אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול. דודו, הבן הקטן שלי, אז בן 16, ואני, נסענו שעה ארוכה לוועדה במשרד ממשלתי, שם היו אמורים לבדוק אותו ולאשר את זכאותו. דודו, עם מוגבלות שכלית ופיזית, כבר נער גדול פיזית, אבל בנפשו ילד רך ורגיש. לקחתי יום חופש במיוחד, הכנתי אותו נפשית ליום הזה, אבל כשהגענו, הכול התפרק.
הרופא קיבל אותנו בקרירות. לא היה לו זמן להכיר את דודו, לגשת אליו בסבלנות הנדרשת, ולהבין מי עומד מולו. דודו הרגיש את הזרות הזאת וסירב לשתף עם הרופא פעולה. ניסיתי להרגיע אותו, לדבר עם הרופא, להסביר – אבל זה לא עזר. במקום למצוא פתרון, הרופא הביט בי ואמר: "גברתי, תביאי את אבא שלו, שיחזיק אותו, ואז תחזרו."
המילים שלו קרעו אותי מבפנים. אני גרושה, מגדלת את דודו לבד. כל חיי סובבים סביבו, סביב ההתמודדות, סביב המאבקים. הרופא הזה, כמו רבים אחרים במערכת, לא ראה אותי, לא ראה את דודו. הוא ראה לנגד עיניו רק בעיה שרצה להיפטר ממנה במהירות.
כשיצאנו משם, דודו נכנס לאוטו, המקום האהוב עליו. אני נשענתי על הרכב מבחוץ, כדי שלא יראה אותי, ובכיתי. בכיתי על מה שאין – אבא שנוכח, מערכת שמבינה, עזרה שתקל עלינו. בכיתי על הבדידות. אחרי כמה רגעים לקחתי נשימה עמוקה. ניגבתי את הדמעות, נכנסתי לרכב, והמשכנו הביתה.
מנהיגות ומוגבלות
אדישות היא פריווילגיה של אחרים. לי אין אפשרות להתעלם. כשיש לך ילד עם מוגבלות, את מבינה שאת לא יכולה לבד. את זקוקה לסביבה מבינה, חברה שמכילה, ומדינה שמכירה בצרכים של הבן שלך ולא מתעלמת מהם.
אבל אני לא רק מחכה. מתוך האתגרים האלה, החלטתי לקחת אחריות, והתחלתי בכפר שלי – הקמתי קהילה, לראשונה חוצת חמולות, שבה נשים מכל רקע חברו יחד. המטרה הראשונה שלנו הייתה להקים מועדונית לאנשים עם מוגבלות. מהמאבק הזה צמחה קהילה של ממש שבזכותה נבחרתי בשנת 2018 להיות האישה הבדואית הראשונה בישראל שמכהנת כחברת מועצה.
מעבר לכך, אני מאמינה בדוגמה אישית. דודו איתי בכל מקום – באירועים משפחתיים בכפר, וגם במקומות ציבוריים. אני לא מסתירה אותו. הוא חלק ממני, מכל מה שאני עושה. בהתחלה זה היה קשה – כשהוא התנהג בצורה שהביכה את הסביבה, לא ידעתי איך להגיב. אבל למדתי. היום, אם הוא משתטח באמצע הקניון, אני משתטחת איתו. אם הוא מחליט לשבת באמצע מקום ציבורי, גם אני יושבת איתו. כשאני צוחקת, מתקרבת, לא מתביישת או נבוכה – הסביבה לומדת ממני ומתנהגת אליו באופן דומה.
זו המנהיגות שלי: לשנות תפיסות, לגייס את הסביבה, ולהפוך את הסיפור האישי שלנו למנוע של שינוי חברתי. דודו הוא הכוח שלי, הוא הלב שלי, והוא המורה הכי גדול שלי. בזכותו, אני לא רק אמא – אני מנהיגה.