על כוחה המרומם של האמפתיה

לפני שבועות ספורים הגשתי את התזה שלי ובזאת גם סיימתי למעשה את לימודיי באוניברסיטת קולומביה, באנטי-קליימקס מצחיק מעט ביחס למידת הדרמה שהמקום הזה סיפק לי בשנה שעברה. מחשבה אחת שישבה לי חזק בתודעה בישורת האחרונה ללימודים, שזימנה לי עבודה עם שני מרצים נהדרים, נראית לי רלוונטית לעת הנוכחית. 

התחלתי את לימודיי באוניברסיטה בראשית ספטמבר 23', ובחלוף חודש התבהר ש"תכנית ההתנתקות" האינטלקטואלית הזמנית שתכננתי לי בניו יורק נדונה לכישלון מפואר. הסיפור ידוע למדי בשלב זה: אירועי השבעה באוקטובר הולידו מיד מחאה ערה נגד ישראל בקמפוס. המחאה, שהתפשטה במהרה לשלל אוניברסיטאות אחרות ברחבי ארה"ב, לוותה בשיח רעיל ואגרסיבי, לעיתים אלים ולעיתים נגוע באנטישמיות (יש להדגיש, לא באופן גורף ולא תמיד באופן חד-משמעי) ומוסגרה תכופות באופן השולל את קיומה של מדינת ישראל, במנותק ממדיניות ואג'נדה פוליטית ספציפיים. בתווך של מלחמת הנרטיבים הדיכוטומית שרק הלכה והחריפה בחלוף הזמן, ניסיון לייצר שיחה ביקורתית מעמיקה, מורכבת ומבוססת ידע הפכה למשימה בלתי אפשרית בעליל וגם התנהלות נורמטיבית במרחב האוניברסיטאי נעשתה מאתגרת.

על רקע כל אלו, המפגשים שלי עם אנשים לאורך השנה וקצת שחלפו מאז היו אינטנסיביים, לעיתים אפילו ברגעים שטחיים ושוליים יחסית. תוצר של הפוזיציה שהפכה אותי, כמו רבים אחרים, למייצגת האומה בעל כורחי – הייתה התהלכות בעולם בתחושה חשופה להפליא, ובהיעדר שריון, הכול הופך רגיש ופגיע. כך או כך, המפגשים הללו האירו לי בני אדם בצורה שטרם חוויתי עד היום. התקופה הזו זרועה ברגעים קטנים של חסד או של עלבון שאין לי ספק שנצרבו בזיכרוני, שמעבר למילים שנאמרו – הבעת דאגה ואמפתיה או התעלמות וניכור – התחושה שהותירו הטביעה חותם קטן בנפש. אלה דברים שקורים מדי פעם כמובן גם ביומיום הכי שגרתי של חיינו – התחככות עם אנשים בעולם שבסופם נותר משקע קטן של מורת או קורת רוח – אבל המינון והאפקט בזמן ובמקום הזה היו אחרים בתכלית. פוטנציאל ההשפעה הזה נכון כמובן בעיקר לאנשים בעמדות כוח והשפעה, ובמקרה שלי היו אלה מרצים ושלל אנשי הממסד האקדמי. וכך, במגוון סיטואציות לאורך הדרך, ראיתי באופן צלול לגמרי את היכולת שלהם – אפילו מול אדם מבוגר כמוני, עם עמוד שדרה, ושהאישור שלהם פחות קריטי לו להמשך החיים והקריירה המקצועית, בניגוד לרוב הסטודנטים הצעירים שמסביבי – להרים או להוריד אותך. להושיט לך יד או לתת לך סטירה.

והטובים שבהם, המענטשים, הם אלו שבאופן שהוא בו זמנית בסיסי ועמוק כל כך, פשוט רואים אותך. שמבעד לקרבות התעמולה, מצליחים לתפוס אותך כבן אדם סינגולרי, עם אופי, מחשבות, רגשות והיסטוריה ספציפיים וייחודיים, שמעבר לכותרת הנגזרת מסלסלת פוליטיקת הזהויות שלך. למען הסר ספק, זה לא קשור להזדהות או לדמיון זהותי, אלא לכבוד. נוצרה יכולת לנהל איתם שיחות מאתגרות, לפעמים לא נוחות, שהכילו ויכוח ואי הסכמה, כי היה בהן בסיס של כבוד הדדי. והאפקט של זה, גם כשמדובר היה בדיאלוג קצר, תמיד היה מדהים. כזה שנוסך תקווה ואמונה באנשים ובאפשרויות שטמונות במפגש אנושי.

מאיה גייר
מחאות באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. צילום: מאיה גייר

הכישלון והצביעות המכעיסים של האקדמיה האמריקאית, ושל השמאל הפרוגרסיבי העולמי ככלל, אינם לב העניין יותר, והצבעה עליהם לא הופכת את הצורך לפתח את השריר הזה – היכולת לראות אחרים – אצלנו, בישראל, לפחות קריטי.

החוויה הזו והתובנה שבצידה, על כוחה המרומם של האמפתיה בין בני אדם, היוו את צידו השני של המטבע, שלצידו האחר נחשפתי בלימודיי בשנה שעברה. התוכנית ללימודי Oral History (תיעוד בעל פה) באוניברסיטת קולומביה היא הבולטת בתחומה באקדמיה האמריקאית. עניינו של השדה הוא הבנת העולם ולימוד ההיסטוריה דרך חוויות החיים של בני אדם בעלי פרספקטיבות ונסיבות חיים שונות ובהתאמה, התוכנית מתהדרת בשימת דגש על יצירת דיאלוג מורכב ופיתוח יכולות הקשבה ואמפתיה בקרב תלמידיה. לאור זאת, מה רבה הייתה הפתעתי כאשר גיליתי שאותו דגש נותר תיאורטי בלבד וכי אנשי הסגל שלא היו מסוגלים לממש ולו בקצת את החזון שבשמו הם פועלים. כפי שתיארתי בהרחבה במאמר שפרסמתי בקיץ מגזין "תלם", ההתעלמות הבוטה מהמתחולל בקמפוס, כמו גם מהמלחמה עצמה, והסירוב המתמשך של אנשי התוכנית לנהל שיחה בעניין ולשמוע את הפרספקטיבה הפרטיקולרית של מי שמצוי בלבו של הקונפליקט המדמם התהוו לכדי פעולת השתקה ומחיקה, שהכאיבה באיזשהו אופן יסודי שהוא מעבר לפוליטיקה. האכזבה המרה הזו הזכירה שאנשים עשויים לרמוס, לעיתים גם בשם אידאולוגיה נאורה, ולנהוג, תוך ניצול סמכותם, באופן פוגעני ונטול יושרה.

אבל מה שעוד ברור לי הוא שכל כעס שאפנה כלפיהם, בוודאי בשלב זה, הוא פשוט דיסוציאציה, הסחת דעת. הכישלון והצביעות המכעיסים של האקדמיה האמריקאית, ושל השמאל הפרוגרסיבי העולמי ככלל, אינם לב העניין יותר, והצבעה עליהם לא הופכת את הצורך לפתח את השריר הזה – היכולת לראות אחרים – אצלנו, בישראל, לפחות קריטי.

הרפלקסיה הזאת חידדה עבורי את פני הדברים בישראל הנוכחית: לא ניתן להתכחש לתחושת העלבון הצורב  שמרגיש ציבור רחב מאוד בחברה הישראלית מזה יותר משנתיים, מידי ממשלה – נציגי הציבור ומשרתיו – שלא רואה אותו, אותנו. או בניסוח הקשה והמדויק יותר, למרבה הצער – שדווקא כן רואה אותנו, שמסתכלת לנו היישר בעיניים, ובה בעת מבהירים כי הם בזים לנו, לאורחות חיינו, פחדינו ותקוותינו ואינם רואים בעצמם חבים לנו כל דין וחשבון, משל הייתה מדינת ישראל חברה פרטית בבעלותם ולא פרויקט לאומי ואזרחי משותף של כולנו. אולי חשוב להבהיר שהתחושה הזו לא נולדה לפני שנתיים, ובקרב ערביי ישראל וציבורים אחרים היא בוודאי קיימת מאז ומעולם. וניחא אנחנו, האזרחים ה"פשוטים", מה יאמרו משפחות החטופים שנאלצות להתמודד לא רק עם הימצאם של יקיריהם בשבי מעל 500 ימים, אלא גם סופגות קיתונות רעל לא רק ברחוב, אלא אף בוועדות הכנסת, מידי חברי ממשלה?! אין דרך לתפוס את זה לגמרי והנפש לא יודעת איך לשאת את זה והתמיהה, הנאיבית במקצת בשלב זה, עולה מעליה – אילו מין אנשים אלה?

איך אפשר לחיות תחת ממשלה שמתעקשת כל כך במפגיע לא לראות את הציבור שלה? איך ניתן להתמודד עם שלטון אשר מתעלם בהפגנתיות שכזו מנפגעי השבעה באוקטובר והמשפחות השכולות ומההכרח להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבחן מדוע התחולל המחדל הנורא; שעוצם עיניים מול מצוקת המילואימניקים ומשפחותיהם ועושה מאמצים כבירים להעברת חוק גיוס מושחת הנוגד את עקרון השוויון כמו גם את צרכי הביטחון האקוטיים של המדינה; שמנער חוצנו מנתח כל כך משמעותי בחברה הישראלית שמפגין בייסורים מעל שנתיים בניסיון לשמור על משטר דמוקרטי יציב עם איזונים ובלמים ומנהל תקין ושם פס על כל מי שעובדים קשה למען המקום הזה בכל שדה שהוא, אם אלו מסרבים להתיישר בהתאם לצרכי השלטון; שטומן את ראשו בחול מול הנזקים הכלכליים, החברתיים, המדיניים העצומים להם הוא גורם; וכמובן – כן, גם את זה הכרחי לומר – שלטון שגם מסרב בדבקות (למען ההגינות, כמו רבים בחברה הישראלית כרגע) להכיר באנושיותם של תושבי עזה ולהביט בעשרות אלפי קורבנות השווא והנזק הבלתי ישוער להם גרמה המלחמה הבלתי נגמרת, אשר יעדיה נותרים כל העת לוטים בערפל, ומפנטז על "פתרון פלאים" בדמות טרנספר נפשע (ואשר מבטל באבחה את הטענה היסודית כי לא ניתן יהיה פשוט להעביר את מדינת היהודים לטריטוריה "נוחה יותר", אם בעתיד יהיה ממשל שונה שירצה בכך); ולבסוף, חוסר נכונותו של השלטון להישיר מבט לליבו של הסכסוך ולהכיר בכך שהרחבתו המתמשכת עם כל יום שחולף של מעגל הדמים, האבל והאימה האינסופי שם ופה, רק מצמצמת את האפשרות שנצליח להיחלץ ממנו ביום מן הימים ומונעת מכולנו את האפשרות להשקיף אל פני עתיד של שגשוג שבו אין אנו חיים על חרבנו – "הניצחון המוחלט" היחיד שישנו.

אילו אנשים וחברה היינו עד עכשיו ואילו אנחנו היום ואילו אנשים אנחנו רוצים, מסוגלים ועומדים להיות לפני ואחרי שכל זה "ייגמר" ועד כמה זה בשליטתנו? מה המלחמה הזאת, וניסיון ההפיכה שלפניה וזו שעוד מתרחשת עכשיו בצעדים מדודים יותר ופחות, תעשה מאיתנו?

לבסוף, אחרי שסיימתי להידהם ולעכל את התנהגותם של אלו ואלו, מחוץ ומבית, אני נאלצת לשאול גם את עצמי ואת שותפיי, הממשיים והמדומיינים, לציבור הישראלי הדוגל בדמוקרטיה ליברלית, אלו הדבקים עדיין בערכי המוסר והצדק של מגילת העצמאות: אילו אנשים וחברה היינו עד עכשיו ואילו אנחנו היום ואילו אנשים אנחנו רוצים, מסוגלים ועומדים להיות לפני ואחרי שכל זה "ייגמר" ועד כמה זה בשליטתנו? מה המלחמה הזאת, וניסיון ההפיכה שלפניה וזו שעוד מתרחשת עכשיו בצעדים מדודים יותר ופחות, תעשה מאיתנו? איך לא ייתש כוחנו ויקהו חושינו נוכח עוולות כה רבים? ואיך אפשר לעשות משהו בעל ערך בתקופה הזאת, המוטרפת באופן קיצוני כל כך?

החדשים otxa l7v 1

אן אפלבאום, עיתונאית וסופרת שעסקה רבות בכתיבתה בהתהוותן של אוטוקרטיות, מסיימת את מאמרה העוסק במשת"פים ומתנגדים בדמוקרטיות נופלות (שיצא לאחרונה בתרגום לעברית בספרון "הלאומנים החדשים", בהוצאת תלם) "עם מחשבה אחת אחרונה מאת ולדיסלב ברטושבסקי, שהיה חבר במחתרת הפולנית בימי המלחמה, אסיר גם אצל הנאצים וגם אצל הסטליניסטים ולבסוף שר החוץ בשתי ממשלות דמוקרטיות בפולין. לקראת סוף חייו – הוא מת בגיל 93 – סיכם ברטושבסקי את השקפת העולם שלאורה התנהל בתוך כל התהפוכות הפוליטיות. לא האידיאליזם הניע אותו, לא רעיונות גדולים, אלא זה: 'נסה להיות הגון'. בסוף זה מה שייזכר – אם היינו הגונים."

כולנו זקוקים כל כך לאנשים מיטיבים בחיים שלנו, לאנשים הגונים שרואים אותנו. בפשטות, כי מעבר ליד שהם מושיטים לנו, הם גורמים גם לנו להיות טובים יותר ולרצות להיות האנשים האלה עבור אחרים. וזה נכון גם במהופך – השלטון שלנו וזה שהושבע לאחרונה בארה"ב מובילים להתפשטותו המתמדת של נגעי השחיתות, גסות הרוח, הדורסנות הכוחנית ואי-ההגינות. צריך להתנגד גם לזה בכל מאודנו. להישאר הגונים. לתת ידיים. עד שננצח. הלוואי שננצח.

מחשבות המבקשות פענוח איטי ומתמסר, לא מאמר, לא סיפור, לא טור דיעה. קצת מכל אלה ועוד

מאיה גייר

עמיתת פולברייט, בשנים האחרונות שימשה כמנהלת תוכניות ועורכת "האוניברסיטה המשודרת" בגלי צה"ל, והקימה את תוכנית פרסיץ לניהול מוסדות תרבות בעיריית תל אביב־יפו. בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, מחזור ד'

20.02.25

מחשבות המבקשות פענוח איטי ומתמסר, לא מאמר, לא סיפור, לא טור דיעה. קצת מכל אלה ועוד

על כוחה המרומם של האמפתיה