בסוף אוקטובר ירדתי לים המלח. ערב קודם שוחחתי עם תומר אושרי שמונה לראש המנהלת של משרד החינוך במלונות ים המלח, ואמרתי לו שאני רוצה להתנדב להוראה. תומר הציע לי "יותר מזה", כלומר להיות מתכלל של המלונות הדרומיים ושל מפוני שדרות במלונות אלו. השבתי שאעשה מה שצריך. ארזתי תיק, ולמחרת קמתי בחמש בבוקר ושמתי פעמי למקום הנמוך ביותר על פני כדור הארץ. האנרגיה שלי הייתה בשמיים, אולי סוף סוף, אחרי שנים לא מעטות, שוב אהיה שותף להרפתקה של מעשה חזוני, אי ודאות והתמסרות שנפשי כמהה אליה. די למובן מאליו ולשגרה, קרה כאן משהו גדול ונורא, ואני רוצה ויכול לקחת חלק בתיקון ובריפוי של המצב.
במשך יומיים-שלושה חיפשתי את עצמי ואת ייעודי במקום כמתכלל והעליתי חרס בידי. מי נגד מי? מי עם מי? מה מותר להגיד? מה לא שואלים? איך מתחילים לנוע? המלונות היו מוצפים באנשים (כמוני) מלאי כוונות-טובות, שרצו לתת מעצמם לאוכלוסייה במצב של הלם, חרדה וקיפאון, שהוצפה מכל עבר בתמיכה ובעזרה מכל המינים והסוגים. שפע מתכללים נעו ממלון למלון, מהסולאריום לנינג'ה ואני חשתי שזה כנראה (עוד פעם) לא המקום שלי ושעלי לקבל החלטה: האם לחזור כלעומת שבאתי או לחפש לי נקודת משען אחרת שממנה אצליח לפעול?
הלב נמשך למקום המוכר לי, לעמדת "הפועל" המוכרת והחביבה עלי. דווקא להתחיל מלמטה, לא לתכלל ולנהל, אלא פשוט להציע את עצמי כמורה למתמטיקה לכל מי שיהיה מעוניין, לילדים מכל הגילים ורמות הלימוד, אחד על אחד, בקבוצות קטנות. לומר באופן מעשי וממשי "הנני". ההחלטה הזו הייתה בהתחלה מהוססת אך צברה לאט לאט מומנטום של עשייה ששינה את מצבי הפנימי באופן דרמטי, ממצב של בלגן בראש ושל כאב ראש למצב של בהירות ונוכחות ותחושת משמעותיות, חשק ועניין.
ההחלטה הזו הייתה בהתחלה מהוססת אך צברה לאט לאט מומנטום של עשייה ששינה את מצבי הפנימי באופן דרמטי

התחלתי ללמד ולרכז מרכז למידה במלון הדרומי 'ליאונרדו פלאזה' שם עבדתי מול המנהיג הצומח והמדהים, יוסי פרץ. עליו אמרה לי כמה ימים לפני כן אחת מהמתכללות המרכזיות של עיריית שדרות שעם אנשים כמותו לא מדברים ובאים בטוב כי הוא (כמו אנשים אחרים משדרות) מבינים רק כוח…
ישבתי עם ילדים משדרות במלון אואזיס, מפונים מסעד וכפר מימון. מה שרציתי זה ללמד, ללמד וללמד. הפסקתי לקרוא ספרים, לעשות פעילות ספורטיבית. לימדתי מבוקר עד ערב ובערבו של יום צנחתי עייף ומרוצה על המיטה במלון לצידו של בן הזוג השבועי שלי. במקרה הטוב, נותרה לי מעט אנרגיה לזפזפ כמה דקות בין ערוצי החדשות. במקום הפעיל, המתמסר, היה לי טוב.
אחרי כשבוע, התחברתי לדוד דביר שמונה למנהל בית הספר התיכון למפוני שדרות תחת הכנפיים של רשת אמי"ת. הייתי שם מהרגעים הראשונים, וחשתי מהר מאד בנוח עם דוד ועם הצוות המוזר והנהדר שהתגבש והתהווה סביבו תוך הקמת בית הספר לתושבים החרדים והמבולבלים ושיווקו. הייתה באוויר רוח טובה, של שיתוף פעולה, של התמסרות ושיח קשוב. כל זה, עם המנהיגות השקטה, הקשובה והנעימה של דוד אפשרו עשייה יצירתית וגמישה ודיונים פדגוגיים משמעותיים שכמעט לא פגשתי כדוגמתם בבתי ספר שבהם עבדתי. רעיונות שנזרקו לחלל החדר הפכו במהירות מכוונות למעשים.
שוו בנפשכם: בתוך הלובי של מלון ליאונרדו אין, מלון ישן, כמעט אכסניית נוער, הוקמו כיתות לימוד מעץ ודיקטים, ועומדים לוחות לבנים, טושים ומחק. אני בתוך חדר במרכז הלובי, שעשוי כולו מלוחות זכוכית שקופה (בטח שימש לפני כן כמשרד כלשהו) שבתוכו סידרנו כעשרה שולחנות וכיסאות חדשים, ועל הכיסאות יושבים צפופים ודחוקים לעיתים 15 תלמידי כיתה ח' או ט' או ז' או י', ולכולם תיקים חדשים שחולקו לתלמידים. אני רושם נוכחות של מי שנמצא, ומבקש מכולם להוציא מחברת, עפרון וסרגל ולהעתיק את מה שאני כותב על הלוח, ומתעקש על-כך עד שכולם (כמעט) מוציאים את הציוד. למי שחסר אני הולך ומביא מייד ציוד חדש מחדר שהכיל את כל הציוד שקיבלנו.
אני עומד מול התלמידים ומתחיל עם חידה כלשהי על שישה חתולים שאוכלים שישה עכברים בשש דקות אז… ואחר-כך מתחיל להבהיר את מושג הפונקציה או פונקציה ריבועית או חוקיות של סדרה – הכול בהתאם לגיל ולאנרגיה. בחדר יחד איתי יושבת המחנכת של הכיתה ובנות שירות לאומי, ולעיתים חיילות ולרגעים יש למידה מקסימה ובהרבה רגעים אחרים רעש, בלגן ואי-שקט… אבל יש לי על מה להילחם. וכשנגמר בצהריים בית הספר של שדרות, אני נוסע למלונות שונים ומשונים ומלמד ילדים מכיתה ד' עד י"ב ופעם בשבוע ביום שלישי יוצא צוות בית-הספר בהובלת דוד לטיול זריחה לאחד מהנחלים והמקומות היפים בסביבת המלונות, ונפגשים כל שבוע למפגש צוות על פדגוגיה. ולעיתים, בערבים, מדליקים מדורה על חוף-הים ונדב מוציא גיטרה ומנגן שירים שאת חלקם הוא כתב.
ועכשיו, אחרי 70 יום, ארזתי פעם אחרונה את הצ'ימידן השחור הגדול, שמה שהוצאתי ממנו במשך שבוע היה פחות או יותר תחתונים ומטפחות אף, והעמסתי על הרכב שהוא למעשה ספרייה ניידת עם ספרי מתמטיקה לכל הגילאים ולכל הרמות שאותם שלפתי על פי הצורך, ואני חוזר הביתה לאשתי, לגינת הירק, לעצי הזית והגפנים, לתרנגולות, לילדים, לנכדים. לא כי הצורך נגמר ולא כי אין לי חשק להישאר שם עוד וללמד אלא כי זוהר ב' בעת ובעונה אחת עם ההוראה בים המלח בשבועות האחרונים מלמד 150% משרה במכללות להכשרת-מורים וכבר אינני יכול להחזיק את שני האתגרים בו זמנית.
במהלך התקופה המיוחדת הזו בים המלח צברתי כמה תובנות. באופן כללי, נדמה לי שלמערכת החינוך "הרגילה" יש הרבה מה ללמוד מההתנהלות שלנו בים המלח, ואני מעז לנחש שזו חוויה לא מאד שונה במרכזי מפונים אחרים.
המפתח בעיניי אינו בהגדרות תפקיד ברורות, בהיררכיה ברורה או תוכניות מפורטות ומסודרות אלא בבניית צוות שהמנהל שלו הוא ראשון בין שווים, שיש בתוכו אנרגיה של פתיחות, הקשבה ויצירתיות. צוות שיש בתוכו לא מעט אנשים עם רצון-טוב ונכונות ללמידה תוך כדי תנועה, ושנוצר בו שיח משמעותי ואווירה של אמון הדדי ודיאלוג עם כולם, מאב הבית ועד המנהלים.
באשר לפדגוגיה: על מנת שתיווצר למידה, חשוב שיהיה סטינג מוקפד של שיעור, חשוב לפתח ולטפח שיח משמעותי עם הכיתה על תחום הדעת, ולא לפעול רק על פי הדפוס הלעוס של הקנייה קצרה ותרגול. חשוב בעיניי לאתגר ולעורר השראה ועניין, וזה אתגר מרכזי של המורה.
באופן כללי, אם רוצים לפצח את הפערים בין הפריפריה התרבותית לבין המרכז, יש ללמד בקבוצות קטנות וליצור אווירה של חום ואהבה עם התלמידים אבל חום ואהבה שאינם גולשים לשכונתיות ולחפיפניקיות.
לאור העובדה שלימדתי המון את ילדי שדרות והרבה את ילדי סעד, ניכר בעיניי ההבדל העמוק התרבותי בין שתי האוכלוסיות. זה לא קשור לכישרון ולרמת האינטליגנציה, אלא להבדל דרמטי בפרו-אקטיביות ובהנעה העצמית והניהול העצמי של אלו (סעד) והיעדר ה"תבלין" הזה אצל רבים מילדי שדרות. על פני התהליך ארוך הטווח, אין ספק מי יצליח להוציא מהכוח לפועל את חלומותיו ויכולותיו ומי לרוב יישארו איתם גנוזים, לא ממומשים ובמקרים רבים גם לא מודעים.
כואב לי לכתוב את המסקנה הזו, אבל זוהי ההתרשמות שלי גם על סמך התנסות קודמת שבה לימדתי וריכזתי את תחום המתמטיקה בבית ספר פריפריאלי בעוטף במשך חמש שנים.
האם ניתן והאם כדאי להתמודד עם הפער שאותו תיארתי ועליו הצבעתי? זה לטעמי נושא פתוח לדיון.
מה שכתבתי הוא מתוך אהבה הערכה וחיבה לאוכלוסיית המפונים, לצוות בית-הספר של שדרות ודוד דביר המנהל, לצוות של תומר אושרי ולרם זהבי מנהל מחוז דרום של משרד החינוך שהקרין המון פתיחות, חום וקשב.