במסדרונות הכנסת, דב חנין היה ידוע כמי שמסוגל 'לרקוד בתוך האש': מחוקק אידיאולוגי המוצא שפה משותפת עם יריבים פוליטיים בעלי עמדות קוטביות. כיום, חנין מוביל את 'פורום האקלים הישראלי' ביוזמת נשיא המדינה, והוא האסטרטג הראשי של בניית החוסן הישראלי במאה ה-21. חנין מייצג שילוב של אקדמיה ופרקטיקה פוליטית והוא בעל ניסיון רב בהנעת שינויים בתוך מערכות מורכבות.
בשיחה זו אנחנו מנתחים את משבר האקלים לא כבעיה של טמפרטורה, אלא כבעיה של משילות וצדק חלוקתי, ומתוך ההבנה שמשבר האקלים איננו תרחיש עתידי אלא כבר כאן. אנחנו חיים בתוכו.
נתחיל מתפקידך בעולם הפוליטי. איך הצלחת להעביר כל כך הרבה חוקים סביבתיים וחברתיים מתוך האופוזיציה, במערכת כל כך מקוטבת?
זו שאלה גדולה ומורכבת. העברת חוקים בכנסת זו תורה שלמה. היא מחייבת הבנה שבעולם שבו אנחנו חיים, לפעמים יש לנו תחושה שאנחנו עומדים מול חומה של הסדרים ישנים ובעייתיים, הנשענת על אינטרסים ושמרנות. זה נכון, אבל החומה הזו לא עשויה מבטון אלא מלבנים שיש ביניהן סדקים. האומנות היא לחדור בין הסדקים האלה ולנצל הזדמנויות. מכיוון שהמערכת הפוליטית היא מאוד דינמית, כל הזמן נוצרות בה הזדמנויות, שלא קשורות בהכרח אליי באופן אישי, ואפילו לא לנושאים שאני רוצה לקדם, אלא קשורות לאופי המערכת וליחסים המורכבים בין השחקנים השונים בתוכה. לכן, הדבר הראשון שצריך לדעת הוא לאתר הזדמנויות ולפעול במהירות כשהן נוצרות. הדבר השני זה מקצועיות. כלומר, יכולת לייצר פתרונות שמבחינה מקצועית הם ברמה גבוהה. אפשר להתנגד להם פוליטית, אבל אי אפשר להגיד שמבחינה מקצועית הם מופרכים. והדבר השלישי הוא היכולת לייצר שיתופי פעולה עם אנשים שהדעות שלהם שונות, מרוחקות ואפילו מנוגדות לשלי, בנושאים שיש עליהם הסכמה. זה תנאי קריטי כשאתה נמצא בתוך מפלגת מיעוט אופוזיציונית קטנה.
באופן הזה העברתי הרבה חוקים סביבתיים וחוקים חברתיים הנוגעים בזכויות אדם, בנושאים שנויים במחלוקת. למשל, החוק היחיד שעבר בכנסת ישראל בנושא זכויות להט"ב, חוק האוסר אפליה מטעמי נטייה מינית או זהות מגדרית בכל מערכות החינוך במדינת ישראל, הוא חוק מאוד מרחיק לכת, כי הוא כולל בתוכו את כל מערכות החינוך במדינת ישראל, ואינו מחריג אף אחת. יש גם נושאים פחות פופולריים אולי, כמו חוק זכויות האסיר, חוק רחב מאוד ומשמעותי שנוגע לכל האסירים הכלואים בבתי הסוהר של מדינת ישראל, בין אם הם אסירים ביטחוניים ובין אם הם פליליים.

היכולת לייצר ממשקים עם מי שחושב הפוך ממך היא כמעט מעשה קסמים פוליטי. איך בונים את האמון הזה בשטח?
זה חשוב מאוד וקשור ליכולת לנהל ויכוח לגופו של עניין ואף פעם לא להיכנס לגופו של אדם, ומאמץ מתמיד לזהות במה אפשר לשתף פעולה עם אנשים הנמצאים רחוק מהשקפותיך. כשנכנסתי לכנסת ב-2006, בתוך סיעת מיעוט של שלושה חברים, הבנתי ש-117 חברי כנסת נמצאים במקום אחר מבחינה פוליטית, שהם חושבים אחרת ממני. אבל בטוח שאצל כל אחד מהם ניתן למצוא נקודה אחת או יותר שבהן אפשר לייצר ממשק. את הממשק הזה אפשר לפתח אם מייצרים תחושה ששיתוף הפעולה הוא הוגן, ושגם הם יכולים לקבל ממנו תועלות וקרדיט. היכולת להיות מאוד נדיב בקרדיט היא תנאי לכך שמי ששיתף איתך פעולה בעבר ינסה לעשות זאת גם בסיבוב הבא ובנושא הבא.
כשמסתכלים על הפעילות שלך, רואים מיקוד משמעותי בסביבה. למה בחרת להשקיע את המשאבים שלך דווקא בנושא הזה?
בעבודת הפוסט-דוקטורט שלי עסקתי בפוליטיקה של משברים אקלימיים. הגעתי לזה מתוך הבנה שהזווית הסביבתית היא קריטית במאה ה-21. אי אפשר להתמודד עם שום דבר בלי להתמודד עם הזווית הסביבתית. התפיסה שלי היא שסביבה היא לא טריטוריה נפרדת. אני לא חושב שיש טריטוריה שנקראת סביבה שנבדלת מכלכלה או דמוקרטיה. הסביבה היא זווית של הסתכלות על מציאות רב-ממדית. אנחנו חיים בעולם שהוא לא רק קטן יותר לסחורות אלא גם צפוף יותר לצרות, ולכן הזווית הזאת היא קריטית אם אנחנו רוצים להתייחס לעולם באופן ריאליסטי.
אי אפשר להתמודד עם שום דבר בלי להתמודד עם הזווית הסביבתית. התפיסה שלי היא שסביבה היא לא טריטוריה נפרדת. אני לא חושב שיש טריטוריה שנקראת סביבה שנבדלת מכלכלה או דמוקרטיה
כיום אתה עומד בראש פורום האקלים הישראלי. זוהי יוזמה של נשיא המדינה, יצחק הרצוג, שמתמקדת בחיבורים בין מגזרים. מהי המטרה האסטרטגית שעומדת לנגד עיניכם?
פורום האקלים הישראלי הוא מיזם שמנסה לייצר שיתופי פעולה בין אנשים מהאקדמיה, מהחברה האזרחית, מהדרגים המקצועיים במשרדי הממשלה, מהשלטון המקומי ומהמגזר העסקי והכלכלי. אנחנו רוצים לשנות את המציאות שבה ישראל מפגרת בהתמודדות עם משבר האקלים, ולקדם אותה לעבר מציאות שהיא יותר מתקדמת. ואנחנו עושים את זה לא רק כדי להיות אזרחים טובים של העולם, אלא קודם כל כדי לדאוג לעצמנו, במובנים הכי ישירים של החיים עצמם.
אנחנו נמצאים ב-hotspot אקלימי, במדינה צפופה עם אתגרים קשים ממילא. משבר האקלים מציב אותנו בסכנה שנובעת גם ממה שקורה באזור סביבנו. בסוריה, אחרי בצורת, התפוצצה מלחמת אזרחים, המשבר הקצין את הבעיות שהיו קיימות שם. ירדן סובלת ממצוקת מים קשה ביותר המחייבת קיצוב במים, ומצרים סובלת מירידה בשפיעת הנילוס והמלחה של קרקעות הדלתא, שני איומים גדולים על היכולת שלה לספק מזון לאזרחיה. המשמעות היא מצוקה אנושית, כלכלית ופוליטית, שבסוף הופכת לבעיות ביטחוניות. אם אנחנו מרחיבים את המעגל עוד יותר, אנחנו נמצאים באזור שהפוליטיקה בו נקבעת בין היתר על ידי גז ונפט, שני הדלקים הפוסיליים היקרים היום. גם זה שם אותנו במקום מאוד רגיש ועדין בתוך העולם, עם אינטרסים מובהקים לצמצם את התלות בדלקים האלה.
חלק משמעותי מהפעילות שלכם, למשל תכנית השאפתנות האקלימית והחוסן הסביבתי, מתמקדת בשלטון המקומי. למה דווקא שם נמצא הפוטנציאל לשינוי?
הפרויקט שאנחנו מקדמים, יחד עם עמותת "אקלימא", הוא חלק מהדגש שאנחנו שמים על הרשויות המקומיות, גם בגלל המשבר הקשה בשלטון המרכזי במדינת ישראל, וגם בגלל שהקשב של השלטון המרכזי למשבר האקלים הוא הרבה יותר מצומצם לעומת רשויות מקומיות. בתנאים הקיימים בישראל היום, השלטון המקומי הוא המקום שדרכו אנחנו רואים פוטנציאל אמיתי לשינוי, גם כיוון שהוא קשור באופן ישיר לבעיות של אנשים ולצורך לתת להם מענה, וגם כיוון שהשלטון המקומי בעולם כולו הוא אחד הגורמים המתקדמים ביותר בהתמודדות עם האתגרים של משבר האקלים.
הממשלה מקבלת החלטות, אך התושב פוגש את ההתמודדות עם משבר האקלים דרך הרשות המקומית. דוח המועצה הלאומית לכלכלה מצביע על קורלציה מדאיגה בין דירוג סוציו-אקונומי לבין השקעה בתשתיות אקלים. האם המדינה לא עושה לעצמה חיים קלים מדי בכך שהיא משליכה סמכויות על הרשויות ללא תקציב?
במדינת ישראל לא מאצילים סמכויות, אלא מגלגלים אחריות על הרשויות המקומיות. לא נותנים להן תקציבים מספיקים או סמכויות נדרשות. הרשויות נשארות סמוכות על שולחנה של הממשלה ונשענות על הקולות הקוראים של המדינה, ולעיתים קרובות ראשי הרשויות צריכים לדפוק על דלתותיהם של השרים כדי לקבל נדבות לפרויקטים. ישראל היא המדינה הכי ריכוזית במערב, והריכוזיות הזאת היא חלק מהבעיה. אחד האתגרים ששמנו לעצמנו בפורום האקלים הוא להיאבק בריכוזיות ולייצר יותר ביזור בכוח ובשלטון המקומי. כדי שביזור כזה יקרה, נצטרך הרבה לחץ ציבורי מלמטה.
יש גם חשש שאם הנושא יטופל על ידי הרשויות, הדבר יוביל להגדלת הפערים. היערכות לשינוי האקלים הוא נושא רחב מאד, שכולל את כל תחומי החיים – בנייה, תחבורה, הצללה, ועוד. מה יעשו הרשויות המוחלשות, שלא מסוגלות להיערך לשינוי האקלים בעצמן?
ברור שצריך לבזר סמכויות, אבל גם לייצר רבדים חדשים של שלטון במדינת ישראל. אנחנו חושבים שחלק מההתמודדות הוא לייצר במדינת ישראל רובד של שלטון אזורי עם סמכויות ותקציבים, ושהמדינה באופן דיפרנציאלי תסייע לאזורים יותר מוחלשים, בעוד שהאזורים היותר חזקים יישענו על המשאבים שיש להם. הריכוזיות הקיצונית בישראל היא ירושה מהשלטון המנדטורי, שבו הכול התנהל דרך משרדי הנציב העליון. גם היום, לממשלה ולשרים אין אינטרס אמיתי לבזר את כוחם. וזה למרות שכפי שראינו בקורונה וגם לאחר ה-7.10, המדינה לא מסוגלת לתת מענה באופן ריכוזי לכל הבעיות הקיימות.
בתוך המשוואה הזו, מה התפקיד של ארגוני החברה האזרחית? האם הם אמורים לייצר את הלחץ הזה מלמטה?
החברה האזרחית לא צריכה להתיימר לבוא במקום המדינה, אלא להיות כלי עזר שתפקידו לדחוף את המדינה ולסייע לה להיכנס למקומות שבהם היא לא מצליחה לתפקד בצורה מספיק טובה.
קיים פער עצום בין מודעות למצב לבין פעולה לשינוי המצב. האם לדעתך הגיע הזמן לעבור ממודל של 'הסברה מרצון' למודל של חקיקה מחייבת שמכתיבה שינוי באורח החיים?
אני לגמרי בעד שאנשים יעשו ברמה האישית את מה שהם יכולים. יצמצמו צריכה, ייסעו בתחבורה ציבורית, ימחזרו וכדומה; אבל היכולת העיקרית שלנו לפעול בעולם היא לא כאינדיבידואלים, אלא כאזרחים. המשבר הזה הוא משבר מערכתי גדול, היכולת שלנו כאזרחים מכוונת אותנו למערכת הפוליטית, המטרה צריכה להיות להשפיע על הפוליטיקאים; להשפיע על מקבלי ההחלטות.
אחת הבעיות בנושא משבר האקלים היא שהנושא מזוהה עם צד אחד של המפה הפוליטית. איך מעבירים את נושא האקלים לשדרה המרכזית והופכים אותו לסדר עדיפות עליון?
אנחנו צריכים לדבר הרבה יותר על החיים עצמם. גם אם אנחנו מבינים את הבעיה הגלובלית הגדולה ואת האתגר הגלובלי הגדול, כשאנחנו מדברים עם אנשים בישראל אנחנו צריכים לשים דגש על המשמעויות הישירות כאן ועכשיו, ולדעת לדבר הרבה יותר על פתרונות ולא רק על איומים, שכן זה עלול להביא דווקא לשיתוק.
דוגמה מאוד מוחשית: מיד לאחר 7.10, גיבשנו את תכנית החוסן של פורום האקלים, שמראה איך הפתרונות שאנחנו מקדמים מהזווית האקלימית הם גם פתרונות שנדרשים למדינת ישראל מזוויות אחרות ובממדים אחרים. למשל בתחום האנרגיה, ברור שישראל לא יכולה להמשיך להיות תלויה במאגרי גז בים. כשפרצה המלחמה הושבתו מאגרי 'לוויתן' ו'כריש', מתוך החשש המוצדק שתהיה בהם פגיעה. הגז מספק כ-70% מהמקורות של משק החשמל הישראלי, ותלות בגז במדינה שנמצאת במלחמה זה לא הדבר הכי בטוח, גם אם נעשים מאמצי התגוננות רבים. המקור הפוסילי השני הוא פחם. בעבר, רוב הפחם יובא מקולומביה, אבל לאחרונה נשיא קולומביה עצר את מעבר הסחורות וכעת אנחנו מייבאים פחם מדרום אפריקה, למשל. יש כאן גם תלות שלנו ברצון הטוב של מדינות אחרות, וגם הסתמכות על חומרים מזהמים. אנחנו יכולים לייצר בעצמנו פתרונות טובים, זולים ונקיים, אבל בגלל שהכול מאד ריכוזי ונשלט בידי מרכזי כוח גדולים במקום קטנים ומקומיים, הפגיעה כפולה.
מיד לאחר 7.10, גיבשנו את תכנית החוסן של פורום האקלים, שמראה איך הפתרונות שאנחנו מקדמים מהזווית האקלימית הם גם פתרונות שנדרשים למדינת ישראל מזוויות אחרות ובממדים אחרים

זאת ועוד, אם נשעין את משק החשמל שלנו על תחנות כוח גדולות ורשת ריכוזית, זו מערכת מאוד פגיעה במציאות של מלחמה. אנחנו מציעים להעביר את ישראל לאנרגיה מתחדשת במערכת מבוזרת, פאנלים סולריים על מאות אלפי גגות עם מערכת אגירה שיאפשרו לבתים להיזון מחשמל גם כשהרשת נופלת. אלה דברים שנדרשים מבחינה ביטחונית וצריכים להיעשות מחר בבוקר. אנחנו צריכים להיות הסוכנים שמתווכים את המציאות הזו לציבור.
בעולם יש תופעות מדאיגות. דונלד טראמפ, למשל, אסר על השימוש במונח 'שינוי אקלים'. האם יש חשש שהכחשת משבר האקלים תהפוך למדיניות גם כאן?
טראמפ יכול להחליט מה שהוא רוצה, זה לא משנה את המציאות. משבר אקלים לא ייעלם בעקבות ההכרזות שלו. בפועל, טראמפ פינה את הזירה של האנרגיה המתחדשת לטובת הסינים, שיודעים לנצל את זה טוב מאוד, והוא גורם נזק גדול לארצות הברית כשהוא משאיר אותה תקועה בעבר. הם ישלמו את המחיר על כך בעתיד. לשמחתי, הדרגים המקצועיים בישראל לא חושבים כך ולא נוהגים כך. אנחנו מדינה עצמאית וצריכים להמשיך לעשות את מה שמועיל לנו.
דב, לסיום, קרן מנדל מכשירה אנשים להתמודד עם אתגרים מורכבים. מהו הלקח המנהיגותי החשוב ביותר שלך עבור בוגרות ובוגרי מנדל המכהנים כיום בעמדות מפתח? איך נשארים בעלי חזון בעולם שמעדיף פתרונות קצרי טווח?
המנהיגים והמנהיגות של מנדל צריכים להכיר את המציאות האמיתית שאנחנו נכנסים אליה במאה ה-21. אנחנו לא יכולים לצפות ממנהיגים שיחיו רק לפי הזיכרונות של המאה ה-19 והניסיונות של המאה ה-20. המאה ה-21 הולכת להיות שונה, ואחד הממדים המרכזיים שלה הוא משבר האקלים. צריך להכיר אותו ולהבין במיוחד שיש מה לעשות. צריך שנהיה מגויסים להבנת חומרת הסכנה, אבל גם להבנת האפשרויות וההזדמנויות הגדולות שהמשבר הזה פותח בפנינו להפוך את עצמנו לחברה טובה יותר. זה דורש מנהיגות עם תובנה, עם אומץ ועם יכולת לייצר שיתופי פעולה מאוד רחבים.