ההחלטה להקדיש את הפרסום הנוכחי של 'המנדליסט' למשבר האקלים עשויה להתפרש כהסטת המבט ממה שבוער עכשיו למה ש(אולי) יבער בעתיד. זוהי טעות. משבר האקלים איננו – יש שיאמרו שמעולם לא היה – 'רק' סוגיה של אקלים וסביבה. ככל שעוברות השנים אתגר האקלים מתברר כאחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על יציבות אזורית, על ביטחון תזונתי, על משק המים, על דפוסי הגירה ועל יכולתן של מדינות להתמודד עם זעזועים. במלים אחרות, גם האקלים הוא שאלה של ביטחון לאומי. דווקא משום שישראל היא מדינה קטנה, התלויה במערכות אזוריות וגלובליות לצרכים בסיסיים כמו ביטחון תזונתי, ודווקא משום שמיקומה הגיאוגרפי מציב אותה בשולי המדבר ובחזית של תהליכי התחממות ובצורת, סוגיית האקלים איננה נושא צדדי. היא תנאי יסוד לכל יציבות עתידית.
בנוסף, משבר האקלים הוא אחד האתגרים המנהיגותיים המורכבים ביותר של זמננו. זוהי בעיה סבוכה, מרובת שחקנים, חוצה גבולות, שמדינה אחת לבדה אינה יכולה לפתור. ההתמודדות עמה תלויה ביכולת של מנהיגים – פוליטיים, כלכליים ומוסדיים – לפעול יחד, לבנות אמון ולבסס מדיניות ארוכת טווח. במובן הזה, משבר האקלים הוא מבחן למנהיגות בעידן הנוכחי. כדי להתמודד עמו אנו זקוקים למנהיגות שתכיר בחשיבות הנושא, שתעלה את המודעות הציבורית אליו; שתפעל בשיתוף פעולה בעולם שבו מושגי יסוד – אמת, מדע, עובדות – מצויים תחת מתקפה וערעור.
הטקסטים שלפניכם נכתבו בידי בוגרות ובוגרים שסוגיית האקלים מצויה בנפשם ועל שולחן עבודתם. הם שמו להם למטרה להעמיק את ההבנה ולחדד את המודעות לכך שזו לא סוגיה עתידית אלא מתרחשת עכשיו ממש; ולא אי שם בעולם, אלא (גם) כאן במזרח התיכון ובישראל.
הטקסטים שלפניכם נכתבו בידי בוגרות ובוגרים שהסוגיות האלה הן בנפשם ובמרכז פעילותם – במטרה להעמיק את ההבנה ולחדד את המודעות לכך שזו לא סוגיה עתידית אלא היא קורית עכשיו ממש; ולא אי שם בעולם, אלא (גם) כאן במזרח התיכון ובישראל.
המושגים 'אחריות' ו'דחיפות' עולים ושוב ושוב מתוך הטקסטים. האתגר ליצור דחיפות לעשייה בתוך חברה ותקופה שבה גם הדחוף – חשוב והחשוב נדחק לתחתית סדר היום; ליצור תחושת דחיפות ללא חרדה משתקת אלא כזו המניעה לפעולה. אחריות במובן כולל: לאיכות חייהם של בני האדם, של בעלי החיים ושל עולם הצומח. אחריות פרטיקולרית ואוניברסלית. כמובן, בהקשר הישראלי יצירת אחריות כוללת קשה עוד יותר בימים של מלחמה מתמשכת.
מתוך הטקסטים עולות שאלות מנהיגותיות גדולות, שכן משבר האקלים מטלטל הנחות, אמונות ותפיסות עולם: מהם מחיריה של החירות, ועל חשבון מי ומה היא מתקיימת? האם האדם הוא אדון הפלנטה או חלק מן הטבע? איזה מחויבות יש לנו לדורות הבאים? האם אפשר לייצר שיתופי פעולה חוצי מדינות ויבשות?
השיח על האקלים גורם לעיתים קרובות תחושות של חוסר אונים משתק. אבל, בצד השאלות הבסיסיות הרבות, חשובה גם ההבנה שהמאבק על עתיד כדור הארץ טרם הוכרע; הרבה דברים משתנים, לרעה ולטובה, ויש לנו – יחידים, קהילות, חברות ומדינות, יכולת השפעה. הטקסטים שלפניכם הם עדות לכך. במובן הזה, זהו גיליון אופטימי, כפי שכתב אבי קורן: אֶת הַגֶּשֶׁם תֵּן רַק בְּעִתּוֹ, / וּבָאָבִיב פַּזֵּר לָנוּ פְּרָחִים, / וְתֵן לָנוּ לָשׁוּב וְלִרְאוֹתוֹ, / יוֹתֵר מִזֶּה אֲנַחְנוּ לֹא צְרִיכִים.