במשך שנים לא התייחסתי לעובדה שיש לי מוגבלות שמיעה. בגיל 27 התחלתי לאבד את השמיעה בשל מחלה תורשתית ומאז השמיעה שלי הלכה והידרדרה. אבל חייתי לצד המוגבלות. בדיעבד אני מבין שהייתי בהכחשה. מה שהייתי שומע – טוב ומה שלא – אז לא. לאחר שנים, הוסמכתי בקורס מורשי נגישות השירות. את הקורס הובילה מומחית מספר אחת בארץ ללקות שמיעה. והיא דרשה ממני להביא מיקרופון לקורס. ופתאום כל הלמידה והחוויה של הקורס השתנתה לי. התחלתי לשמוע הכול. והבנתי שאני אדם עם מוגבלות משמעותית. הכרתי במי שאני.
לפני שנתיים, לאחר שאיבדתי 80% מהשמיעה שלי, החלטתי לעשות ניתוח שתל. הגעתי לשלב שאני לא שומע שיחות בצוות ובקורסים שאני מלמד. בבית נוצר מתח מתמיד, אשתי הייתה צריכה לחזור על כל דבר שלוש פעמים ולא הצלחתי לשמוע את הנכדים שנולדו. בסופו של דבר, החלטתי לעשות את הניתוח משתי סיבות: האחת (בבדיחות הדעת) לשמוע את ההוראות שאשתי נותנת לי ושתיים, להיות מסוגל לתקשר עם הנכדים שלי שגרים בעת הזו בארה"ב.
אף שמוגבלות השמיעה היא הנפוצה בישראל, עדיין אנשים מתביישים לספר עליה ולשאת מכשיר שמיעה. ואני, זה שהכחיש את המוגבלות שלו, היום פעיל בלשכנע אנשים להרכיב מכשיר וליהנות מחייהם ככל אדם עם המשפחה, החברים והעבודה.
מנהיגות ומוגבלות
סיימתי את לימודי התואר השלישי בביולוגיה מולקולרית באוניברסיטה העברית. אך את חיי הקדשתי לעשייה חינוכית בעקבות הלמידה בת השנתיים במחזור הראשון של בית הספר למנהיגות במנדל. לאורך השנים יזמתי והייתי מעורב בהובלת פרויקטים חינוכיים, פיתוח מקצועי של מורים, ליווי מנהלי בתי ספר, ניהול אגף חינוך ברשות מקומית, הוראה ופיתוח של יחידות לימוד במדע וטכנולוגיה, פיתוח והוראת קורס למידענים, וגם הספקתי להיות גננת וללמד את ילדי המפונים מהעוטף.
ברגע שהתחלתי לאבד את השמיעה, הבנתי שהמוגבלות תשפיע ותעצב את כל התפיסה המקצועית שלי. אני מניח שהמוגבלות שלי היא חלק מסוד ההצלחה שלי. לדוגמה, בזמנים שבהם ניהלתי, כאשר נאמרו לי דברים שלא מצאו חן בעיניי אז ידעתי 'לא לשמוע אותם' ולהתקדם בעשייה בדרך שלי. עת ישבתי עם הורים בגין הקשיים של הילדים שלהם בבית הספר, השתמשתי במוגבלות שלי להמחיש עד כמה חשוב שכל תלמיד והורה יכירו במגבלות שלהם, אך יוכלו לממש ולמצות את הפוטנציאל האישי במסגרת המגבלות. בעומר הכרתי את כל מגוון התלמידים, גם את אלו שהרבה פעמים נוטים 'לשכוח'. ילדים עם צרכים מיוחדים, ביניהם גם המחוננים שלמדו מחוץ למועצה ויש נטייה לשכוח אותם. אבל אני הייתי מקפיד לבקר אותם, לראות אותם, להגיע אליהם פיזית במוסדות החינוך שבהם למדו. בסופו של דבר, אובדן השמיעה הביא אותי להבנה ולפעולה אמפתית עמוקה בכלל מרחבי העשייה שלי. היום אני מברך על כך.