כשהייתי בת 16, למרבה האירוניה, התנדבתי באגודה למען העיוור בהרצליה. זה היה מפגש משמעותי ביותר עם עולם המוגבלות. אחרי הצבא ראיתי מודעה של עמותת 'צעד קדימה' על לימודים בבודפשט של שיטה חדשנית לשיקום ילדים עם פגיעה במערכת העצבים המרכזית (שיתוק מוחי). בארבע השנים שלמדתי בבודפשט אהבתי את התפיסה שמוגבלות אינה מצדיקה חיים לצד החברה אלא דווקא אוריינטציה של שילוב. הבנתי שאפשר וצריך להתעקש על להיות חלק מהחברה, ושאף אחד לא צריך להיות מוגדר באמצעות המוגבלות שלו. מאז, לאורך כל הקריירה שלי, כל תפקידיי עסקו בקידום ובשילוב של אנשים עם מוגבלות – בבית הגלגלים, בכנפיים של קרמבו וגם בצעד קדימה. עד שחציתי את הקווים.
המעבר היה תוך חודשיים. איבדתי את הראייה שלי. הרגע המכונן היה הפקדת רשיון הנהיגה. כך, לפני שבע שנים, הפכתי בעצמי להיות אדם עם מוגבלות. הפעולות הכי פשוטות של היומיום אומרות לי שעברתי צד, אבל עד היום אני לא בטוחה שבתודעה שלי עשיתי את המעבר. לכאורה, ההיכרות שלי עם עולם המוגבלות הייתה צריכה להקל עליי, אך זה כנראה מסוג הדברים שאי אפשר באמת להתכונן אליהם. יש דברים שהייתי אומרת למטופלים שלי, ואני מתקשה להגיד לעצמי. הנרטיב היה שהכול תלוי בנו, ואם נרצה מספיק נוכל לממש את היכולות שלנו, ולהגשים את חלומותינו. אבל אני רואה שבפועל זה לא ככה. בשוק העבודה זה בוודאי לא ככה. מעסיקים לא מבינים את ערך ההטרוגניות ואת התרומה הרחבה שלה לארגון. עם הזמן אני לומדת להפוך את המוגבלות מנטל לנכס. אני גם מבינה שזה בסדר לקבל התאמות, ולהתעקש על נגישות המתאימה לי.
מנהיגות ומוגבלות
מזה שלוש שנים אני מכהנת כיו״ר עמותת עיוורים ארצית: ״ששת המתחדשת״. במסגרת העמותה אנו פועלים להעלאת מודעות, הנגשת מידע רפואי ואחר, מימוש וקידום זכויות. בנוסף, אני חברת אופוזיציה במועצה מקומית פרדסייה. אני חברה בוועדת מכרזים, בוועדת חינוך ובוועדה לקידום מעמד האישה.
לפני 20 שנה הייתי חברת מועצה בעיריית הרצליה, ללא העוורון. אני מאמינה שהחברות שלי היום במועצה השתנתה ואני מרגישה שאופני ההסתכלות שלי התרחבו.
למשל, קיבלנו החלטה במליאת המועצה, שכל מכרז של המועצה יכלול הערה של מתן העדפה לאנשים עם מוגבלות, בתקווה שזה יעודד אנשים עם מוגבלות להגיש מועמדות. פרדסייה כמועצה ממוקמת באשכול תשע בסולם הסוציו-אקונומי, כך שנורא קל לשכוח את האוכלוסיות המוחלשות שבתוכה שאינן דומיננטיות. נחוץ לדעתי להתעכב על הסוגייה הזו כי בפרדסייה יש קהילה שיכולה להכיל את האנשים האלה ולתת להם מקום – לא מתוך רחמים וחסד, אלא מתוך תפיסה שוויונית קהילתית. לשם כך חשוב לי להיות בעמדה של השפעה וקבלת החלטות.