אני נשואה לגיא, יש לנו ארבעה ילדים בוגרים ואני גם סבתא טרייה. המוגבלות שלי התחילה בגיל 11 וחצי, כשקיבלתי שיתוק פתאומי בעקבות וירוס שפגע בעמוד השדרה שלי. למעשה, אני משותקת בפלג הגוף התחתון ומתניידת בכיסא גלגלים. אני עובדת כשכירה בחברת החשמל ואחר הצהריים עוסקת בטיפול מיני באנשים עם מוגבלות.
המוגבלות פוגשת אותי בכל היבטי החיים. לדוגמא, בהורות, כשהילדים היו קטנים – רכישת ציוד כמו עגלה או לול הציבה בפניי התלבטויות שקשורות לנגישות לפני הכול. למצוא מסגרת לילדים כשהשיקול המכריע הוא לא אחד מאלה שמעסיקים את רוב ההורים – איכותם של אנשי הצוות או הערכים המוקנים במקום הנתון,, אלא קודם כל האפשרות שלי להגיע פיזית למסגרת. גם בשוק העבודה, לצערי, העבודות שקיבלתי היו משרות צבועות לאנשים עם מוגבלות. התקבלתי אמנם בזכות הכישורים שלי, אבל גם בגלל המוגבלות.
כל חוויות החיים שלי מושפעות ממצבי. אני לא יכולה להיות ספונטנית. עלי תמיד לבדוק שהיעד או האירוע נגישים לי. אני זוכרת שכשהילדים היו קטנים הזמנו חופשה משפחתית בים המלח. הגענו מהצפון למלון אחרי נסיעה ארוכה ונתקלנו במספר מרכיבים שלא היה נגישים: שטיחים מקיר לקיר שהקשו על ההתגלגלות של הכיסא. החדר היה לא נגיש, בחדר האוכל הייתה הגשה עצמית של מזון המונח על דלפקים גבוהים. בעלי ואני שוחחנו בינינו על כך שכל אלה פוגמים לנו מאוד בחופשה והחלטנו לחזור הביתה עוד באותו יום. זה היה מפח נפש לכולנו. דברים כאלה עדיין קורים גם היום, אבל ניתן לומר שחל שיפור. האינטרנט עוזר לקבל מידע מראש, חוקים ותקנות שנכנסו לתוקף עם השנים ונותנים גב משפטי לנגישות וגם המודעות לנושא עלתה. אני רואה סביבי במרחבים הציבוריים את השינוי. בחנוכה האחרון נסענו לסיור בעוטף עזה. היינו בקיבוץ בארי, בנובה, באנדרטה של המשטרה בשדרות. זה לא היה טיול מיוחד לנכים אבל הכול היה נגיש. כל המשתתפים עברו מאתר לאתר ברכב. הייתי אחת מהקבוצה, לא מיוחדת. זה נשמע פשוט להיות כמו כולם אבל לי זה לא מובן מאליו. אני עדיין מתפעלת כשזה קורה.
לאורך השנים ניהלתי מאבקים כאישה דתייה עם מוגבלות. אחת לחודש עלי לטבול במקווה. צריך שתהיה חניה קרובה, גישה ללא מדרגות, מתקן מיוחד שיורד אל תוך המקווה, ובלנית רגישה. לא קל למצוא מקווה נגיש. גם בתי כנסת הם פעמים רבות לא נגישים. עד היום כשאני מגיעה לתפילות בחגים, אני יושבת מחוץ לבית כנסת ליד החלון או מוצאת פינה נסתרת בסמוך לעזרת הגברים מפני שעזרת הנשים היא בקומה עליונה. בעיני, בית כנסת שמהווה גם מבנה קהילתי, צריך לראות את כל קהל המתפללים שלו, כולל נשים, אימהות עם עגלות תינוק, ולחשוב קדימה על ההזדקנות של הקהילה.
מנהיגות ומוגבלות
נגישות היא לא רק בשבילי, אלא בשביל כולם. לאורך השנים הייתי אקטיביסטית בנושאים האלה. התראיינתי על הצורך במקוואות נגישים, התאספנו קבוצת פעילות עם מוגבלות בנושא, חברתי לארגונים ועמותות שעסקו בתחום. עשיתי כל שביכולתי כדי להסביר שגם לאנשים דתיים עם מוגבלות מגיעים שירותי דת נגישים.
לאחרונה נחשפתי לקבוצה של צעירים עם מוגבלות שרוצים לקדם זכויות של להט"בים עם מוגבלות. החלטתי שאני רוצה לעזור להם. במחשבה ראשונה זה יכול להיראות לא טריוויאלי לאישה דתייה, אבל דווקא משום שאני דתייה עם מוגבלות אני מתחברת אליהם ומזדהה לגבי ההתייחסות אליהם כאל שוליים. אני נתקלת בגישה של "אתה נכה, יש לך מספיק עם מה להתמודד, בשביל מה להביא עוד מורכבות?". אבל עבורם זה עניין של זהות ותופס מקום מרכזי בחיים שלהם. הרצון לאהבה, לאינטימיות, להכרה, הוא צורך כל כך בסיסי ואנושי, ואני מבינה את ההדרה הכפולה שהם חווים בשוליות כנכים וכלהט"בים. שוחחתי עם מובילה בקבוצה, הצעתי את ניסיוני, אני לא אהיה בחזית אבל אעזור בחיבורים, בחשיבה על כיווני פעולה ואעזור ככל יכולתי.