האדם: גרסת עדכון

ד"ר כרמל וייסמן היא חוקרת ומרצה בנושאי תרבות דיגיטלית בתוכנית הרב-תחומית במדעי הרוח ובמכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב, ויוצרת הפודקאסטים "המצב הפוסט-אנושי" ו"דינוזאוריות רשת". תחומי העניין שלה הם קריאה ביקורתית של שיח העתידנות הטכנולוגית ובחינת האספקטים הרליגיוזיים של הטכנולוגיה. ווייסמן הוכשרה כאנתרופולוגית והיא בעלת דוקטורט בתקשורת מהאוניברסיטה העברי

לפני שניכנס להגדרות וננסה להבין את המגמות של פוסט-הומניזם וטרנס-הומניזם, איפה את, באופן אישי, ממקמת את עצמך? את הומניסטית? פוסט-הומניסטית? טרנס-הומניסטית?

זו שאלה עצומה. אני לא טרנס-הומניסטית – יש בי הרבה חשדנות כלפי הגישה הזו; אני לא מאמינה באוטופיה טכנולוגית ולא קונה את הרעיון שהטכנולוגיה בהכרח מרחיבה את האדם או משפרת את האנושות. אם כבר, אני מרגישה קרובה יותר לפוסט-הומניזם הביקורתי, אף שגם אתו אני לא מזדהה לגמרי – שכן שתי הגישות האלה אתאיסטיות במהותן, ואני לא אתאיסטית. אני מאמינה שיש תודעה רחבה יותר, שאנחנו חלק ממערך קיומי מורכב, שחורג מעבר לעולם הפיזי ולתודעה האנושית.

בכל זאת, הפוסט-הומניזם נוגע בי בכך שהוא מנסה להרחיב את נקודת המבט, ולשאול – מה קורה כשהאדם לא במרכז. בעיניי זו נקודת-מוצא ענווה יותר, פחות יהירה, מכוונת להקשבה. הטרנס-הומניזם, לעומת זאת, מגלם בעיניי סוג של היבריס, שקשה לי להתחבר אליו.

אם כן, מהו טרנס-הומניזם?

טרנס-הומניזם נולד בתחילת המאה העשרים במסגרת הניסיון להציע את ההומניזם כסוג של "דת חילונית". ג'וליאן האקסלי, שטבע את המושג, דיבר על "דת ללא התגלות": מערכת אמונית ללא אלוהים. כזו שמבוססת על אמונה באדם, ביכולות שלו, בכוח שלו להשתפר בעזרת מדע וטכנולוגיה.

גם אם המונח הזה נשמע תיאורטי או רחוק, הטרנס-הומניזם היא הפרדיגמה הדומיננטית של התקופה. אנשים מסתכלים על טכנולוגיה כעל תקווה, כעל משהו שיתקן אותנו, שישלים את מה שחסר בנו כבני אדם. יש איזו פנטזיה שנוכל, בעזרת טכנולוגיה, להפוך לאותו אדם אידיאלי שההומניזם חלם עליו – הרציונלי, השלם, השולט בעצמו.


דת ללא אלוהים?  

דת ללא אלוהים. זו אמונה באדם – בלי אל עליון, אבל עם אופטימיות כמעט משיחית לגבי מה שהאדם יכול להשיג בעצמו. טרנס הומניזם זו תפיסה שאומרת שאנחנו לא רק גוף ביולוגי. "אני", "עצמי", "תודעה" – כל אלה לא תלויים בגוף שלנו, לא כבולים אליו. הטכנולוגיה יכולה לעזור לנו לשפר את עצמנו וגם לחלץ את ה"אני" מתוך הגוף – להעביר אותו למרחבים אחרים, לגופים אחרים, חזקים ועמידים יותר.

למה בעצם זו בעיה?

על פניו, זה עשוי להישמע מלהיב. הרעיון שאנחנו לא רק גוף, שיש בתוכנו משהו נוסף, כמו נשמה, הוא רעיון שמתכתב עם תפיסה דתית, בעיקר נוצרית. אבל הדתות המונותיאיסטיות לא טוענות שאפשר להפריד בין גוף לנשמה בחיים האלה. בעיניי, פה מתחילה הסכנה: הניסיון להפריד את התודעה מהגוף הוא בעייתי. הניסיון לשדרג את עצמנו בעזרת טכנולוגיה הוא ניסיון שכולל פגיעה בגוף, ולעיתים גם ויתור על חלקים ממנו. כשמישהו מחליף יד פגועה ביד ביונית – זה מובן. אבל כשאנשים יתחילו לכרות איברים תקינים כדי לשדרג את עצמם? אני חוששת שאנחנו לא רחוקים מהרגע שבו זה יהפוך לנורמה.

וממה נובעים הפחד וההתנגדות (שלך ושל אחרים) מהמגמה הזאת?

הטרנס-הומניסטים יודעים להתמודד עם הפחד באמצעות הטיעון שאין כאן משהו שונה באופן מהותי מן האבולוציה כפי שהיא והיתה תמיד. העתיד מפחיד ולא ודאי, אבל זו לא סיבה להימנע מסיכונים, כפי שהמין האנושי עשה תמיד. ההתנגדות שלי נובעת גם מן האמונה שלי שזה לא בידינו. ככל שאנחנו מעמיקים, להבנתי, אנחנו מגלים שחוכמה אדירה ומורכבת אצורה בכל תא בגוף שלנו. היומרה לשדרג אותנו כשאנחנו עוד לא מכירים את טווח האפשרויות ועד כמה אנחנו מותאמים לחיים האלה – מעוררת בי חשש גדול.

ההתנגדות שלי לטרנס-הומניזם נובעת גם מן האמונה שלי שזה לא בידינו. ככל שאנחנו מעמיקים, להבנתי, אנחנו מגלים שחוכמה אדירה ומורכבת אצורה בכל תא בגוף שלנו. היומרה לשדרג אותנו כשאנחנו עוד לא מכירים את טווח האפשרויות ועד כמה אנחנו מותאמים לחיים האלה – מעוררת בי חשש גדול.


המיתוס על פרומתיאוס שמרד באלים והמציא את האש הפך ברבות הימים לביטוי מובהק של הקידמה האנושית. במה שונה הטרנס-הומניזם?

אכן, טרנס-הומניסטים טוענים שהם ממשיכים את הפרויקט ההומניסטי; שהם גלגול מודרני של פרומתיאוס. הטיעון הזה מכריח את מי שמתנגד להם לשים גבול. קחי למשל את סוגיית הארכת החיים. מאז המאה התשע עשרה הכפלנו את תוחלת החיים שלנו – הארכת חיים היא חלק מהפרויקט ההומניסטי. טרנס הומניסטים מדברים על "הארכת חיים רדיקלית"; לדידם, אין הבדל מהותי אלא טכני בלבד, בין הארכת חיים עד גיל 90 לבין הארכתם עד גיל 300… כלומר, מבחינתם זו אינה שאלה פילוסופית מאתגרת כי המין האנושי כבר הכריע בסוגיה בפועל, כאשר אנחנו מנסים לשפר את איכות חיינו ואת השרידות שלנו ככל הניתן באמצעות הרפואה. התוספת של הטרנס הומניזם היא אתוס של תעוזה שמנסח זאת כשאיפה לחיי נצח או ניצחון על המוות בעזרת טכנולוגיה, ולא רק מזיז את הגבול בשקט.

האם יש לאנושות דרך להציב גבול לתנועה הזו?

אולי מגמת השמרנות שעולה עכשיו ברחבי העולם, שממילא חשדנית כלפי טכנולוגיה ובכלל כלפי שינויים מהפכניים, תוכל להציב גבול. מצד שני, גם מהכיוון האתאיסטי, אנשים כמו ריצ'רד דוקינס וסטיבן פינקר, אתיאיסטים גדולים, חושבים שהארכת חיים או הצלת חיים שונה מהתערבות גנטית באבולוציה שלנו, או מהכנסת טכנולוגיה לתוכנו או מהרצון להעביר אותנו אל מחוץ לגוף. בעיניהם זו התערבות גנטית משמעותית באבולוציה שלנו, שמשולה לסכנת הכחדה של המין האנושי כפי שאנו מכירים אותו. ההתנגדות משני הכיוונים השונים האלה יכולה אולי לבלום את התנועה ואת הניסויים שלה.

פוסט הומניזם ביקורתי: האדם אינו המרכז

מהי התפיסה הפוסט-הומניסטית?

המונח "פוסט" יכול לבלבל. בעברית אני נוהגת להבחין בין "פוסט-אנושי" (כלומר, כל מה שיבוא אחרי האנושי המוכר לנו היום) לבין "פוסט-הומניסטי", שהוא המרחב הביקורתי הפילוסופי, שביקורתו כוללת גם את הטרנס-הומניזם.

פוסט-הומניזם מבקש לשנות את נקודת המבט. להכניס אל השיח המוסרי, התרבותי והפילוסופי גם את הסביבה, בעלי החיים, ולפעמים גם את הטכנולוגיה. בשונה מהטרנס-הומניזם, הוא לא מבקש "לשדרג" את האדם – אלא להבין את מקומו ביקום בצורה שונה לגמרי. פוסט-הומניזם ביקורתי מבקש לערער על ההנחות של ההומניזם הקלאסי – שהאדם הוא ישות רציונלית, שהוא בעל רצון חופשי, שיש לו זכויות טבעיות, שהוא  מסוגל לבחור בטוב ולפעול בהיגיון. זהו אינו תחום ידע אלא פריזמה אוניברסלית, משקפיים שדרכם אפשר לבחון את כל תחומי הידע. נקודת המוצא של הפוסט-הומניזם היא שהאדם איננו מרכז העולם.

הפוסט-הומניזם הביקורתי מציב סימני שאלה – פילוסופיים, תרבותיים, מוסריים – ולא בהכרח מציע פתרונות מעשיים. התפיסה הזו מבקשת, למשל, לבחון את כל מושגי היסוד שלנו – "תודעה," "אדם", "רצון", "זכויות" – ולשאול האם הם נבנו מתוך נקודת מבט מצומצמת, אנושית מדי, או אפילו מערבית מדי?

את יכולה לתת דוגמה?

כן, למשל, השיח על זכויות. בהומניזם, זכויות נתפסות כאבן יסוד. בתפיסה של הפוסט-הומניזם הביקורתי יש זרמים – במיוחד אלה שפועלים למען זכויות בעלי חיים – שטוענים שצריך לחשוב מחדש גם על עצם השימוש במושג "זכות". הרי "זכות" מגיעה מהמסורת הרומית, כמושג שכרוך בבעלות, בשליטה. אז אולי, יטענו פוסט-הומניסטיים, זה בכלל לא המונח המתאים כדי לתאר מערכת מוסרית שכוללת גם בעלי חיים. אולי אנחנו צריכים שפה חדשה – מושגים אחרים לגמרי.

זה נשמע כמו ניסיון לא רק לבקר את המבנים הקיימים, אלא ממש להחליף את שפת הידע.

בדיוק. כמו שהפמיניזם ביקש לא רק להנגיש לנשים את הידע הקיים, אלא שאל שאלות יסוד על הידע כמו, איך נבנה הידע מלכתחילה והאם הוא מותאם רק למבט גברי, גם כאן השאלה היא האם הידע האנושי כולו נבנה מתוך הנחות צרות, שמרכזן באדם? לא רק הלבן, הזכר, המערבי אלא האדם באשר הוא.

כמו שהפמיניזם ביקש לא רק להנגיש לנשים את הידע הקיים, אלא שאל שאלות יסוד על הידע כמו, איך נבנה הידע מלכתחילה והאם הוא מותאם רק למבט גברי, גם כאן השאלה היא האם הידע האנושי כולו נבנה מתוך הנחות צרות, שמרכזן באדם? לא רק הלבן, הזכר, המערבי אלא האדם באשר הוא.

במילים אחרות, הפוסט-הומניזם מבקר בצורה יסודית את הרעיון של "האדם כנזר הבריאה", את התפיסה של מותר האדם מן הבהמה? אגב, במקור (בקהלת ג', י"ט) כתוב "מותר האדם מן הבהמה – אין", אבל אנחנו זוכרים רק את ההתחלה.

בדיוק. אנחנו שוכחים את ה"אַין" ומשאירים רק את התחושה שהאדם נעלה על כל השאר. הפוסט-הומניזם שואל: על מה מבוססת ההנחה הזו בכלל? האם יש באמת הצדקה למקם את האדם מעל שאר היצורים?

בצד הערעור על עליונות האדם, האם הפוסט-הומניזם מערער גם על רעיון השוויון?

הוא לא דוחה את עקרון השוויון, אבל גם שואל עליו שאלות. למשל: מה המשמעות של שוויון אם הוא חל רק בין בני אדם? אם נרחיב אותו באמת – אולי צריך לכלול בו גם את בעלי החיים, הסביבה, אולי אפילו את הטכנולוגיה. אבל אז עולה השאלה: האם "שוויון" הוא בכלל מושג מתאים?  וזה כבר קשור לשפה שלנו, שברובה  בנויה על השוואות: יותר, פחות, שווה לי, נעלה ממני. הכול נמדד ביחס לאדם – וביחס לאדם מסוים מאוד. הפוסט-הומניזם מציע לנסות להשתחרר מהשפה הזו. לא בטוח שיש לנו כבר שפה אחרת – אבל עצם ההבנה שהמילים שלנו נגועות בתפיסות ישנות זה שלב ראשון.

פוסט-הומניזם מציע משהו שנשמע משחרר, ניסיון לבטל היררכיות. אבל גם זה סוג של אוטופיה, לא? ואם כך, אולי היא עלולה להתהפך עלינו, כמו ניסיונות רבים אחרים ליצור אוטופיות?

אכן, אחת הביקורות כלפי הפוסט-הומניזם היא הביקורת שמוטחת בכל התיאוריות הדה-קונסטרוקטיביסטיות – שהן מפרקות. הפירוק הביקורתי מאד חשוב כשלב בחתירה לתיקון – אבל הוא לא מציע מה לבנות במקום ומשאיר אותנו עם עולם מפורק. כאשר מפרקים בלי לבנות, אנחנו נשארים עם ריק. אם אין אלטרנטיבה ברורה, אם אין פרויקט חיובי – זה יכול להיגמר לא טוב.

בניגוד לטרנס-הומניזם – את חושבת שבפוסט-הומניזם יש תודעה של ענווה?

כן, אני חושבת שזה בדיוק העניין – ניסיון להכניס ענווה, לטפח תודעה של ענווה מתוך תפיסה של מורכבות והכרה בכך שאנחנו חיים בעולם רווי סתירות.

לאור כל הרעיונות המטלטלים האלה, מה נשאר מההומניזם הקלאסי? האם יש לו עוד ערך?

ללא ספק יש לו ערך. אחת התרומות החשובות של הפוסט-הומניזם הביקורתי היא ההבנה שהאינסטינקט ההומניסטי – הרצון להרחיב זכויות, לראות את האדם – הוא נכון, אבל הוא לא לקח בחשבון מגוון רחב של צורות חיים ונקודות מבט. ההומניזם הקלאסי עסק בעיקר בגברים, פחות בנשים. הוא לא כלל בעלי חיים, לא חשב על "כל החיים" כמשהו שראוי להחיל עליו את המוסר. לכן אני נמשכת לפוסט-הומניזם האפירמטיבי – זה שמבקש להרחיב את ההומניזם, לא לנטוש אותו. הוא אומר: בואו נמשיך את הרעיון, נפתח אותו. יש בו אינסטינקט מוסרי מדויק.

פוסט-הומניזם שמרני: הצעה לתפיסת מנהיגות חינוכית בעת הזו

אנחנו עוסקים בהכשרת מנהיגות חינוכית, ואצל רבים מבוגרי ובוגרות מנדל יש תחושת דחיפות לקדם את ההומניזם – מתוך דאגה לעלייה של מגמות אנטי-הומניסטיות. לאור השיחה איתך, אני שואלת האם זה לא קצת אנכרוניסטי? מה אנשי חינוך אמורים לעשות עם כל זה?

זו שאלה שמחברת אותי לשאלת ההגדרה העצמית שלי. לא ניסחתי את זה אף פעם כך, אבל אולי אני מאמינה במה שאפשר לקרוא לו פוסט-הומניזם שמרני. כלומר – כן לערעור, כן לספק, אבל לא לפירוק טוטאלי. למדנו שיש גבול לכמה אפשר לפרק בלי להשאיר אנשים בתוך הריסות. לפעמים צריך קצת "להחליש" את הקיים כדי לאפשר צמיחה חדשה – כמו ניתוח שמחליש עצם כדי לתקן אותה.

צריך להמשיך את הפרויקט ההומניסטי, אבל עם מודעות לחולשות והחסרונות שלו. אפשר לאמץ את הרעיונות המרכזיים שלו, גם אם הם לא תואמים את מי שאנחנו או אנחנו לא "ראויים" להם כרגע במאת האחוזים. החינוך יכול לשאוף לשם – להחזיק אידיאל, גם אם הוא בלתי מושג, ולנסות להתקרב אליו

מבחינתי, צריך להמשיך את הפרויקט ההומניסטי, אבל עם מודעות לחולשות והחסרונות שלו. אפשר לאמץ את הרעיונות המרכזיים שלו, גם אם הם לא תואמים את מי שאנחנו או אנחנו לא "ראויים" להם כרגע במאת האחוזים. החינוך יכול לשאוף לשם – להחזיק אידיאל, גם אם הוא בלתי מושג, ולנסות להתקרב אליו.

כלומר, לא לוותר על הרעיון של שיפור האדם, אבל להיות מודעים למגבלות ולביקורת?

בדיוק. זו סינתזה – בין רציונל לרגש, בין שאיפה לאמת לבין ענווה. הפמיניזם כבר התחיל תהליכים כאלה – לא לבטל את התבונה, אלא להרחיב אותה. אני מאמינה באדם. גם מתוך התפיסות הרוחניות שלי – יש באדם ניצוץ אלוהי, פוטנציאל להתפתחות. אבל ההתפתחות הזו לא שייכת רק לו – היא חלק מהחיים עצמם, מהמרחב שבו אנחנו מתקיימים. הפילוסופית הפוסט הומניסטית רוזי בראידוטי קוראת לדבר הזה "זואי", אנרגיית החיים כוללת הכל.

ועוד, אמנם יש בפוסט-הומניזם הנחה סמויה שצריך לשבור כל היררכיה, לבטל כל עליונות, לראות את הכול כרשת, כלומר כמבנה רוחבי ולא אנכי. מצד שני, הם לא אומרים: הכול שווה. לא מדובר באידיאל של שוויון, אלא בערעור על עצם רעיון העליונות. הם שואלים: מה יקרה אם נפסיק להניח שהאדם מוביל, נעלה, טהור ("טהור" במובן של ישות ברורה, עם גבולות מוצקים, נפרדת – קטגוריה בפני עצמה)? ואם ניקח בחשבון, בערכים המוסריים שלנו, עוד סוגי חיים? עצם ההשהיה הזו אולי תאפשר האטה, עצירה של ההרס. הם עוד לא בונים משהו חדש – רק מצביעים על הסדקים. אבל אולי דווקא מהמקום הזה תוכל לצמוח בעתיד פרדיגמה אחרת, גם של חשיבה וגם של מנהיגות וחינוך.

ובכל זאת, בסוף אנחנו חיים כאן, בתוך גוף, בתוך מערכת אנושית…

נכון. בלי הגדרה כלשהי של "אדם", אין חברה. אנחנו חייבים איזושהי הנחת עבודה – גם אם חלקית, גם אם זמנית. אז כן – אני חושבת שצריך להמשיך לעבוד עם יסודות ההומניזם. לנסות לשפר, להיטיב, לקדם – אבל לא בעיוורון. ולהכניס לשם את המודעות הביקורתית של הפוסט-הומניזם.

והפתרון שלך – הוא שמרני, אבל גם קצת אוטופי?

אפשר לומר. לא לנסות לממש את האוטופיה עד הסוף – כי אז היא עלולה להפוך לאיום. אבל כן להחזיק בה ככיוון, כהשראה. כמו כוכב הצפון – לא כדי להגיע אליו, אלא כדי לא לאבד כיוון.

סדרת שיחות על הומניזם ועל חינוך להומניזם עם יפה בניה. כל אחת מהשיחות עוסקת בהומניזם מכיוון אחר, וכולן כאחת חותרות לדיון בשאלה ההומניסטית מתוך נקודת מוצק שבעת הזאת מושגי האדם, האנושות, הרוח האנושית, מוטענים בסימני שאלה נוקבים ומערערים מצד אחד; ומצד שני זוכים לתיקוף ולחיזוק בזכות גילויים מפעימים של רוח האדם

יפה בניה

14.07.25

סדרת שיחות על הומניזם ועל חינוך להומניזם עם יפה בניה. כל אחת מהשיחות עוסקת בהומניזם מכיוון אחר, וכולן כאחת חותרות לדיון בשאלה ההומניסטית מתוך נקודת מוצק שבעת הזאת מושגי האדם, האנושות, הרוח האנושית, מוטענים בסימני שאלה נוקבים ומערערים מצד אחד; ומצד שני זוכים לתיקוף ולחיזוק בזכות גילויים מפעימים של רוח האדם

האדם: גרסת עדכון