אילנה שריג היוז

מיקה נולדה כשהייתי בשיא התנופה התעסוקתית שלי. הלידה שלה טלטלה את עולמי. היא אובחנה בגיל שבעה חודשים עם שיתוק מוחין (CP), נתנו לנו סיכום טיפול שאמר פעמיים פיזיותרפיה בשבוע וזהו. לא דיברה איתי עובדת סוציאלית. לא חיברו אותנו לאף אחד. שם התחיל המסע שלי. אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לשים את הטלפון שלנו בלוח המודעות של התפתחות הילד ולהזמין הורים להתקשר אלינו. הבנתי שכל ניסיון שיש לי הוא יותר ממה שיש למי שמקבל עכשיו את הבשורה.

כשמיקה היתה בפגייה היה לה ליין על כף הרגל שלקחו ממנו בדיקות דם, וראיתי שהוא מזדהם. אמרתי לצוות הרפואי, אמרו לי 'זה בסדר' ונפנפו אותי. עד היום יש לה צלקת ברגל מאותו זיהום. זה היה הרגע שבו הבנתי שאם אני אומרת משהו ולא מקשיבים לי, אני אגיד עוד פעם. שאם אני יודעת אז אני יודעת. זה גם הרגע שהבנתי שאני צריכה להיות המומחית הכי גדולה בעולם במיקה. התמחות שנמשכת עד היום. עם הזמן הבנו שהיא לא תלך. שקוגניטיבית היא מאוד מבינה. עם הזמן המוגבלות הפיזית נהייתה משנית לסערה הרגשית. כל טריגר יכול להביא להתפרצות. ואנחנו לא מבינים עד הסוף מתי ולמה זה קורה, אבל אין מי שמבין כמונו. פיתחתי מיומנות סביב זה. איך לשלב הומור והקשבה. ואיך להתמודד עם השחיקה המאוד גדולה בהורות למיקה. 

יום אחד העליתי פוסט וכתבתי – אני רוצה שמישהו יתן לי מדליה. יגיד לי – את עושה את זה מעולה. ואת לא נשברת, הנה מדליה. כמה שבועות אחרי, אני הולכת לדואר ומקבלת במעטפה אנונימית – מדליה. ועל המדליה כתוב השם שלי ובגדול 'אמא' ופתק 'לפעמים משאלות מתגשמות'. עד היום אני לא יודעת מי שלח לי את זה. ברגע הזה בכיתי. מישהו ראה אותי. הצורך שלי שיראו אותי הוא דבר שמנסיוני משותף לכל ההורים לילדים ובוגרים עם מוגבלות. ההכרה בצורך הזה בעצמי ובאחרים היא הצעד הראשון בכל שינוי או תהליך.

מנהיגות ומוגבלות

מההתחלה הבנתי שהעוצמה של הקהילה התומכת מאוד משמעותית לי. גם של הקיבוץ. וגם של משפחות מיוחדות. מתחילת הדרך עסקתי בחיבור בין משפחות ויצירת קהילות תומכות. ההורות למיקה חשפה אותי לעצמי כמו שלא הייתי נחשפת כנראה בדרך אחרת. והיא הובילה אותי גם בדרך המקצועית שלי. עברתי לעולם החברתי, הייתי יו"ר אהדה, הארגון של המשפחות המיוחדות בתנועה הקיבוצית. אחרי מנדל המשכתי לתפקיד הנוכחי שלי כמנהלת התכנית 'למובילי לכידות חברתית'. הרחבתי את המבט שלי מעבר למוגבלות, לכל החברה הישראלית. לראות איך אני מיישמת את הכלל של 'שום דבר עלינו בלעדינו' בעוד הקשרים. איך אני מקדמת יותר נגישות ליותר אנשים ממגוון זהויות, ערבים, יוצאי אתיופיה, פריפריה, מבוגרים.

 עם השנים למדתי כמה חשוב לראות צרכים ייחודיים של אנשים מרקעים וזהויות שונות. כמנהלת תכנית יש לי קהילת בוגרות ובוגרים מגוונת של 250 אנשים. בחנוכה האחרון מישהי מהקהילה כתבה 'חנוכריסמס שמח'. שנייה אחר כך בחור חרדי יצא מהקבוצה. זה מישהו שיש לי שיח ארוך אתו, ודיברנו על זה. הוא אמר לי – 'עד החנוכריסמס הכלתי. זה שבר אותי'. הוא הסביר לי את המשמעות של חנוכה עבורו. הבנתי שהוא מספר לי סיפור מאוד חזק עבורו גם אם אני רחוקה מהסיפור הזה. בסופו של יום הוא חזר לקבוצה ולקהילה. את היכולת לקיים את השיח הזה פיתחתי עם השנים. היכולת לראות את הדברים מהעיניים שלו. הוא רצה שיראו אותו ברגע הזה. והנראות הזו מייצרת אמון. זה הסיפור. זה מה שאני עושה בעולם. מרחיבה מבטים. גם שלי פנימה, גם שלי על אנשים אחרים, וגם עוזרת לאחרים לעשות את זה בעולם שלהם. וכשזה מצליח, אני מרגישה שעשיתי משהו. 

אילנה שריג היוז

מנהלת תכניות ב"ביחד" – קרן משפחת קרסו, בוגרת בית הספר למנהיגות חינוכית, מחזור כ"ה.

07.04.25

אילנה שריג היוז