אתה איש רב פעלים ופועל במקביל בהרבה זירות, כיצד נכון לתאר אותך?
"אני משתדל להתפרש על פני תחומים רבים מכיוון שבעיני זה הופך את האומנות להרבה יותר מעניינת ורב גונית. בראש ובראשונה אני שחקן, זאת תשוקה גדולה מאוד שלי. אני גם מוסיקאי, והרבה לפני שחשבתי על משחק. אני גם במאי תיאטרון ויזם תרבות. לפני כמה שנים ייסדתי בבאר שבע את תיאטרון 'הקומץ' שמציג שפה חדשה של תיאטרון אולטרה מינימליסטי; כלומר, התיאטרון פועל לאורה של החלטה גורפת לא להשתמש בשום עזרים חיצוניים, ובכלל זה תפאורה, תאורה או תלבושות".
כיצד נולדה הבחירה הזו? הרי התרבות העכשווית, שלא פוסחת כמובן גם על התיאטרון, עושה לא פעם את המהלך ההפוך – יותר גדול, יותר ראוותני, יותר רועש, יותר צבעוני.
"אני חושב שזה נובע מכך שהתיאטרון שלנו הוקם כתוצאה מעצב. לא היינו שמחים כשהקמנו את התיאטרון, היינו מדוכאים ומודאגים. המחשבה שלנו הייתה שהתרבות הצבעונית והגרנדיוזית מתה, ובשביל שתיאטרון ימשיך להתקיים עליו להפשיט מעליו את האלמנטים שהתווספו אליו. קראתי לזה בזמנו תיאטרון שתמיד מסתכל במראה האחורית ומתעקש להבין איך התחילה אמנות התיאטרון. מה חשוב בה, מה מייחד אותה. יחד עם התהליך הזה היה לנו חשוב לברר גם מה מיותר בתיאטרון ומה מרחיק את הקהל מהסיפור עצמו. אחרי מחשבה רבה הבנו שהדברים היחידים שחשובים בתיאטרון הם השחקנים, הטקסט והקהל. זהו השילוש שמאפשר לתיאטרון לקרות. כל השאר זה פירוטכניקה".
למה בחרת להקים את תיאטרון 'הקומץ' בבאר שבע?
"הוריי בחרו בבאר שבוע עבורי, אני עסוק בשאלה האם להישאר. זו שאלה שנוכחת בכל צעד שאנחנו עושים. יש רגעים שבהם הבחירה בבאר שבע ברורה לחלוטין, ויש רגעים שאין לי מושג מה אנחנו עושים פה. הקמת התיאטרון נבעה גם מהעובדה שאין תיאטרון באר שבעי מבוסס. יש כאן תיאטרונים מצוינים, אבל הם לא מתבססים על כשרון מקומי. בעתות משבר, שלצערי הן רבות בתקופתנו, אין בבאר שבע שום תיאטרון פעיל. אני גאה להגיד ש'הקומץ' פועל תמיד, גם ברגעי החירום האלו, ודואג להנגיש תיאטרון בעיר לקהל שצמא מאוד לתרבות".

לאור המאפיינים המאוד ייחודיים של 'הקומץ', איך אתה בוחר את הרפרטואר?
"אחד הדברים שחשובים לנו בתיאטרון הוא שימור טקסטים קלאסיים. התיאטרון שלנו לא מתעסק בחומרים מקוריים, אלא דווקא בטקסטים שלתפיסתנו הם אוניברסליים ונצחיים. מחזאות ימי הביניים, מחזאות יוונית, צ'כוב, בקט. טקסטים מקסימים שנחשבים אבני דרך באומנות התיאטרון. דווקא מחזות מוכרים יותר, שעוברים את הניתוח המעמיק של חברי התיאטרון, הם בעיני חשובים יותר ומשמעותיים יותר לקהל בבאר שבע. לתפיסתי יש אמירה גדולה יותר בביצוע של מחזה קאנוני, שעוסק בנושאים אוניברסליים, וכפועל יוצא גם בנושאים מקומיים".
כלומר, מלכתחילה בחרתם לא לעסוק בחומרים ישראלים, בחברה הישראלית.
"כן, אם כי יצא לנו לעבוד גם על מחזות ישראליים שמבחינתנו הם כבר בגדר קלאסיקה. יש מחזאות ישראלית נהדרת שנכתבת גם בימים האלו, ולא חסרים כותבים צעירים ומוכשרים. ועם זאת, אני מרגיש שמשברי החירום של השנים האחרונות גורמים לנו לחוש שאנחנו מתמודדים עם אתגרים שאין להם אח ורע בהיסטוריה האנושית, וזה גורם לתחושת בדידות גדולה מאוד. דווקא היכרות עם תקופות אחרות בהיסטוריה מראה לנו שתקופות רעות התרחשו גם בזמנים ומקומות אחרים. מגפות ומלחמות היו לאורך השנים, ואנשים שרדו ויצרו.
אני מאמין שלתיאטרון שלנו, וליוצרים שמקיפים את התיאטרון יש יותר ביטוי במחזות ישנים יותר. יש משהו שמאפשר מבט חיצוני מצד אחד, אבל גם התעמקות במפגש בין חיינו היום לתקופה שמתוארת במחזה, מצד שני. בנוסף, משום שבתיאטרון שלנו יש החלטה גורפת שלא להשתמש בשום עזרים חיצוניים, יש יותר מקום לביטוי דווקא בחומרים הקלאסיים".
משברי החירום של השנים האחרונות גורמים לנו לחוש שאנחנו מתמודדים עם אתגרים שאין להם אח ורע בהיסטוריה האנושית… דווקא היכרות עם תקופות אחרות בהיסטוריה מראה לנו שמגפות ומלחמות היו לאורך השנים, ואנשים שרדו ויצרו
עם איזו דמות שגילמת הזדהית באופן עמוק, ולמה?
"דמות שאני משחק בהצגה 'אומרים ש…' של תיאטרון עוטף הנגב המצוין, בבימויו של אמיתי יעיש בן אוזיליו, שמשמש גם בתפקיד המנהל האומנותי. בהצגה אני משחק את עמי, מלווה חברתי של קיבוצי הדרום בשנות ה-80'. זו תקופה מרתקת של הקיבוצים מפני שהם ניצבו בפני שינויים מרחיקי לכת בכל תחומי חייהם. עמי מסתובב בין קיבוצי הנגב ושומע את הקולות שרוצים שינוי אל מול אלו שמעוניינים לשמר את האתוסים שעליהם נבנו הקיבוצים. המתח הגדול בין קדמה לשמרנות קיים גם בתקופה שלנו, שיש בה שינויים גדולים בכל תחומי החיים. אני מאוד אוהב את נקודת המבט של עמי על התהליכים האלו, הניסיון להישאר בעל מחשבה גמישה גם אל מול התרחשותם של שינויים טקטוניים".

לאורך השנים, אתה נוטה יותר להימשך לטיפוסים דומים או דווקא נהנה לגלם דמויות שונות?
"אחד הדברים שאני הכי אוהב בתיאטרון הוא האפשרות לצעוד בנעליים של דמויות שונות מאוד אחת מהשנייה, ולמצוא בתוך עצמי את החיבור לדמויות האלו. אני משתדל שלא להידבק לסגנון דמויות אחד, אלא לפתוח את הלב לדמויות שונות ומגוונות. בתיאטרון 'הקומץ' יש את האפשרות לשחק דמויות שלא הייתי משחק בשום מקום אחר. יצא לי לגלם נערה בת 15 וגם פוליטיקאי זקן, והיד עוד נטויה. יש לדעתי משהו בריא ביציאה לרגע מהעור של עצמנו כדי לאפשר לנו להיות מישהו אחר, בלי שיפוטיות".
איך זה לשחק נערה בת 15?
"בהצגה 'דון ז'ואן חוזר מהמלחמה' מאת אודון פון הורבאט, שיחקתי נערה בת 15 שמתאהבת בדון ז'ואן. בלי תחפושת וללא מניירות, ניסיתי להיכנס אל תוך הלך המחשבה שלה. זו חוויה מאוד מעצימה כשחקן. אני חושב שזה גם מאוד השפיע על התפיסות שלי כאבא. יש בתוכנו הכול, צריך רק להרגיש נוח לתת לזה דרור".
מה נמצא על שולחנך בימים האלו?
״כמו שאמרתי, בימים אלו אני מסתובב בארץ עם ההצגה ׳אומרים ש…׳ של תיאטרון 'עוטף הנגב', שזו הצגה שקרובה מאוד לליבי. תיאטרון 'עוטף הנגב' מביא את הסיפור של אזור הנגב המערבי באהבה ורגישות גדולות, ומעורר השראה רבה. בתיאטרון 'הקומץ' אנחנו בשלבי חזרות על המחזה הנהדר "אמנות", מאת יסמינה רזה. זה מחזה חכם ומעולה ששואל שאלות על הכוח של אמנות ושל חברות. אנחנו עובדים על המחזה הזה כבר כמה שנים, קוראים ומנתחים אותו שוב ושוב, ואני מאמין שאנחנו בדרך להצגה מצוינת, אולי הטובה ביותר שעשינו עד כה. בנוסף, אני מצטרף לצוות המורים של להקת המחול בת דור כמתופף, ואני מאוד מתרגש לקראת זה. זאת אהבה גדולה שלי. דברים טובים באים״.

