צירים. הדסה עין כרם. קבלה ללידה.
מחברים אותי למוניטור. ירידת דופק, הרופאה מרימה יד ומכריזה: חדר ניתוח. קיסרי בהול. הרדמה מלאה. אני מתעוררת. שואלת: "אפשר רומינג-אין?" האחיות מסתכלות עלי ושותקות.
במקביל, רפי כבר נסע עם התינוק באמבולנס לטיפול נמרץ ילודים, בהר הצופים. לפני, הוא כבר הספיק לפגוש אחות (דודה של חברה) שאמרה לו בפנים נפולות: "אוי זה אתם??"
כפיר נולד, החיו אותו.
עכשיו אנחנו זוג הורים צעיר והתינוק הג'ינג'י המתוק שלנו, שנמדד ונבדק כל הזמן. פיזיותרפיסטית שמציעה שיטת טיפול נוקשה, ש"בטוח" עוזרת. בכינו יחד, בפעם הראשונה והאחרונה שניסינו. או נוירולוג שאומר לכפיר בנחמדות: "נו, בפעם הבאה, אתה כבר תחזיק את הראש, אה?" דחיתי את התור הבא כמעט בשנה, אבל את הראש הוא מעולם לא החזיק.
באחד הימים, בשיחת הדרכה בגן, דיברנו על העתיד. על המעבר הצפוי מעגלת תינוק לכיסא גלגלים. שיחות מהסוג המורכב. שוב ההבנה של כל הדברים שכפיר כנראה לא יעשה. אבל אז הגננת אמרה: "תסתכלי מנקודת המבט של כפיר. הוא לא מרגיש שהוא מפספס משהו, הוא ילד שמח ומאושר. תשני את זווית הראייה".
כשמחפשים את הטוב, גם מוצאים.
שבת, חוגגים לסבתא שלי יום הולדת. כולם יושבים בגינת בית דודי, בנהריה. בגינה עץ תותים גבוה. בין ענפיו בית עץ. הילדים הצעירים מנסים לטפס. פוחדים, יורדים. כפיר נע בכיסא הגלגלים באי נחת. זה סימן שהוא מנסה לומר לי משהו. לאחר הרבה שאלות וניחושים אני שמה לב שהוא מסתכל לכיוון בית העץ. בלי לחשוב אני שואלת: "אתה רוצה לעלות?", "אווווו," הוא עונה בחיוך גדול. הפעם קלעתי בול.
כפיר עלה לבית העץ, בעזרת שני אנשים. הוא היה הילד הראשון שהעז. באותו רגע, הוא לימד אותי, שאני לא יכולה להסיק עבורו מה הוא יכול או לא יכול לעשות. תפקידנו כהורים לראות את העולם דרך העיניים שלו, להציע, לחשוב איך ניתן לאפשר, לתת הזדמנות. זה לקח עוד שנים, אבל זה היה הרגע שבו נבטה התפיסה החינוכית של 'כנפיים של קרמבו'.
מנהיגות ומוגבלות
שנים אחר כך, כעמיתה במנדל, בשיחה עם עמית, שבה ניסיתי, כמו תמיד, להסביר כמה כוח היה בכפיר, כמה לימד אותי, ראיתי מולי שוב את המבט החומל, האמפתי, ל"אמא הלביאה". ואז נפל לי האסימון.
שאלתי. אתה יודע מה הרגש השני שיש לי לכפיר, אחרי אהבה? הוא לא ענה.
ברגע הזה הבנתי, שההערכה שיש לי לכפיר שלי, לכוחות שלו, לשמחת החיים, לשיעורים שאני לומדת ממנו, לא מובנת לאחרים.
הבנתי שהמשימה שלי היא, לגרום לאנשים להצליח לראות את ההדדיות בקשר עם אדם עם מוגבלות. להעריך את מה שהוא מביא לקשר, גם אם לעיתים זה לא מובן מאליו.
כפיר עזב אותנו בגיל 11.5, הוא השאיר לי תפיסת עולם וחיוך שעולה בכל פעם שאני חושבת עליו.
"הערכה הדדית" הוא מודל שהתחלתי לפתח בלימודי במנדל ואני מקדמת בשנים האחרונות. מטרתו לשבור סטיגמות, לשנות תפיסות ועמדות מקובעות. הוא מכוון לבחינת קשרים בין-אישיים וקבוצתיים באמצעות השינוי של זווית הראייה וחיפוש איזון והדדיות בקשר. הוא עוסק בחשיבה אקטיבית ומאפשרת, בראייה חיובית, רחבה ויצירתית.
הוא נוגע לאנשים עם מוגבלות, אך לא רק. אני מנסה לפעול לפי המודל הזה מול כל אדם שאני פוגשת.