משבר האקלים כמשבר האדם

משבר האקלים? מדאיג מאד! אבל יש לנו בעיות הרבה יותר דחופות. ובכלל זו בעיה עולמית. מה זה כבר משנה מה ישראל, מדינה בגודל של שכונה בסין, עושה? במשבר האקלים כולנו באותה סירה ומי שיקבע את העתיד הן השחקניות הגדולות — ובעיקר ארה"ב וסין.

אז זהו שלא. גם בטיטניק, מי שהיו במחלקה הראשונה היה להם סיכוי הרבה יותר גדול לעלות על סירות ההצלה ולהינצל. שלושה מתוך חמישה מקרב נוסעי המחלקה הראשונה ניצלו, ורק אחד מתוך ארבעה מהמחלקה השלישית. במשבר האקלים כולנו אמנם באותה סירה, אך לא כולנו סובלים באותה מידה מתוצאותיו ולא לכולנו אותן אפשרויות לצאת ממנו.

למדינת ישראל, במצבה הגיאוגרפי והגיאופוליטי, כדאי מאד ללמוד את ההשלכות הגורליות של המשבר ולבנות אסטרטגיית מילוט, לא מתוך חוסר אונים, אלא מתוך הבנה שיש הרבה מאוד שניתן לעשות.

ביטחון אישי ומשבר האקלים – הקשר שאנחנו מסרבים לראות

בסדרי העדיפויות של הציבור הישראלי, שאלת הביטחון האישי נמצאת במקום גבוה מאד. לכן קשה להבין כיצד קורה שיש התעלמות כמעט מוחלטת מההשלכות של משבר האקלים על הביטחון האישי. הבעיה אינה מחסור במידע. יש בישראל גופים ממשלתיים, אקדמיים וארגוני חברה אזרחית שעוסקים בכך. גם אמצעי התקשורת מדווחים על הנושא יותר מאשר בעבר. ובכל זאת, השפעת המידע על מקבלי ההחלטות ועל הציבור היא שולית ולא תואמת את גודל הסכנה.

כמה מאתנו, למשל, מודעים לסכנה הצפויה של גלי חום ממושכים שבהם הטמפרטורה מגיעה למה שמכונה 'טמפרטורת התרמומטר הרטוב' – שילוב קטלני של חום ולחות, שבו הגוף אינו מסוגל לווסת את הטמפרטורה על ידי אידוי זעה? דמיינו מה יקרה אם רשת החשמל תקרוס במהלך גל מתמשך כזה. הידעתם שיש רשויות מקומיות בארץ שמתכוננות לכך ומקימות רשת של מקלטי חום — מיפוי והכשרה של מבני ציבור מקוררים במרחקי הליכה, כגון ספריות ובתי ספר, שיוכלו לפעול גם בעת קריסת רשת החשמל באמצעות אנרגיה סולארית ואגירה? האם הרשות שלכם ערוכה לכך?

המלחמה האחרונה הוכיחה משהו חשוב: כאשר משרד האנרגיה השבית את הפקת הגז באסדות עם פרוץ הלחימה, כמעט מחצית מאספקת החשמל עברה לאנרגיה סולארית. טילים אינם יכולים להשבית מערכת אנרגיה מבוזרת. זוהי 'כיפת ברזל' אנרגטית. אילו ישראל הייתה עומדת ביעדי הסכם פריז, הסכם האקלים שאליו הצליחו להגיע כל מדינות העולם בדצמבר 2015, המצב הביטחוני של העורף היה טוב בהרבה. ביטחון קיומי וחוסן אקלימי אינם שתי אג'נדות נפרדות – זוהי אותה אג'נדה, הרואה בשלומם של האזרחים מטרת על. 

יתר על כן, ייחודו של משבר האקלים הוא שאינו מבחין בזהות, לאום וגבולות, זהו אויב משותף לכל תושבי האזור. בצורות, גלי חום קטלניים, ירידה ביבולים חקלאיים – פוגעים בירדן, במצרים, בפלסטינים ובישראלים, בלי להבחין ביניהם. הזיהום שחודר לאקוויפרים שמספקים מים גם לישראלים וגם לפלסטינים אינו עוצר בגבול הפוליטי, כך גם היתושים מפיצי המחלות שתפוצתם מתרחבת עקב העלייה בחום. אויב משותף יוצר תלות הדדית. היתרונות של ניהול משותף של משאבי מים, רשתות אנרגיה מקושרות ומערכות אזהרה מוקדמת, יכולים להוביל לפתרונות יצירתיים וכתוצאה מכך גם לגישות חדשות לפתרון הסכסוך.

mike erskine GKFsewk hz0 unsplash
צילום: Photo by Mike Erskine on Unsplash

מדוע הציבור לא מתעניין, ומי מרוויח מכך

אחת הסיבות המרכזיות שהציבור אינו מתעניין במשבר האקלים היא המסגור שלו כבעיה טכנית שמיחזור, פיתוחים טכנולוגיים וכוחות השוק מסוגלים לפתור. ובעיות טכניות הרי שייכות למדענים, מומחים ויזמים, לא לציבור הרחב. זה המסגור שתאגידי האנרגיה משקיעים הון עתק כדי לשווק, והם עושים זאת בהצלחה אדירה.

האופן שבו אנחנו מגדירים את הבעיה תוחם את סוג הפתרונות שאנו מחפשים. אם הבעיה היא טכנית, הפתרונות הם אכן פאנלים סולאריים ומכוניות חשמליות. אבל אם הבעיה היא תרבותית, הפתרונות צריכים להתחיל במקומות אחרים לגמרי. 

ההיבריס האנושי: העולם נתפס כאוסף משאבים לשירותנו הבלעדי, כמחסן חלפים ענק – ולא כמערכת חיה ומופלאה, שמקיימת אותנו ושאנחנו תלויים בה באופן מלא

שלושה נתקים ביסוד המשבר

אני רוצה לטעון שהגורם המרכזי למשבר האקלים הוא תרבותי, והוא נטוע בהיבריס של החברה האנושית: האמונה הרווחת שאנחנו, בני האדם, שולטים בטבע. ההתייחסות אל העולם כאל אוסף משאבים לשירותנו הבלעדי, כאל מחסן חלפים ענק – ולא מערכת חיה ומופלאה, שמקיימת אותנו ושאנחנו תלויים בה באופן מלא.

הביוספרה, אותה שכבת חיים דקה העוטפת את הפלנטה, היא הנותנת לנו חיים ומגינה עלינו בפני הקרינה והקור המקפיא של היקום; היא הבית שלנו והיא זו ששומרת עלינו, ולא אנחנו עליה. אלא שמאז המהפכה התעשייתית, בתקופת זמן שהיא לא יותר מהרף עין מבחינה אבולוציונית, התרבות שלנו הורסת באופן שיטתי חלקים גדולים מהביוספרה, אותה מערכת שנוצרה והשתכללה במשך מיליארדי שנים. 

לבעלי הכוח, המנהיגים את העולם, יש היומרה לטעון שניתן לבנות מערכת מלאכותית שתחליף את הטבע. דומה הדבר לילד קטן שמציע לבצע ניתוח מוח. הרי למרות ההתקדמות העצומה במחקר, רוב פלאיו של הטבע הם עדיין בגדר חידה. גם אם נקבץ את טובי המוחות והיוצרים בעולם, האם יצליחו לברוא ולתזמר אביב פורח על המאדים? ולמרות זאת, זהו הסיפור הדומיננטי שרבים מאמינים בו. כל עוד נמשיך לחפש את הפתרונות בתוך הסיפור שלפיו אנחנו יכולים להנדס את הטבע לצרכינו, הבעיות רק ילכו ויחמירו. 

התרבות שבה אנו חיים מובילה לשלושה נתקים השלובים זה בזה: 

הנתק מהטבע. המילה 'סביבה' משמעותה בשפות רבות –  משהו שסובב אותנו, כלומר נמצא מחוצה לנו. השפה, וכן היכולת לייצר סביבות מלאכותיות – משכיחים מאתנו את העובדה הבסיסית, שאנחנו עצמנו טבע. אנחנו חלק ממארג החיים; אין לנו קיום בלעדיו. המערכות האקולוגיות מייצרות מדי יום את התנאים ההכרחיים לחיינו: החמצן שאנחנו נושמים, המים שאנו שותים, האדמה הפורייה שמגדלת את מזוננו. הפלנטה שלנו כולה היא מערכת חיה, שאנחנו מבקשים לנצל בעודנו כורתים את הענף שעליו ובתוכו אנחנו חיים.

הנתק מהזולת. החברה המערבית סוגדת לאינדיבידואל שאינו תלוי באף אחד. אך כולנו נולדנו מבטן אמנו, וממשיכים להיות מחוברים לבני האדם שסביבנו באינספור חוטים גלויים ושקופים. והפרדוקס: ככל שחברה הופכת תעשייתית וגלובלית יותר, כך התלות ההדדית גוברת, אך אנחנו פחות ופחות מכירים בתלות הזו.

הנתק מעצמנו. תרבות הצריכה והמסכים מציעים לנו בכל רגע נתון אפשרות לברוח מהחוויה הפנימית. הגלילה האינסופית מסיחה את הדעת וממסכת את הפחד מהעתיד, העצב על מה שאובד, הכעס על עוולות. אך הרגשות האלה אינם החולשה שלנו – אלו המצפנים שלנו. פחד שמקשיבים לו הופך לדחיפות. כעס שמכוונים אותו נכון הופך לפעולה לתיקון. עצב שמשתפים בו מוצא נחמה, ובדידות שלא בורחים ממנה מחברת לקהילה שמגלה שיש לה כוח לפעול ביחד.

שלושת הנתקים האלה שלובים ומזינים זה את זה וביחד אחראים לדיסוננס, שמאפשר לנו לדעת ולא לדעת בו זמנית.

antoine giret 7 TSzqJms4w unsplash
צילום: Photo by Antoine GIRET on Unsplash

הפתרון – לאפשר לטבע להשתקם

הדבר היעיל ביותר שניתן לעשות כדי לעצור את התחממות כדור הארץ הוא לאפשר לטבע להשתקם ולהתחדש. משבר האקלים ומשבר הכחדת המינים אינם שני משברים נפרדים. למעלה ממיליון מינים נמצאים בסכנת הכחדה. בחמישים השנים האחרונות, הפעילות של בני אדם הכחידה כשני שלישים מחיות הבר. יערות הגשם ממשיכים להיברא בקצב מסחרר. עד היום הטבע מיתן את רוב ההשפעות של שריפת הדלקים. כמחצית מגזי החממה נוטרלו על ידי הצמחים ביבשה ובים, ומרבית החום נספג באוקיינוסים. הכחדת המינים, בירוא היערות וזיהום האוקיינוסים פוגעים ביכולת של הטבע לווסת את האקלים. ההתנהלות שלנו בטבע דומה למי שמפרק ברגים במערכת ההידראולית של מטוס, תוך כדי טיסה.

וכאן אפשר ללמוד מהמסורת היהודית. מושג השמיטה, השנה השביעית שבה האדמה נחה, החובות נמחלים, הפירות הופכים הפקר לכל, רעיון מופלא זה יכול לשמש לנו כמצפן. לא כנוסטלגיה דתית, אלא כעקרון מנחה: יש גבול לניצול, הטבע זקוק לזמן התאוששות, ויש לו כושר התחדשות מדהים. הכלכלנית קייט רייוורת' פיתחה את כלכלת הדונאט. בספרה כלכלת הדונאט (רייוורת', 2023) הציעה מודל שמגדיר תקרה של שימוש במשאבים על פי מגבלות מערכת כדור הארץ, ורצפה של צרכים בסיסיים לכולם. בין שני אלה יש מרחב שבו כלכלה יכולה לפרוח. לא צמיחה אינסופית בעולם סופי, אלא שגשוג של כל בני האדם בתוך גבולות. השמיטה ביקשה לעשות בדיוק זאת, אלפי שנים לפני שהיה לכך שם אקדמי.

צדק חברתי ומשבר האקלים – שני צדדים של אותו מטבע

אנחנו הדור המשכיל והעשיר ביותר בהיסטוריה, אך היכולות הטכנולוגיות, שמעניקות כוח חסר תקדים לבעליהן, התפתחו בקצב מהיר בהרבה מההתפתחות של תרבות פוליטית-חברתית המסוגלת לווסת אותן ולכוון אותן לשגשוג החברה האנושית כולה. האינטרסים של קבוצה קטנטנה של אנשים פוגעים ביכולתנו להתמודד עם משבר האקלים.

המאיון העליון של האוכלוסייה העולמית אחראי לכ-17% מפליטות גזי החממה. העשירון העליון, לכ-50%. המחצית הענייה של כדור הארץ, לכ-12% בלבד. לא ניתן להגיע להסדרים בינלאומיים אמיתיים מבלי להכיר בכך שהאטמוספרה היא נחלת הכלל, ומי שניצל אותה הרבה מעבר לחלקו ההוגן חייב להכיר בכך, ולהסכים לפצות את הנפגעים. המדינות הפגיעות ביותר למשבר האקלים, הן אלו שכמעט ולא תרמו ליצירתו. 

אין זה מובן מאליו שיחיו בינינו מיליארדרים, שלא לדבר על טריליארדרים. הון כזה לובש צורה של כוח פוליטי, שקובע את גורל האנושות. זו אינה 'דרכו של עולם',  זו בחירה שאפשר לשנות, אם רק נדע לחבר את הכוחות שלנו כפרטים לפעולה משותפת. 

מה יכולה קהילה מקומית לעשות

כאן אני רוצה לאתגר אמונה נוספת: האמונה שהפתרון חייב לבוא מלמעלה. להיפך, נראה שללא לחץ פוליטי מלמטה, לעולם לא יגיע השינוי הנדרש. פעילות ברמת הקהילה מעלה את איכות החיים המקומית ומדגימה למקבלי החלטות שהשינוי אפשרי. גינה קהילתית שמחזירה מגוון ביולוגי לשכונה; גג סולארי משותף שמקטין חשבונות חשמל ומחזק קשרי שכנות; ספרייה שהופכת למקלט חום: אלה אינם פתרונות קטנים, אלו הם ניצנים של שינוי.

השינוי הראשון הנדרש הוא האטת קצב החיים, דבר שיכול לאפשר לטבע להשתקם ולקהילות להיבנות ולהתחדש. האטת הקצב תועיל לא רק למשבר האקלים אלא גם תעזור להשתחרר מחלק מהלחצים, ומהמסכים, ולהיחלץ מתרבות הצריכה.

השינוי הראשון הנדרש הוא האטת קצב החיים, דבר שיכול לאפשר לטבע להשתקם ולקהילות להיבנות ולהתחדש. האטת הקצב תועיל לא רק למשבר האקלים אלא גם תעזור להשתחרר מחלק מהלחצים, ומהמסכים, ולהיחלץ מתרבות הצריכה.

השינוי יקרה רק אם נהיה מוכנים להכיר במשבר, להבין שאין מומחים שיפתרו אותו, להרשות לעצמנו לכאוב את מה שכבר איבדנו. האם אנחנו מוכנים לשאת את הידיעה הזו? לא לנרמל אותה, לא לתרגם אותה מיד לתכנית פעולה, אלא לשבת איתה, להרשות לה לגעת בנו, לכאוב ביחד את מה שכבר אבד ולהביט באחריות על כל מה שעוד בסכנה.

Lia Ettinger
ליה אטינגר

ממשבר לסיפור אחר

ניתן לשאוב כוחות ואמונה מהיסטוריה של שינויים חברתיים. העבדות נחשבה לבסיס כלכלי הכרחי, עד שקבוצה קטנה של חלוצים בבריטניה התניעה תנועה ששינתה את העולם. כפי שאמרה האנתרופולוגית האמריקאית מרגרט מיד: "לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים מודאגים ואכפתיים יכולה לשנות את העולם, זה הדבר היחיד שאי פעם הביא לשינוי."

השאלה האמיתית שמונחת לפתחנו איננה 'מה הפתרון הטכנולוגי הבא',  אלא באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות. אם לא נצליח לעצור את משבר האקלים, צפויות עוד בימינו, וביתר שאת בימי ילדינו, קטסטרופות אקלימיות, שריפות ענק, שיטפונות ענק. אירועים של פעם במאה שנה שיתרחשו לעיתים קרובות, ויגבו חיים ויביאו עמם סבל וכאב.

גם אם ניתן היה למצוא תחליפים לטבע, האם אנחנו מעדיפים לחיות בעולם המהונדס והממושטר לפי החזון של אילון מאסק, או בעולם של טבע שופע וקהילות משגשגות, עם טכנולוגיה המותאמת לקנה-מידה אנושי?

התשובה לשאלה הזו אינה פילוסופית, היא מעשית לחלוטין. כי כל בחירה שאנחנו עושים היום, בכל קנה מידה שהוא, היא בחירה רבת משמעות. להתחבר מחדש שוב אל עצמנו, אל האחר, האחרים, האחרות וכמובן אל הטבע המחייה אותנו: להאט, לגדל, לתקן, לשבת עם הכאב ולא לברוח ממנו, אלה אינם מעשים שוליים אלא ניצנים של סיפור חיים חדש. 

יש כבר אלפי ניצנים כאלו בעולם, קהילות אנרגיה מקומיות,  ערים שמחזירות נהרות לחיים ברחובותיהן. חקלאות רגנרטיבית, בתי ספר פורצי דרך, קהילות של סולדיריות ועוד. הם אינם מוכרים כי אינם עושים רעש, אך הם קיימים ומתרבים. כפי שכתב ההוגה הבריטי ג'רמי לנט: "הסיפור החדש-ישן כבר מספר את עצמו — אנחנו רק צריכים ללמוד להקשיב לו."

אנחנו לא צופים מהצד. אנחנו חלק מהסיפור שמנסה להיוולד. וכל אחת ואחד מאתנו, בקהילתו, בעבודתו, בבחירותיו היומיומיות, יכול להיות חלק ממנו.

קראו תכנים נוספים בנושא:

מחשבות שמלוות אותנו בדרך. מסות, טורי דעה וכתיבה הגותית על חינוך, חברה ותרבות. כאן מתנסחות העמדות, נשאלות השאלות ונבחנות אפשרויות חדשות לפעולה.

ליה אטינגר

ד"ר ליה אטינגר היא חברת סגל בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית. עד לאחרונה הייתה המנהלת האקדמית במרכז השל לקיימות. פעילה בנושאי אקלים וקיימות ועוסקת בהנגשת הידע בנושא ובחיבורים בין מדע, חברה, כלכלה ותרבות. בוגרת בית הספר למנהיגות חינוכית, מחזור ג'

30.07.26

מחשבות שמלוות אותנו בדרך. מסות, טורי דעה וכתיבה הגותית על חינוך, חברה ותרבות. כאן מתנסחות העמדות, נשאלות השאלות ונבחנות אפשרויות חדשות לפעולה.

משבר האקלים כמשבר האדם