על מאבק חברתי ואחריות אינטלקטואלית

גדי אלגזי

פרופ' גדי אלגזי הוא היסטוריון ופעיל חברתי; הוא עוסק בהיסטוריה חברתית של אירופה המערבית במאות ה-15 וה-16, בהיסטוריה של המדע, משפחה ומגדר, ובהיסטוריה של ישראל בשנות ה-50' וה-60'. מכהן כראש מרכז מינרווה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב וחבר במערכות כתבי-העת Past and Present, וזמנים.

גדי אלגזי היה המנחה שלי לדוקטורט. הרקע השונה של כל אחד מאיתנו העשיר את הדיון שלנו בקורפוס הסרטים שאותו חקרתי. אני בת למשפחה שהיגרה לישראל בעליות ההמוניות ב-48'; אביו הגיע לכאן עם משפחתו כשהיה בן 15. הוריי ליכודניקים ותיקים; הוריו פעלו בשמאל הרדיקלי. כבר בטיוטה הראשונה דאג גדי בנדיבות לנקות ממני את כל התיאוריות וה-"Name-dropping" האופנתיים שבאמצעותם ניסיתי להדר את עבודת המחקר שלי. תחת זאת, הוא ביקש שאתבונן במציאות, אבחן את ההתנסויות של כל במאית שחקרתי, ואתן בה סימנים.

מעטים האנשים באקדמיה שאוחזים בתשתית התיאורטית וברוחב יריעה כמו אלגזי. הידע הפנומנלי שלו והרגישות החברתית מאפשרים לו לראות נכוחה את חוליי האקדמיה, ולהוות בה עמוד תווך בו זמנית. הוא משמיע קול שהוא לכל הפחות קונטרוברסלי במציאות הישראלית, אבל תמיד נכון להקשיב לעמדות אחרות, ומזמין דיון עם ברי הפלוגתא שלו.

כותרות רבות ניתן להעניק לשיחה שקיימתי איתו, קצת אחרי שהגשתי את הדוקטורט: "מדריך לחוקרת המתחילה", "חשבון נפש רטרוספקטיבי", "מניפסט חברתי של איש שמאל", וכולן שרירות וקיימות.

"במשפחה שלי לימודים נחשבו לפריבילגיה חברתית," מספר גדי. הוא ניסה בהתחלה ללמוד משפטים "כי זה מה שצריך" ואת הלימודים מימן מעבודה כסדר דפוס. "זאת הייתה עבודה מצוינת, לפעמים 25, לפעמים 40 שעות בשבוע, ואפשר היה גם לעבוד באמצע הלילה. אחרי חצי שנה הבנתי שמה שמעניין אותי קשור לפעמים למשפטים, אבל שאני לא אהיה עורך דין. היה מי שאמר לי אז "זה לא בשבילך," וצדק… וכיוון שכבר עבדתי וידעתי שאני מתפרנס בעצמי ולא צריך לבקש מההורים כסף שלא היה, אמרתי לעצמי שאני יכול לעשות את מה שאני רוצה באמת. כך התחלתי ללמוד ספרות ערבית בתל אביב, ואז צירפתי גם היסטוריה."

כבר כסטודנט אלגזי היה פעיל בקבוצה שנקראה קמפו"ס, קבוצה למעורבות פוליטית סטודנטיאלית באוניברסיטה שקמה בשנות ה-70'. "הניצחון של רשימת השמאל היהודית-ערבית י"ש באוניברסיטת חיפה בתחילת שנות ה-70' הטריף את הארץ. אחרי זה קמו קבוצות קמפו"ס נוספות באוניברסיטאות, כולן התארגנויות יהודיות-ערביות משותפות. כמה מהמנהיגים הפוליטיים של הפלסטינים כיום צמחו מתוך הקבוצות האלה. אבל בתקופה שבה נכנסתי גם אני לפעילות האוניברסיטאות אסרו על פעילות פוליטית בקמפוס".

כמו היום.

"לא, הרבה יותר. ידעתי על סטודנטים מתל אביב ומירושלים שקיבלו מכות, וידענו שחלק מאנשי הביטחון באוניברסיטה הולכים בעקבותינו, במיוחד כשראו בנות יהודיות עם סטודנטים ערבים יושבים יחד בקפיטריה. הם הטרידו כדי לשמור על הגבולות. מרכיב אחד בפעילות שלנו היה מאבק לזכויות חברתיות בקמפוס. נאבקנו, למשל, למען קריטריונים חברתיים לקבלה למעונות ולשמירת מקומות במעונות לסטודנטים ערבים. בלי זה, איך הם יוכלו לשכור דירה בתל אביב? המרכיב השני היה פעילות נגד הכיבוש, למשל עם השמאל באוניברסיטת ביר זית. מתוך קמפו"ס יצא ב-1982 גרעין המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה.

בתוך קמפו"ס התפתחו גם דיונים פוליטיים יותר עמוקים, שהיו מאוד חשובים עבורי. ממש אחרי שנכנסתי לאוניברסיטה יצא הספר של שלמה סבירסקי, לא נחשלים אלא מנוחשלים. כסטודנט, הספר היה לי יקר מדי, אז הייתי הולך לחנות 'פרוזה' בדיזנגוף וקורא אותו בחלקים. תפסו אותי פעם כותב לעצמי הערות במחברת ואמרו לי: 'הגזמת'. כאילו, זה בסדר לשבת, אבל לרשום רשימות אתה לא יכול. התחיל אז דיון בתוך קמפו"ס על מזרחיות. בסמינר רעיוני שארגנו לעצמנו בעכו ניסיתי לחבר את החוטים בין ההיסטוריה הפלסטינית וההיסטוריה המזרחית, בין קולוניאליזם, התיישבות, נישול, כדי לשאול מה המקום של המזרחים בתוך הדבר הזה. אבל צריך לזכור, שכמו בכל הקבוצות הפוליטיות האלה, מי שעשו את העבודה היו, כרגיל, הפעילות. זה קונטקסט שהוא מצד אחד מלהיב ויש בו הרבה דיון ופעולה והקרבה עצמית, אבל היו בו גם כל הצורות של התבריינות וסקסיזם של צעירים בשנות העשרים לחייהם בישראל של שנות ה-80'".

כשקיבלתי מלגה לדוקטורט בגרמניה, לראשונה בחיי הבוגרים לא הייתי צריך לעבוד. היה לי זמן לקרוא ספרים כל היום. בספרייה המרכזית הירשו לקחת אפילו כרכים של כתבי עת הביתה, אז הייתי מגיע עם סלים לאסוף כרכים של כתבי עת ובולע אותם בסוף השבוע.

Gadi 07 2026 A
גדי אלגזי

היה לי קצת מזל. הייתי קשור לאוניברסיטה אבל התגלגלתי למכון מקס-פלנק למחקר היסטורי, ושם היו כמה אנשים באמת מקוריים. היה לי חופש גמור, זה היה נפלא. מצד שני, זה לא היה graduate school עם הנחיה ומטלות ושלבים ברורים. זה היה בסגנון הישן: יש לך חופש, לך תחפש בעצמך. כך יצא שכתבתי עבודת דוקטורט על ההיסטוריה של ימי-הביניים, עבודה שכל מנחה סביר היה מזהיר אותי לא לכתוב. היא עסקה באלימות וביחסים שבין איכרים לאדונים. זה הוביל אותי לגלות שההיסטוריון החברתי הנערץ, שהמורים שלי באוניברסיטת גטינגן ציטטו, לא היה רק נאצי, אלא שהשקפת העולם הנאצית עיצבה באופן עמוק את המחקר שלו. לא מומלץ לאדם בדוקטורט להתחיל להוציא שדים מרבצם ולפרק מהיסוד את הטיעון המרכזי של ספר קלאסי. אילו הייתי גדל בתוך המערכת האקדמית הגרמנית, לא הייתי מעלה על דעתי לעשות דבר כזה; הייתי מפנים את יחסי הסמכות. בכלל לא הבנתי איזה רגשות עמוקים ויחסים ארוכים של הערצה ופטרונז' נמצאים מאחורי הספר הזה. או שאולי קצת הבנתי אבל היה לי חשק…".

בראייה הרומנטית שלי אקדמיה זה לחרב עולמות, לערער על מבנים ואז לבנות אחרים מחדש.

"המחקר הוא תערובת מורכבת של סמכות וביקורת. שני הדברים חייבים להתקיים כי יש במחקר תערובת ייחודית של תחרות ושיתוף פעולה. במקצוע הזה אתה יכול להיות תלוי לגמרי באנשים שבסתר ליבם אולי מתעבים אותך ומקנאים בך, אבל יחד אתם מייצרים משהו חדש. דרך העימותים והתחרות, המשולבים בהסתמכות הדדית, יוצא משהו שהוא מעבר למה שכל אחד בפני עצמו היה יכול ורוצה. זה לא האידאל הרומנטי של הגיבור שמנפץ עולמות. זו תערובת של ביקורת עצמית וביקורת הדדית, של צבירה מתמדת של ידע, תוך כדי שחלקים ממנו נשמטים ומתערערים. קרה שהדוקטורט שלי נמצא בקוטב הכי ביקורתי או מערער של התהליך, ולא כך מקובל לכתוב כשמתחילים".

אז איך בכל זאת הצלחת להשתלב באקדמיה?

"אני עדיין אחד התוצרים האחרונים של שלב קודם בהתפתחות של האוניברסיטאות בארץ. בשנות ה-60' וה-70' היו 'שולחים' אנשים לחו"ל ומחכים להם שיחזרו, ולמזלי חיכו לי. חזרנו עם תינוק לדירה הקטנה של אימא שלי. הזזנו קצת את הרהיטים כדי לבנות את המאורה שלנו. המשכורת שלי כמורה מתחיל היתה קטנה".

ומה פגשת עם חזרתך לישראל?

"זה היה זמן מוזר. מצד אחד, אוסלו ו'תהליך השלום'. אני חשבתי שהוא לא מוביל לשום מקום, לא מוביל לסיום הכיבוש. מצד שני, זה איפשר לקולות חדשים להישמע. מכיוון שיש לכאורה תהליך שלום, אפשר לחשוב גם על נושאים חברתיים. התקופה הזו איפשרה לאינטלקטואלים מזרחים להתחיל את הפרויקט הפוליטי של הקשת הדמוקרטית המזרחית', וזה היה מאוד חשוב; אפשר היה להתחיל דיון במגדר באוניברסיטאות. זו התחושה המתעתעת שאפשרויות נפתחות.

למה אתה קורא לזה תחושה מתעתעת?

"כי דפוסים של שליטה עקיפה ושל ניצול עיצבו אז, ועדיין מעצבים, את החיים שלנו כאן כחברת מתיישבים. אנחנו מעורבים, נרצה או לא נרצה, בתהליך ארוך של קולוניזציה. זה לא עניין של כוונות רעות; זה מבני: יש פה מנושלים ואנחנו חלק מחברת המתיישבים, ולא הפסקנו להתיישב עד היום. אנחנו משולבים בתהליך קולוניאלי – תהליך אדיר של אלימות שקופה שמוביל לצורות בלתי נתפסות של אלימות גלויה. קולוניאליזם הוא לא כיבוש. קולוניאליזם הוא תהליך חברתי שבו קבוצות חברתיות משעבדות חברה אחרת, משתלטות על משאבים ומשנות את תנאי החיים של הנשלטים. הקולוניאליזם לא נגמר ואנחנו עדיין תקועים שם.

בהקשר המזרחי זה אומר שלושה דברים בסיסיים. אחד, שכל עוד העימות הזה נמשך, אין סיכוי שהתרבות הערבית תקבל הכרה מלאה. אין סיכוי. התרבות של המנושלים והמדוכאים היא התרבות של האויב, ולנו כמזרחים זה פשוט לא יעזור. זה אומר שאפילו אחרי שאנשים ימחקו את כל סימני הערביות, ההיגיון של המאבק הזה הוא שהסימן הדק ביותר מספיק כדי לסמן ולדרג אותם.

כל עוד העימות הזה נמשך, אין סיכוי שהתרבות הערבית תקבל הכרה מלאה. אין סיכוי. התרבות של המנושלים והמדוכאים היא התרבות של האויב, ולנו כמזרחים זה פשוט לא יעזור.

שנית, בכל סכסוך כזה צריך מתווכים, אנשים שיאיישו את המחסומים, אנשים שיתווכו בין השליטים לנשלטים, אנשים ש'מבינים את המנטליות'. וזה התפקיד שנועד בראש ובראשונה למופלים בתוך החברה השלטת, אנשים שתרבותם מזוהה, ירצו או לא ירצו, עם התרבות של האויב. אני יכול לבכות כשאני רואה חיילים אתיופים במחסומים. אנשים לא נולדו להיות חלק מחומה אנושית. זה כמובן לא אומר שאין מוביליות, ואין למזרחים אפשרות להשתלב; אבל זה בתנאי, וזה המרכיב השלישי, שישתלבו בתהליך הגדול של קולוניזציה וביסוס עליונות יהודית. וזה בדיוק התהליך שעושה דה-לגיטימציה לתרבות שלהם ומרסק את השייכות שלהם ומחייב להתבדל מאחרים – מהשכונה שבה גדלנו, מהאחים והאחיות העניים שלנו שלא היו 'מספיק מוצלחים', להתבדל מכל השפות היהודיות של ההורים שלנו ולהיצמד ללובן המדומיין.

שנות ה-90' היו שנות האשליה הגדולה לא רק כי כאילו עשו שלום עם הפלסטינים אבל המשיכו להחזיק בשליטה, אלא כי אלה היו שנות המודרניזציה של הקפיטליזם הקולוניאלי בישראל. אבל ליברליזציה אינה שוויון ושינוי חברתי: אלו היו שנות ההפרטה וחיסול שרידי מדינת הרווחה. וזה היה התסכול שלי בשנים ההן מנקודת מבט שמאלית: זה נחמד שעכשיו יישמעו יותר קולות – אבל מי בכלל יכול להשמיע קול? קולות זה גם השאלה כמה ילדים ילמדו בכיתה, ומה יהיה שכר המורות, ומה הזכויות החברתיות שלהם. את הדיון על שוויון אי אפשר להתחיל מה'קומה העליונה' של מערכת החינוך, מהאוניברסיטה."

לא מעט מהחוקרים הפלסטינים והמזרחים שצמחו באותן עשורים עברו לחו"ל ולא בטוח שהצליחו להעמיד כאן דור המשך, הפעפוע הזה היה למעשה מעין כוכב שנצנץ לרגע?

"אני לא יודע אפילו כמה מהרעיונות היותר מאתגרים חלחלו או פעפעו. הרבה מהדברים החשובים שנאמרו אז מעולם לא הפכו לחלק מהדיון הציבורי. חוץ מהמילה 'הסללה' שקנתה אחיזה בשפה – כמה אנשים מכירים את העבודה העצומה שעשו ברברה סבירסקי, שלמה סבירסקי ומרכז אדווה ב-30 השנים האחרונות?"

נכון, אבל בכל זאת נכנסו כמה מושגים: יהודי-ערבי, הדרה, ישראל השנייה…

"הם חשובים, ובכל זאת: 'הדרה' זה לא מספיק – מה עם ניצול ודיכוי? 'ישראל השנייה' זה ביטוי שהופיע כבר בתחילת שנות ה-50'. אבל מי שאימץ את הביטוי בשנות ה-70' עשה זאת לא כדי להתחנף למשטר אלא כדי לקדם מאבק חברתי לשוויון. המאבקים האלה חשובים ועוד לא התחלנו באמת ללמוד אותם כמו שצריך ולהסתכל על האנשים שהובילו אותם – לא במובן של role models, כמו שמלמדים הליברלים (כן, ממש יעזור לילד בשכונה שיהיה לו role model בלתי נגיש חברתית…), אלא ללמוד את המורכבות של המאבקים האלה. ללמוד לא רק את הסיסמאות שהם טבעו, אלא את מה שהצליחו הפעילים לעשות ומה שלא הצליחו לעשות.

דיון מזרחי שמסתכם בדיון על זכויות תרבותיות והדרה הוא חשוב, אבל חסר. תחשבי על מורדי ואדי סאליב: הם ישר מעלים דרישות חברתיות. הם דורשים את ביטול הממשל הצבאי, ודורשים חינוך, ודורשים דיור. הם כתבו מצע סוציאל דמוקרטי, שמפלגות הציונות הכאילו סוציאליסטית יכלו לקנא בו. תחשבי על המהירות שבה 'הפנתרים' דורשים זכויות חברתיות מלאות ומתחילים להשתתף בהפגנות אחד במאי ועושים את המבצע של חלוקת בקבוקי החלב: זה קורה אצלם תוך חודשים…".

נשמע כמו רגישות חברתית שהיתרגמה למחויבות חברתית.

"זה תהליך רדיקליזציה, לא 'הקצנה': זה לא 'אני אאתגר אתכם בסיסמה עוד יותר מעצבנת וקיצונית כדי לזעזע אתכם'. 'לזעזע את הבורגנים' זה משחק ישן. בתהליך רדיקליזציה מתרחש משהו אחר – ניסיון להבין לעומק מה זה שינוי חברתי, לרדת לשורשי הדבר.

זה תהליך שבו אתה שואל שאלה, ואז שואל עוד שאלה. זה ממש דומה לתהליך של מחקר, אבל אנשים יכולים להתנסות בזה בלי ללכת לאוניברסיטה. הם מתנסים בתהליך הזה כשהם חיים את החיים, כשהם מתווכחים אחד עם השני. וכשאת מעורבת בתוך דבר כזה, את אומרת, 'ואו, אני מבינה את העולם אחרת'. זה מה שאני מנסה להגיד: מחוץ לאקדמיה יש עוד מקומות שאנשים לומדים בהם על העולם ומבינים אותו בדרכים לא פחות מעניינות. יש דברים שלמדתי רק שם".

ישראלה שאער מעודד
ישראלה שאער מעודד

ומהמחקר ההיסטורי שלך על המעברות למדת דברים?

"במחקר על המעברות אני מתרגש למשל כשאני מוצא תיעוד להפגנה שמובילים פעילים פוליטיים ויש בה רבנים. אלה הרבנים שבאו עם האנשים לארץ – לא אלה שכבר הוכפפו לרבנות ולמשרד הדתות. אנשים באו עם ספרי תורה ועשו 'שביתת שבת' עם פנסי נפט סביב בניין המועצה המקומית. המאבק החברתי של הרבנים האלה היה חלק מהשליחות שלהם בתוך הקהילה. מי אמר שצריך לנתק את הרבנים מהפוליטיקה? צריך לאפשר לרבנים להתנתק מהמדינה ולהתחבר לפוליטיקה עממית. שיהיו מעורבים, שהמחויבות החברתית שלהם תהיה למאבק בניצול ואפליה ונגד המצוקה".

אני מרגישה שסטודנטים היום לא משלמים מחיר, לא מסתכנים. פעילות פוליטית בקמפוס זה חשוב, אבל תנועת סחף אינטלקטואלית שמונעת על ידי למידה משותפת, קריאה לשם קריאה, פענוח משותף, לא ממש מתקיימת באקדמיה.

"פגשתי לאורך השנים כל מיני קבוצות של סטודנטים שעשו את זה ואני בטוח שזה נעשה גם עכשיו. בין היתר מנסים לעשות את זה ב'קולקטיב המזרחי אזרחי', וזה ממש חשוב. מה עשו בתנועה הפמיניסטית של שנות ה-60'? נשים ישבו יחד במה שנקרא אז 'קבוצות להעלאת התודעה', ושיתפו מניסיונן. כשההתנסות עולה מכמה כיוונים, פתאום אפשר להכליל. פתאום זה לא רק אני, זה גם אנחנו; ומולי נמצא לא רק 'ההוא', אלא המשטר, המבנה החברתי. זה תהליך של שינוי תודעה – הלב של הפוליטיקה שאני קרוב אליה.

לכן, כשאומרים 'האישי הוא הפוליטי' זו לא רק קלישאה. בתוך המילה הזו – 'הוא' – מתחיל תהליך אדיר של השתנות. זו סיסמה שמסמנת תהליך: האישי יכול להיות פוליטי. אנחנו יכולות להפוך אותו לפוליטי, וזה מה שקרה למשל בקבוצות כאלה. התנסות אישית אינדיבידואלית קיבלה משמעות פוליטית רחבה מבלי למחוק את ההתנסות האישית, בניגוד לכל מיני מסורות בשמאל שמחקו את האישי. זה קרה לנו כשישבנו בסמינר ההוא בעכו. החברים הערבים אמרו, 'סליחה, אנחנו פלסטינים'. ויצאנו מהסמינר הזה כשאנחנו גם מזרחים ואשכנזים, יצאנו עם היסטוריה יותר מורכבת, יצאנו קצת יותר מודעים גם ליחסי הכוחות בתוכנו. פתאום עלו שאלות על ההורים שלנו והנכסים שלנו והעבר החברתי שלנו. חלק בהתנסות החברתית שלנו שפתאום נעשה רלוונטי."

מאוד חשוב במאבק חברתי להשיג הישגים קונקרטיים. אבל תוצאה של מאבק היא לא רק הישגים או כישלונות אלא התעוררות תודעתית. זה מאפשר לחשוב על עצמנו, ועל העולם, אחרת; להפסיק להאשים את עצמנו בתנאים שאנחנו חיים בתוכם. לראות מי עומד מולנו, אבל גם מי עומד לצדנו. גם מי שאמרו לנו שהוא האויב שלנו. 'דע מי אתה ולאן אתה הולך', ממש ככה. וזה תהליך שיש בו צמיחה.

התוצאה של מאבק חברתי היא לא רק הישגים או כישלונות אלא התעוררות תודעתית. זה מאפשר לחשוב על עצמנו ועל העולם אחרת, להפסיק להאשים את עצמנו בתנאים שאנחנו חיים בתוכם. לראות מי עומד מולנו, אבל גם מי עומד לצדנו.

כשנכנסתי לאוניברסיטה, המילה 'שכונה' לא הייתה מילת גנאי. היום גם פעילים ופעילות צעירים ממני, מזרחים, משתמשים ב'שכונה' כביטוי שלילי שמסמל חוסר ארגון, בלגן. זה צובט לי את הלב כי השכונה זה המקום שהגעתי ממנו. קודם כל שכונת התקווה, אחר כך שכונה קטנה ברמת-גן. זו הסביבה, זה הרחוב שהיה מגרש המשחקים היחיד שלנו, אלה החצרות ועצי הפרי. אלה הילדים שנקראו הפושעים שגרו בקצה הרחוב, שהיו מקבלים מכות מאבא שלהם ואף אחד לא רצה להתקרב אליהם והבנים מתישהו חזרו בתשובה. אלה מסלולים חברתיים שאפשר למצוא אותם בכל מקום בישראל".

אם אנחנו עדיין מצויים בתוך המבנה הקולוניאלי איך יכול להתקיים בתוך האקדמיה שיח ביקורתי? נדמה שגם השיח על מזרחיות ואתניות שהתחיל בה נעצר, נמוג. אולי זה טבעה של האקדמיה והיא מיועדת רק ל'בני טובים'?

"ההכללה נכונה: האוניברסיטה נבנתה עבור בני-טובים שיתפסו משרות טובות. אבל גם כהיסטוריון וגם כפעיל לא הייתי אומר שזה ה'טבע' של המוסדות ומוותר מראש. ההיסטוריה בנויה מסתירות ומאבקים. היו נקודות משבר שבהן מוסדות אקדמיים נפתחו תחת לחץ, והיו זמנים שהם נסגרו מחדש – לא רק בישראל. יש כוחות חזקים של שעתוק חברתי, אבל יש קונסטלציות שבהן הצירוף של לחץ חיצוני ושינויים בתוך הקבוצות של המשכילים (יעני, האינטלקטואלים) פותחים אפשרויות חדשות. עד הפעם הבאה…".

אתה מדבר על זה כמעט בשוויון נפש. הצנזורה העצמית שמסגלים לעצמם המרצים והמרצות בימים האלה לא מעוררת בך חשש?

"כמובן. אבל לצנזורה יש עוד צורות. יש צנזורה מעצם העובדה שזה גם מקום עבודה, ומקום עבודה לא בהכרח דמוקרטי, למרות שיש בו מידה יוצאת דופן של ניהול עצמי. ובאמת ישנה גם צנזורה עצמית במובן של קונפורמיות: לא לעצבן יותר מדי, לא לבלוט יותר מדי. אבל צנזורה זו רק אחת הבעיות שלנו. באקדמיה יש צורות מיוחדות של ניצול; לא רק הטרדה מינית, ניצול של כוח. ויש שאלות קשות של נגישות להשכלה גבוהה. האוניברסיטאות עמדו תחת לחץ לפתוח את השערים, אבל במקום לפתוח את האוניברסיטאות כמו שצריך הקימו מכללות. מצד אחד הן פתחו אפשרויות להשכלה, ומצד אחר עשו זאת במסגרת מבנה היררכי. חבריי וחברותיי שמלמדים במכללות לא זוכים לחופש היחסי ולתנאי ההעסקה והמחקר שיש באוניברסיטאות. אז יש פה תהליך ארוך: אנשים מקעקעים את החומות ומבקשים לפתוח את הדלתות, ובמקביל יש כוחות חזקים של שעתוק ומידרוג.

גם להישג במאבק יכולות להיות תוצאות מורכבות וסותרות. למשל, השכר של המרצים. בשביתה הגדולה ב-1994 המרצים ניצחו והשכר עלה, אבל האוצר הצליח, בהסכמתם של המרצים, להפריד בין המרצים לבין "עוזרי הוראה" ו"מורים מן החוץ". אז מי ניצח? המשכורות שלנו, המועסקים באופן מוסדר, עלו אבל מאותו רגע אפשר לראות עלייה בהיקף הניצול של חוקרות וחוקרים חסרי קביעות באקדמיה, שרצים ממקום למקום, וככל שהם רצים יותר, הם גם מפרסמים פחות, וככל שהם מפרסמים פחות, הסיכויים שלהם לקבל משרה אמיתית קטנים.

קביעות זה הבסיס לחופש המחקר. ולנו יש קביעות. כיום, האוניברסיטה היא אחד המקומות האחרונים בעולם העבודה שבו יש לאנשים זכות שהפכה לפריבילגיה נדירה: קביעות. מה נעשה איתה? זאת השאלה. יש לי קביעות ואני אסתום את הפה? יש לי קביעות ולא אשתמש בה כדי לעשות על הבסיס הזה משהו משמעותי? מה כבר יכול לקרות?

אני חוקר את ההיסטוריה החברתית של המלומדים מאז המאה ה-15, אז אין לי הרבה ציפיות. עבור אנשים שהאקדמיה היא עולמם, הקידום מדרגה לדרגה חשוב באמת ויכול להשאיר בהם צלקות עמוקות. ואל תטעי, אני חלק מהמיקרוקוסמוס הזה. אבל אני גם קצת אורח, אולי מסתנן. באתי מהשכונה וחייתי גם בעולמות חברתיים אחרים, שבהם אנשים שילמו מחירים הרבה יותר גדולים על המעורבות שלהם. אנשים שמה שמונח עבורם על כף המאזניים זה אם תהיה או לא תהיה דירה מהדיור הציבורי, אם יהרסו את הבית או לא, אם יכניסו אותם לעוד מעצר מינהלי, אם יהיה חיבור למים.

אני גם קצת אורח, אולי מסתנן. באתי מהשכונה וחייתי גם בעולמות חברתיים אחרים שבהם אנשים שילמו מחירים הרבה יותר גדולים על המעורבות שלהם.

רוב העבודה הפוליטית שלי אחרי 2010 הייתה עם הבדואים בנגב, אבל לפעמים התגייסתי גם למאבק בכפר שלם נגד כרישי הנדל"ן ופינוי אנשים מבתיהם. הייתי עם אנשים בתבוסות, הייתי כשהרסו להם את הבית. והייתי לפעמים ברגעים של הישג: כשהצלחנו להגן על בית מפינוי; כשהצלחנו לעכב את הנדל"ניסטים בעשר שנים בערך. אבל אלה מאבקים ארוכים: אני עובר במקומות האלה היום ורואה אותם עשר או חמש-עשרה שנים אחר כך: את הבניין המפונפן שהקימו על הריסות הבית בפינת מח"ל-משה דיין בכפר שלם שניסינו להגן עליו בגופנו, או ההריסות של הבתים של החברים שלי באל-עראקיב, בנגב. אני ניצב מול התבוסה, והיא שלי ושל החברים והחברות שלי. כל זה רק אומר שחוץ מהקידום האקדמי, יש עוד דברים בעולם.

עכשיו, זה לא אומר שצריך לעשות פוליטיזציה לכל דבר באקדמיה. אני לא חושב שהתפקיד שלי זה להגיד לסטודנטים שלי מה לחשוב. אני לא מצפה מהסטודנטיות והסטודנטים שלי, שמשלמים שכר לימוד, לבוא כדי לשמוע את הדעות הפוליטיות שלי".

אז אתה לא מדבר איתם על התפיסות הפוליטיות שלך?

"הם כמובן יכולים לברר מה העמדות הפוליטיות שלי, וזו גם זכותם. הם אזרחים ואזרחיות, אנשים בוגרים. אבל בקורס שמוקדש לנושא כלשהו, אני לא חושב שמותר לי להשתמש לרעה בעובדה שיש לי זכות דיבור. דיון פוליטי שבו צד אחד יכול בסוף הוויכוח לתת ציונים לצד השני הוא לא דיון פוליטי הוגן. דיון פוליטי אמיתי לא אפשרי כשצד אחד כפוף לאחר, נניח בין מעביד לבין העובד שלו. בין מרצים לסטודנטים קיים אמנם סוג אחר של יחסי כוח, אבל זה עדיין כוח. ומי שמחזיק בעמדה של כוח וסמכות בתוך הקשר מסוים, צריך לקחת על זה אחריות ולדעת איזה מגבלות היא מטילה עליו. מקס ובר לועג ל'נביאים עם קתדרה', שמתנבאים מתוכה; זה לא התפקיד שלי. התפקיד הוא לתת לסטודנטיות וסטודנטים כלים כדי לחשוב על העולם – לחשוב מולי, לחשוב נגדי".

לקראת סיום, רציתי לשאול על ההורים שלך. שניהם היו פעילים פוליטיים; מה קיבלת מהם?

מסלולי החיים של הוריי שונים מאוד זה מזה. אבא שלי הגיע לארץ בגיל 15 וכבר סיים בית ספר עממי באלכסנדריה. הוא נאלץ ללכת לעבודה ולזנוח את כל החלומות. עבד במפעל, במחסן ספרים ואחר כך התחיל לעבוד ככתב לענייני שכונות ומאבקי עובדים בעיתון המפלגה הקומוניסטית. הוא הלך לעשות בגרות אקסטרנית כשאני הייתי בסוף בית הספר העממי. ואז ראיתי אותו טורף את הלימודים – הוא חיכה הרבה שנים – ורץ לעשות דוקטורט. אחר כך התגלגל לדברים אחרים.

אמא שלי בת תשעים ושתיים. היא מסתכלת על המציאות, וזה גומר אותה שהיא לא יכולה לעשות כלום. השיר של ברכט 'אל הצאצאים' נפתח (בתרגום של מרדכי אבי-שאול) בשורה הידועה 'בֶּאֱמֶת אֲנִי חַי בִּזְמַנִּים אֲפֵלִים'. אמא שלי מצטטת מתוכו את השורה: 'יְכָלְתִּי הָיְתָה דַּלָּה. אַךְ לוּלֵא הָיִיתִי/ כִּי אָז כִּסֵּא הַשַּׁלִּיטִים הָיָה אֵיתָן יוֹתֵר, כָּךְ קִוִּיתִי.' אבל אמא שלי רצתה הרבה יותר מזה, ואני לא יכול לספק לה משב של אופטימיות.

אמי נולדה בבלגרד וברחה משם לבודפשט. היא איבדה את שני הוריה. בחייה היא הספיקה ללמוד שלוש כיתות, ועוד חזרה על כיתה א'. ככה זה עם המלחמה, הבריחה והפליטות. והיא באה לכאן בגיל ארבע עשרה. ראיתי אותה יושבת במטבח, בלילה, מנסה ללמוד לבד אנגלית. כי יש חיים, אימהות, גירושים ועבודה. היא התאהבה בעברית כשבאה לארץ, התאהבה בשפה. יש לה ספקנות בריאה ביחס לחוקים ומשטרים, אבל היא מאמינה בחוקי הדקדוק. ורוב החיים שלה היא ערכה טקסטים של אחרים, בעיקר גברים, שכתבו הרבה וארוך. היא כתבה טקסטים קצרים ופוקחי עיניים על דברים שראתה, טקסטים יפהפיים, ולפעמים רשימות שהיו מונולוגים, בעיקר של נשים בשכונות. כש'הפנתרים' עשו מסיבת עיתונאים מאולתרת אחרי מכות הרצח שחטפו מהמשטרה בהפגנה בכיכר ציון, במאי 1971, אימא שלי הייתה העיתונאית היחידה שדיווחה, ועשתה את זה כל כך טוב ש'הפנתרים' פשוט לקחו את המאמר והעתיקו אותו לעיתון 'הפנתרים'. ככה צריך.

גדלתי בבית פוליטי, שהמאבק נמצא בו תמיד ברקע. יש לזה מחיר. ההורים שלי הקדישו חלק גדול מהחיים שלהם כדי לשנות את המקום הזה וגם ספגו לא מעט. אבל מזה למדתי שההשתתפות במאבק מאפשרת לאנשים לחיות. מאפשרת להם גם לחוות רגעים של סולידריות ושותפות.

יש שותפות שצומחת בין אנשים שניסו לעשות משהו ביחד, והיא חיה וקיימת גם כשהם מובסים. כשאני לא פעיל הרבה זמן אני ממש מרגיש שזה חסר לי. זה לא רק הכעס על עוול. זו תחושת היחד שאפשר כמובן לתאר אותה במונחים מצ'ואיסטיים של 'קרבות', אבל זה משהו הרבה יותר בסיסי. זה להיות עם אנשים בשעה שעומדים להחריב להם את הבית. פשוט להיות איתם ולשתות איתם תה. הרגעים האלה מחדשים את האמונה שלי. אני צריך להודות שאני אדם מאמין. לא שומר מצוות, אבל מאמין. לקח לי הרבה זמן להבין שביסוד של הפעילות יש גם אמונה, שהלב של הפעילות הפוליטית זה אמון: אנשים שקועים, כל אחת וכל אחד, בצרות שלהם, ואז לומדים להגיד 'אנחנו', רואים את הקשר בין מצבם למצב של מישהו אחר ובונים אמון. גם אמון בעצמם.

השיטה החברתית שאנחנו חיים בה מבוססת על חשד עמוק. היא מציבה אותנו זה נגד זה וגוזלת מאיתנו מרכיבים מהאנושיות שלנו. אבל כשאנשים שמאוימים כולם בפינוי מדירותיהם, במקום להגיד 'אני בסדר, קחו את ההוא' – מתחילים לראות שזה עניין משותף, לגלות את הכוח של האמון שהם יכולים לתת זה בזה, משהו חשוב קורה. זו גם כן נוסחה בסיסית לעשייה פוליטית-חברתית: אמון ואמונה".

 יצא לנו סלוגן כזה לסיום.

"לא, לא. בעיניי זה סוג של מחויבות מאוד קונקרטית."

קראו תכנים נוספים בנושא:

שרטוטים וקווי מתאר של בוגרות ובוגרי מנדל. מובילות ומובילי השינוי נחשפים באמצעות הסיפורים, ודרך התפיסות והבחירות שמעצבות את דרכם.

ישראלה שאער מעודד

ישראלה שאער מעודד היא במאית קולנוע ומרצה. סרטה התיעודי "ויני (איפה) ידידה", העוסק בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן, זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ירושלים 2025. שאער מעודד מלמדת בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל ובאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, שם היא משמשת כעמיתה בכירה לקידום שוויון, מגוון וחיים משותפים. לאחרונה הגישה עבודת דוקטורט שעוסקת בסרטים קצרים שביימו יוצרות מזרחיות בישראל בשנות ה-70' וה-80'.

01.07.26

שרטוטים וקווי מתאר של בוגרות ובוגרי מנדל. מובילות ומובילי השינוי נחשפים באמצעות הסיפורים, ודרך התפיסות והבחירות שמעצבות את דרכם.

על מאבק חברתי ואחריות אינטלקטואלית