במה את עסוקה בימים אלה?
בימים אלה ואולי תמיד, העשייה שלי מתרחשת בקנה מידה מקומי ונעה בין כמה עולמות: הסטודיו שלי, שמורכב מעשיה בתחומים שונים – עיצוב פנים ואדריכלות; גלריה שמקדמת עיצוב ישראלי ותמיד צריכה טיפוח ורענון; הקפה הקהילתי, שלאחרונה גדל עוד קצת ומתחיל יותר ויותר למשוך קהלים מגוונים; והסדנאות. הסטודיו מתרחב ומתכווץ כל הזמן, מגיב למצב המדיני, לשינויים במרחב ירוחם והנגב ולצרכים המשפחתיים. כרגע אני עובדת על פרויקט עיצוב במרכז המחוננים באוניברסיטת בן גוריון ועל פרויקט נוסף בבית הספר במדרשת בן גוריון. אני מפתחת מוצר חדש בתחום הסדנאות בסטודיו שייתן מענה למטיילים פרטיים ומשפחות שמגיעים לאזור.
בנוסף, אני מתנדבת ומסייעת בחיזוק וצמיחת בית ספר מונטסורי המשלב חילונים ודתיים בירוחם, מתוך אמונה שבית הספר הוא הרבה מעבר למקום לימודים, הוא לב של קהילה; ושהמפגש בין חילונים לדתיים, בייחוד בימים משבריים כל כך בחברה הישראלית, הוא משמעותי; ומתוך השאיפה לחינוך אלטרנטיבי, ייחודי, יצירתי ומפתח בירוחם. אבל מנסה לגעת בשאלות רחבות של חומר, צריכה ומשמעות.
כיצד היית מתארת את האתגר המרכזי שעומד בפנייך?
האתגר המרכזי עבורי הוא להחזיק עשייה משמעותית, ששומרת על הערכים הסביבתיים והקהילתיים בתוך חיים נטולי שיגרה. לבנות מודל חיים ועבודה שיתאפשר לאורך זמן, בפריפריה, בתוך מציאות מורכבת. המלחמה הכניסה אותי למצב כמעט מוחלט של 'אמא', והיה לי קשה להתפנות ולהיות הדברים האחרים שאני: מעצבת ויזמת קהילתית. התנועה הזאת בין כל הזהויות שלי היא אתגר משמעותי בימים האלה.

איזה טקסט מעורר השראה מלווה אותך ביומיום?
אני מרגישה שעיקר ההשראה שאני נושאת אתי ביומיום היא ויזואלית ולא טקסטואלית. אני מתמגנטת לפרויקטים עיצוביים ששוברים מוסכמות, שהם ביטוי של המקום שבו הם מוקמים ושיש בהם תעוזה של חומר וצבע. יש בי הערכה גדולה לאנשים שיוצרים באומץ ומתוך שחרור ממוסכמות נהוגות. אחד הפרויקטים שמעסיק אותי לאחרונה הוא מבנה אוניברסיטת PRESTIGE בהודו – פרויקט ייחודי השואב השראה מבארות המדרגות העתיקות בהודו, ששימשו לא רק לאגירת מים אלא גם כמקום מפגש קהילתי. בהתאם לכך, המבנה כולו מדורג בטרסות ובמדרגות נגישות, כך שהגג עצמו הופך למרחב שימושי של מפגש, ישיבה, אירועים ולמידה, ויש בו התייחסות מעניינת לאקלים ולתאורה.
את מי (חי או מת) היית רוצה לפגוש בארבע עיניים?
את אבא שלי, שנפטר כשהייתי בת 16. הייתי רוצה לספר לו איך הוא השפיע על החיים שלי. להראות לו את המקום שיצרנו, את הסטודיו, את הבית. להכיר לו את דניאל ואת הילדים שלנו, הנכדים שלו; ולהתייעץ אתו על הצעדים הבאים.

ממי הכי היית רוצה לזכות לביקור בעבודה?
אני הכי אוהבת שהילדים שלי מבקרים אותי. הבית שלנו הוא ממש מעל הסטודיו כך שהחיבור קורה באופן טבעי. אני אוהבת שהם מתחברים לעשייה שלנו, שהם רואים שאמא היא עוד דברים חוץ מאמא. שיצירה וחומר הם חלק טבעי ובלתי נפרד מהחיים שלהם.
באיזו שפה היית רוצה לדבר באופן שוטף?
אני כל כך אוהבת שפות, שקשה לי לבחור. כנראה ערבית, אני יודעת קצת, אבל ממש לא מספיק. אני חושבת שערבית צריכה להיות שפת חובה למי שחי פה.
מה מדיר שינה מעיניך?
האלימות הגוברת בחברה שלנו. הפחד להביע דעה במרחב הציבורי והעובדה שהיכולת לנהל דיון מכבד כמעט ונעלמה.
מהו בעינייך הדבר הטוב שאנחנו מורישים לדור הבא.
דינמיות ויכולת הסתגלות לשינויים ומתוך כך – המון יצירתיות.
איזה ספר מעניין קראת לאחרונה (והאם הוא היה מנייר או דיגיטלי)?
לצערי, אני כמעט ולא מספיקה לקרוא ספרים לעצמי, אבל אם כן, אז רק מנייר. ובכל זאת – אני קוראת עם הבנות שלי ספר נפלא שנקרא ההיסטוריה של הילדות והילדים, שכתבה תמר וייס גבאי. הספר הוא שילוב בין מחקר לדמיון והוא מפגיש אותנו עם ילדות וילדים במרחבי הזמן והעולם, מציע לנו הצצה או נקודת מבט על חיים שונים משלנו וגורם לנו להרהר ולחשוב על הדרך שבה אנחנו חיים.
ספרי על מחווה של אהבה או נדיבות שנתקלת בה לאחרונה.
לא מזמן ביקרתי אישה יקרה מאוד, אחת הנשים עם הלב הכי גדול שאני מכירה, בשבעה של אמה, שנפטרה בגיל 98. לשמוע אותה מדברת על אמה, מתארת את העשייה שלה, את החכמה שלה, את טוב לבה, ללא קמצוץ ביקורת, לשמוע אחרים מתפעלים מהאופן שבו טיפלה בה, במסירות וברוך, בכבוד ובאהבה גדולה – מילא אותי השראה והרחיב לי את הלב.
