"שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה, אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. ואם לא היתה שכחה משתלטת בנו כליל, כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע להכרה עצמית לחיי נפש? לולא נשתמרו בזכרון האנושות דברים יקרי ערך, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותינו ובבערותינו, עבדי עולם". (ברל כצנלסון, 1933)
דבריו של כצנלסון מהדהדים השנה ביתר שאת, ומאתגרים אותנו במחשבה על ימי הזיכרון הצפויים לנו. לוח השנה העברי מזמן לנו בכל שנה בחודש ניסן ואייר שלושה מועדים לאומיים שהם נדבך מרכזי בהבניית האומה, המתמקדים בגרעין המחבר אותנו יחד. יום העצמאות הוא יום תקומתנו ולרוב מלווה בחגיגות ובזיקוקים. אך נראה כי מאז שבעה באוקטובר, המציאות שינתה פניה, וציון ימים אלו בזמן מלחמה שעדין מתנהלת מחייבים מאיתנו עצירה והתבוננות מחודשת על שאלת הזיכרון. מה זוכרים? איך זוכרים? מה הסיפור שאנחנו רוצים לספר ולהנכיח, מה התפקיד שלנו כמנהיגים חינוכיים בעת הזאת?
ביום למידה שהתקיים בסוף מרץ במכון משואה בתל יצחק פגשנו את מוקי צור ושוחחנו איתו על זיכרון ותקומה, ערכנו סיור במוזיאון של מכון משואה, ושאבנו נקודות התייחסות לאירועים מההיסטוריה הרחוקה שלנו שבאמצעותן בחנו את ההווה וקיימנו סדנאות בקבוצות במחשבה על העתיד הקרוב ועל האחריות שלנו בעיצוב זיכרון.

יובל לינדן, סמנכל בינ"ה, בוגר תוכנית נוער:
אומרים שבעין הסערה בסערת הוריקן יש רגע מוזר של שקט בו הכל רגוע. מעולם לא הייתי בהוריקן, אבל בעין הסערה של היום יום שלנו במהלך מלחמת חרבות ברזל בהחלט אין רגע טבעי כזה של שקט. הרעש מסביב מחריש אוזניים וקשה לחשוב ולהרהר קדימה.
במכון משואה בתל יצחק התכנסנו ליום שכותרתו "איך מעצבים זיכרון בעת מלחמה?", והקדשנו כמה שעות שבמהלכן הצלחנו לחצוב במו ידינו את השקט, מחנכים ואנשי שינוי חברתי, ישבנו יחד וניסינו לכוון את עצמנו לקראת הימים הלאומיים שבפתח.
פתחנו את הנושא עם החבר מוקי צור שהזמין אותנו "להתייצב לפגישה" עם כל המבוכה שכרוכה בסיטואציה, סיירנו במכון משואה ולמדנו על צורת ההתמודדות שהם בחרו לעיסוק בזיכרון השואה, ולמדנו אחד מהשני על המחשבות, השאלות והתשובות שלנו.
עוד נכון לנו האתגר של ההכנה והביצוע של הימים הלאומיים בצל המלחמה, אבל לפחות לאחר צהריים אחד יכלונו לנטרל מעט מהרעש מסביב ולחשוב באילו אופנים ניטיב נרצה לגשת אליו.
לימור הויזליך, בוגרת תוכנית מנהיגות בצה"ל:
פורים כבר עבר, לוח השנה מקרב אלינו את פסח, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות ה- 76 למדינת ישראל והשנה הרצף דחוס ומורכב יותר מתמיד… איך מייצרים זיכרון סמוך כל כך לנקודת השבר? בלי פרספקטיבה, מה הנרטיב שמספרים? איך זוכרים את כולם? כיצד יתאפשר המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות? מהי האחריות המוטלת עלינו? מה תפקידנו? מהן החובה והרגישות הנדרשת? מה הקשר בין העבר לעתיד? מה תפקידו של עיצוב הזיכרון בכך? אלה היו מקצת מהשאלות, שליוו אותנו בוגרי תוכניות מנדל השונות שנפגשו במכון משואה, תל יצחק ליום העוסק בנושא "איך מעצבים זיכרון בזמן מלחמה?".
כמסד וכמקור לכיוונים ומחשבות הדהדו דברי הפתיחה והטקסט של ברל כצנלסון "בין זיכרון ושכחה", נשמעו בעוצמה קולותיהם של ניצולי השואה שדיברו על אירועי שבעה באוקטובר, נכחו הרעיונות הגדולים והטקסטים בדבריו של מוקי צור, איש הרוח והמעשה, שהדגיש כי הזיכרון מעצב את העתיד יותר מאשר את העבר. הסיור המודרך בתערוכות משואה והחוברת המלווה הוסיפו נקודות מבט והקשרים חשובים למחשבה ולשיח.
בסדנא, בפורום מצומצם, נפגשנו לשיחה על "הכאן והעכשיו". המפגש הבינדורי, העבר והעתיד, האירועים האישיים, עולמות התוכן והתפקידים השונים, השיתוף של בוגרי התוכנית העוסקים בכך בהווה, כל אלה העשירו את נקודות המבט ואיפשרו לכל אחד בדרכו, אט אט, לארגן את המחשבות, לאסוף תובנות ולהתחיל לגבש מהלכים גדולים ופעולות אפשריות לעת הזו. ההזדמנות לעצור, להקשיב, לשאול, להתלבט, לפגוש, להרגיש יחד את המבוכה המשותפת, ולצאת עם התחלה של כיוונים ותשובות ראשוניות לעשייה, הקלה מאוד על הצעידה לקראת ההתייצבות בשעת המפגש המתקרבת.
אוראל זוסמן, עמיתה בתוכנית מנדל למנהיגות נוער:
העיסוק בשיקום ובעיצוב הזכרון של הדור הבא כשאנחנו עוד בתוך הסיפור גרם לי להבין עד כמה חשוב הסיפור שאנחנו מספרים, הדרך שבה אנחנו רואים את הדברים ומעבירים אותם הלאה. במיוחד עוררה בי השראה הקביעה של מוקי צור שלפיה זיכרון לא מסתכל על העבר אלא הוא פעולה בעתיד.