הסדקים שלצערנו הולכים ומתרחבים. הרגשנו צורך להניח תשתית שמדברת את השפה הזו בחזון הרשת.
הובלת השינוי החלה לאט, כבר בקיץ 2022, עוד לפני תחילתה של הרפורמה המשפטית. הכיוון הוסיף להתגבש לאורך הדרך: "לא מלכתחילה קראנו לרשת 'רשת ממלכתית-דמוקרטית'. באיזשהו שלב, מתוך חזון שדיבר על רקמת חיים משותפת, הבנו שאנחנו רשת ממלכתית-דמוקרטית. כיום אנחנו מגדירים את עמל כרשת ממלכתית, דמוקרטית, מדעית, טכנולוגית מובילה. החתירה שלנו היא להצטיין בשני הדברים ולראות את החיבור. חינוך לערכים בעינינו לא מתקיים רק בשיעורי חברה או אזרחות, וחינוך לחשיבה מדעית או ביקורתית הוא לא רק בשיעורי מדע. זו צריכה להיות תרבות בית ספרית הוליסטית. כאמור, אנחנו נשענות על המורשת של עמל שהוספנו לה את קומת האזרחות. באנו ואמרנו: לא מספיק לשאול איזה אדם הנער או הנערה יהיו – אנחנו רוצות להתבונן גם על השאלה איזה אזרח הוא יהיה.
איך מובילים מהלך שינוי בסדר גודל כזה? איפה מתחילים?
מתחילים בהכשרת הלבבות. זה תהליך מתמשך שראשיתו בתחושת דחיפות. התחלנו בתהליך ארוך של רתימה ושכנוע תחילה של האנשים בתוך עמל ובד בבד – של השותפים שלנו, בפילנתרופיה, באקדמיה, בעולם, מתוך אמונה שזו פעולה הכרחית ודחופה. עניין השותפות הוא מאוד אקוטי. ככל שמעגל השותפים בעיסוק בחינוך לדמוקרטיה רחב יותר – כך יש לצוותים שלנו גב רחב ותחושת לגיטימציה גבוהה יותר. יש לזה ערך עצום בעיניי עבור הבוגרים והבוגרות, עבור התפיסה המנהיגותית החינוכית. מנהיגים בעידן הזה בתחום החינוך חייבים להיות פרואקטיביים ולפעול.
ככל שמעגל השותפים בעיסוק בחינוך לדמוקרטיה רחב יותר – כך יש לצוותים שלנו גב רחב ותחושת לגיטימציה גבוהה יותר. יש לזה ערך עצום בעיניי עבור הבוגרים והבוגרות, עבור התפיסה המנהיגותית החינוכית. מנהיגים בעידן הזה בתחום החינוך חייבים להיות פרואקטיביים ולפעול
מה היה הצעד הבא לאחר רתימת השותפים?
כבר בנקודת היציאה לדרך הבנו שעוד לפני הפדגוגיה, כולנו – נשות ואנשי המטה, מנהלות ומנהלי בתי הספר וצוותי החינוך – צריכים לעבור תהליך של בירור אישי. לכן, הקדשנו זמן לברר מה עמדתנו כאזרחים ואזרחיות, כאנשי ונשות חינוך לנוכח מה שמתרחש ואל מול המשימה. כלומר, הבנו שהמסע הזה מתחיל עם המבוגרים, עם צוותי החינוך תחילה, ורק בהמשך עם התלמידים והתלמידות. מורה לא תיכנס לכיתה ותעסוק בסוגיות בוערות, מורכבות בלי שתרגיש בטוחה ובלי שתדע שיש לה גב. לכן, כבר מהתחלה היה ברור שמנהלות ומנהלי בתי הספר הם דמויות מפתח בהצלחת המהלך.
איך הפכתן אותם לשותפי הובלה?
מייד בהתחלה העברנו מספר מסרים מרכזיים. המסר הראשון שלנו למנהלות ולמנהלים היה "תפעלו, יש לכם גיבוי מאיתנו". היה לנו ברור שגם המנהלות והמנהלים צריכים להרגיש בטוחים ומגובים. זו משימה מורכבת — המחייבת הבנה מקצועית, ויכולת לנהל שיח רגיש באקלים מתוח . המסר השני היה לגבי הלגיטימיות של המהלך. קראנו יחד את חוזרי המנכ"ל והעברנו מסר חד וברור שהפעולה שלנו מתרחשת בתוך מרחב חוקי ובמסגרת הכלים שהמשרד הגדיר. המסר השלישי שלנו היה שכולנו ממשיכים לחיות כאן יחד, ושאף אחד לא הולך לשום מקום. זה היה מסר חשוב במיוחד מכיוון שה"כולנו" הזה קיים בתוך הרשת. כל מפגש של מנהלות ומנהלים הוא שיקוף של החברה הישראלית: דתיים, חילונים, חרדים, ערבים, יהודים, דרוזים, בדואים.
בנוסף, ניהלנו שיח אמיתי – על ידע, על התמודדות, על יכולות, על ליווי. היכולת של המנהלים והמנהלות לשתף את החששות שלהם, לדבר על תפיסת התפקיד — בקבוצות קטנות, מתוך שיח כן — היא חלק מיצירה של רקמת חיים משותפת. ברשת עמל יש עשרות מנהיגים ומנהיגות בתוך החברה הישראלית, והעובדה שהם דיברו עם אנשים שחושבים אחרת מהם — והצליחו לנהל שיח אמיתי וקונפליקטואלי — היא מבחינתי מדד תוצאה.
באילו תגובות נתקלתן?
כמו בכל תהליך שינוי, יש כאלה ויש כאלה. יש מנהלים שזעים באי נחת מול המסרים. יש כאלו שלא מרוצים מתשומות הזמן שההסבה הזו גוזלת מהקשב הניהולי, יש כאלו שלא בהכרח מרוצים מהתפנית התוכנית. מצד שני, יש גם מי ששמחים על ההזדמנות הזאת, נפתחים, שמים דברים על השולחן.
עד עכשיו תיארת את השינוי שהובלתן בשדרת המטה וההנהלה החינוכית. איך משם הדברים מגיעים לכיתות, לפרקטיקה?
כדי להטמיע תרבות ממלכתית-דמוקרטית, היא חייבת לבוא לידי ביטוי בכל רובדי החיים הבית ספריים: במורשת הערכית שנכנסת לכל שיעור, במרחב הפיזי, בהכשרות כוח האדם, בעולם המדעי-טכנולוגי וכולי. יחד עם ד"ר תמי הופמן ודפנה כהנא דולב מהמכון הישראלי לדמוקרטיה עשינו מחקר מקיף ובנינו תפיסה רעיונית, שתורגמה לתפיסה פדגוגית ולמתווה פעולה מעשי.
היישום של התפיסה הרעיונית מתבצע במסגרת המודל ההוליסטי של רשת עמל – המורכב משבעה מרחבי פעולה, כשהציר המרכזי שלו הוא 'בית ספר בונה קהילה בונה חברה'. לגבי כל מרחב שאלנו: כיצד מיושמת בו תפיסת הרשת כרשת חינוך ממלכתית-דמוקרטית? על מרחב הפעולה של טכנולוגיה וחדשנות, על מרחב הפעולה של תשתיות פיזיות, או על מרחב הפעולה של קהילתיות ושיתופי פעולה. כתבנו מתווה שמנגיש למורים ברמה הכי אופרטיבית, ידע, כלים ותוכניות – הממחישים כיצד הם יכולים ליישם את התפיסה הממלכתית-דמוקרטית בפועל. המטרה היא שזה לא יישאר גבוה-גבוה, אלא הכי יישומי שאפשר – כדי שזה יהפוך להיות מציאות. כך, למשל, אחד האמצעים המרכזיים של תהליך ההטמעה הוא באמצעות קהילות מורים לומדות.

איך השאיפות שלכן באות לידי ביטוי בתוך מציאות של מלחמה, קיטוב וקרב על הדמוקרטיה?
נקודת הפתיחה לעיסוק בנושאים הללו היא בשני אזורים מרכזיים: בזירת המפגש הבין אישי ובזירת העיסוק בשאלת הזהות. בזירת המפגש הבין אישי, אנחנו כל הזמן בודקות איפה המנהלים, המנהלות והצוותים נמצאים מבחינת תחושות, שאיפות ויכולות. במהלך גיבוש התפיסה בסמוך לראשית המלחמה עשינו גם מסע בין חדרי מורים וקיימנו מפגשים רבים, טעונים וחשופים. בזירת הזהות, פעלנו יחד עם מרכז אקורד שבאוניברסיטה העברית. קיימנו כנס למנהלים ומנהלות שעסק בנושא הזהות – האישית, הקהילתית, הישראלית. מהיום הזה יצאנו לתהליך פרקטי, של השתלמות למורים שעוסק בפיתוח זהות אישית וחברתית בבתי הספר. כמובן, שכל בית ספר לוקח את זה למקום אחר – האחד מעמיק בזהות היהודית או הערבית, השני במפגש בין קבוצות מכפרים שונים המייצגים קבוצות שונות בחברה הערבית והשלישי ממוקד ביחסים שבין יהודים וערבים.
יש תפיסה ביקורתית כלפי הסללה לחינוך מקצועי ושאלה לגבי הכלים שאיתם בוגרות ובוגרי החינוך המקצועי יוצאים לעולם, לעומת כאלו שמקבלים השכלה יותר עיונית. בהקשר של חינוך לדמוקרטיה – איך אפשר לחנך לשוויון, לצדק חברתי, לחשיבה ביקורתית, לערכים דמוקרטיים, בתוך מסגרת של חינוך מקצועי?
השאלה המתבקשת היא למה יש כאן שאלה בכלל. התפיסה הערכית שלנו היא שכל נער ונערה זכאים לחינוך איכותי ולנו יש אחריות לכך שזכאותם תתממש. זה לא משנה מבחינתנו אם קל או קשה להם ללמוד, אם הישגיו העיוניים של תלמיד כזה או אחר גבוהים או נמוכים. מבחינתנו אין לזה קשר לחינוך לאזרחות טובה ולדמוקרטיה. אנחנו מחויבים לדרך הזו ביחס לכל תלמיד בכל סוג של בית ספר והאחריות עלינו להתאים את דרכי הפעולה למאפייני בית הספר.
אפשר וצריך להנגיש את הדמוקרטיה לכל אדם באשר הוא אדם. אלה שרירים שצריך לתרגל, עוד מגן הילדים. קל וחומר עבור אלה שהם בנקודת הפתיחה היותר קשה לשוויון בהזדמנויות. אסור לנו להדיר אותם, גם אם זה דורש מאיתנו יותר.
אפשר וצריך להנגיש את הדמוקרטיה לכל אדם באשר הוא אדם. אלה שרירים שצריך לתרגל, עוד מגן הילדים. קל וחומר עבור אלה שהם בנקודת הפתיחה היותר קשה לשוויון בהזדמנויות. אסור לנו להדיר אותם, גם אם זה דורש מאיתנו יותר.
השאלה האם ואיך אפשר לדבר על שוויון עם ילדים שסובלים מאי-שוויון, ילדים שיוצאים מגבולות בית הספר למציאות שאין בה תשתיות בסיסיות?
זה אכן מעלה על פני השטח דברים מורכבים אבל גם מייצר הזדמנות לפתח בקרב התלמידים חשיבה ביקורתית, מודעות לזכויות, התנסות באקטיביזם וגם בלקיחת אחריות, בפיתוח היכרות ומודעות לשירות הציבורי ותפקידיו ופיתוח מנהיגות. יש לנו הרבה עבודה.
יש פה עניין קהילתי בולט. האם הוא עומד בסתירה לממלכתי?
אנחנו מתייחסים למספר מעגלי זהות. התהליך מתחיל בזהות האישית. אחריה הזהות הקהילתית – לעתים דתית, לעתים מקומית ורק אז מגיעה החברה הישראלית ומדינת ישראל. קודם כל חשוב שהתלמידים ידעו להגדיר את זהותם האישית ואז להתחבר למרחב הרחב יותר: איפה אני בשייכות למרקם האנושי, החברתי ואחרי זה בזיקה למדינה.
אחת התובנות המרכזיות שעולות מתוך העיסוק שלנו בתחום בשנתיים האחרונות היא שהדרך לחינוך לדמוקרטיה ולחיבור לחברה ולמדינה, נמצאת בזיקה גבוהה מאד לעיסוק בזהות האישית והחברתית של הפרט – מורה, תלמיד או תלמידה.